הכנות לראש השנה

הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל

זה היום תחילת מעשיך
אנחנו אומרים בפסוקי הזיכרונות בתפלת מוסף של ראש השנה: "זה היום תחלת מעשיך, זיכרון ליום ראשון" - הכוונה לבריאת העולם ולבריאתו של אדם הראשון, שהיו תחילת המעשים והנבראים. כי יום ראש השנה היה סוף למעשה בראשית, אבל העולם נברא עבור האדם.

היום הרת עולם
ועוד אנו אומרים "היום הרת עולם" - והכוונה לסיום הבריאה ותחילת יצירת האנושות שהיתה על ידי אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, כמו שכתוב (איוב ג, ג) "והלילה אמר הרה גבר". ושאלו המפרשים, הרי איש אינו יכול להרות? אלא הכוונה ליום השישי לבריאת העולם שבו נברא אדם הראשון, ו"הרת" מלשון בריאה.

כ"ה אלול
בכ"ה אלול החלה בריאת העולם, ובראש השנה נברא אדם הראשון. בו ביום חטא ונידון ונמחל לו. לכן טוב לקרוא מכ"ה אלול עד ראש השנה את פרשת הבריאה, בכ"ה אלול יקרא מ"בראשית" עד "יום אחד", ובכל יום יקרא פרשת הבריאה השייכת לאותו יום עד ראש השנה שבו יקרא פרשת יום השישי (כה"ח סי' תקפא ס"ק כא, וברכי יוסף סי' תקפא סעי' יט).

שותף במעשה בראשית
כתוב (בראשית ב, ג) "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות". יש שואלים, מה הביאור במה שכתוב "לעשות", היה די לכתוב אשר ברא אלקים? אלא התורה באה ללמדנו שאדם יכול להיות שותף במעשה בראשית, על ידי שיעיד שהקב"ה ברא את העולם, וזאת אנו עושים באומרנו "יום השישי ויכולו" וכו'.

ואומרים חז"ל (שבת קי"ט ע"ב) "כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו". וקשה כיצד יתכן הדבר להיות שותף במעשה בראשית של כל העולם כולו, על פניו הדבר נשמע תמוה ביותר ובלתי אפשרי ? אלא הכוונה היא כמו שכתוב (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". התורה מלמדת אותנו שישנם שני דברים, בריאת העולם מלמדת אותנו שאם לא מקבלים את התורה ואת כל חוקיה ומצוותיה ומשפטיה העולם ח"ו עלול לחזור לתוהו ובוהו, וזה מצד ההשתדלות של האדם. ויש עוד עניין והוא, שכל יום וכל רגע העולם עומד על לימוד התורה, ואם ח"ו אין לימוד תורה העולם אינו יכול להתקיים. וממילא על ידי לימוד התורה אדם נעשה שותף פעיל בקיומו של כל העולם, וכל הארצות והמעצמות שבעולם אין להם שום קיום ללא לימוד התורה של עם ישראל, כך שכל מדינה ומעצמה בעולם ובכל מקום צריכים וחייבים להודות לעם ישראל, כי בזכות התורה שהם לומדים יש להם קיום בעולם.

כי חדוות ה' היא מעוזכם
כתוב: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, י).
בתקופה שלפני חורבן בית המקדש היתה ירידה בדבקותם של עם ישראל בקיום המצוות ובלימוד התורה, והקב"ה שלח להם כמה נביאים שהוכיחו והזהירו אותם שיחזרו בתשובה, אך ללא הועיל. וגם כשנענשו וירדו לגלות בבל ושבו ממנה, הם לא היו שומרי מצוות כשבעים שנה או יותר, ולפני ר"ה אמר להם עזרא הסופר שקרב יום דין, ונתנו עם ישראל על לבם לשוב בתשובה, ונשבר לבם בקרבם, והתחילו להתאבל על מעשיהם והיו בוכים. אמר להם עזרא הסופר מדוע אתם בוכים, הרי "חדוות ה' היא מעוזכם" - עליכם לשמוח ולבטוח בהקב"ה שיחוננו ויוציא לאור משפטנו.

וכתוב "עין במר בוכה ולב שמח" (מתוך הפיוט "עת שערי רצון") - הלב שלנו כואב כי מי יודע איך הקב"ה ידון אותנו, וזהו היסוד של ראש השנה אע"פ שהוא יום הדין, יום איום ונורא, עלינו להתאמץ ולשמוח ולשים את כל מבטחנו בבורא עולם שיזכנו בדיננו.

ראש השנה - יום הדין לכל השנה
כל מקום שכתוב "היום" - הכוונה לראש השנה. והנה יש מחלוקת בגמרא (ר"ה דף ט"ז ע"א) מתי אדם נידון, י"א פעם בשנה בר"ה, וי"א בכל יום, וי"א בכל שעה. וגם אם נידון פעם בשנה, יש בידו לקבל את המגיע לו לפי תפילותיו והתנהגותו בכל השנה. על כל פנים, צריכים לדעת שביום ראש השנה לכל הדעות נידונים ונקבע לאדם כל המגיע לו במשך כל השנה. על כן יתכונן האדם בימים אלו האחרונים של השנה להגיע ליום הדין באופן הראוי והרצוי כדי לעמוד לדין לפני בורא עולם, ובעזרתו יתברך הקב"ה יוציא את דינו לאור לטובה ולברכה. וזה הרבה יותר קל מאשר אדם שנידון לא לטובה וצריך מאמצים גדולים לבטל את הגזרה (עיין תוס' ר"ה דף ט"ז ד"ה כמאן).

בשמחה
סעודת ליל ר"ה היא הסעודה הראשונה של האדם בשנה החדשה, וחשוב מאד לערוך את הסעודה הזאת בשמחה ובדברי תורה, ויהי לו לסימן טוב לשנה החדשה (עיין ע"ז דף ה' ע"ב תוס' ד"ה ערב יו"ט).

ויזהר מאוד שלא להקפיד בביתו כלל בכל השנה, ובפרט בראש השנה, וגם אם בא לביתו בליל ר"ה והשולחן אינו ערוך כדבעי וכדו', לא יקפיד כלל אלא יאמר במאור פנים שנה טובה, ויתגבר על עצמו במאוד, וכך ינהגו עמו בשמים במידה כנגד מידה ויוסר מעליו כל כעס וקטרוג (בא"ח שם אות ו').

אמירת "פתח אליהו"
כשנכנס לביתו, יאמר מייד "פתח אליהו הנביא זכור לטוב" עד "קם רבי שמעון", ובאמירה זו יש סגולה נפלאה שמכניס את אליהו הנביא לביתו, וגם יש בזה דברי תורה (עיין בא"ח שם אות ז').

פסוקי ברכה כשנכנס לביתו
טוב לומר כמה פסוקי ברכה המובאים במחזור 'קול יעקב' (בעמודים רכג - רכז), וכשאומר "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", יכוון בכוונה גדולה, כי זה בא ללמד את האדם שאם הוא בשלום עם עצמו ואינו כועס, ממילא גם בביתו ישרור שלום (עיין שם כנ"ל).

גוף ונשמה
צריך כל אדם לדעת שיש מלחמה תמידית בין הגוף לנשמה. הגוף, דורש חומריות, ובלעדיה אין לו חיים. ואילו הנשמה, דורשת רוחניות. הגוף אינו מרגיש בהנאה של הרוחניות והיא אינה מחיה אותו, ואילו הנשמה מואסת בכל החומריות ואין לה מזה חיות כלל. זהו שאומרים "ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום" - שיהא שלום בין הגוף לנשמה.

והעצה היא לומר לפני כל אכילה "לשם יחוד קודשא בריך הוא" וכו' שכל מה שהוא אוכל זה לדוגמא: לכבוד ראש השנה או לכבוד המצוה של אכילה בערב כיפור וכדו', ובכל השנה יאמר שזה בכדי שיהיה לו כח ללמוד תורה, ואז הנשמה נהנית מהרוחניות שהוכנסה לגשמיות וזה דבר חשוב ומועיל לגוף ולנשמה, ושורר שלום מהמחלוקת התמידית שבין הגוף לנשמה, וזהו שכתוב "וכל אשר לך שלום".

"סימנים" - מאכלים מיוחדים
בליל ר"ה אוכלים מאכלים מיוחדים שהם "סימנא טבא" - לסימן טוב לכל השנה. המקור למנהג זה מובא בגמרא בשני מקומות עם שינוי קל ביניהם.

הגמ' בהוריות אומרת (דף יב.):
"אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי".
מגמרא זו רואים שהעיקר בסימנים של ראש השנה הוא להביט בהם ותו לא. ואילו הגמרא בכריתות אומרת (דף ו.):
"אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי".
כלומר העיקר הוא לאכול את הסימנים ולא די להביט בהם. ובאמת יש אופן בו מסתפקים בראייה, והוא במידה ויש המנצלים את החג להפקיע את המחיר של אותם הסימנים, שאז אין חובה לקנות מהם כמות של אכילה לכל המשפחה, אלא מספיק לקנות מאותו סימן כמות קטנה מאוד רק כדי להביט בו, ויאמר על הראייה את ה"יהי רצון" שלו ודי בכך.

ויש לדעת שאין באכילת דברים הללו סימנים בלבד, אלא סגולה להמשיך שפע וברכה בכל השנה כולה, וכמו שאומר הבא"ח שיש לאכול בשר שמן בראש השנה. אמנם בזמננו הבשר השמן לא מומלץ כל כך, אבל הכוונה לכך שיאכל כל אדם את המאכל הטעים והערב עליו כדי להתחיל את השנה בדבר ערב וזה יהיה סגולה לכל השנה כולה. גם בקידוש יש עניין מיוחד לקדש על היין האהוב עליו. ואין הכונה שבכל יום ר"ה יעסוק באכילת מטעמים הערבים לו, אלא די ב"טועמיה חיים זכו" ויכוון לבקש להמשיך שפע וברכה לכל השנה כולה. ומעל הכל יש להקפיד שכל מאכל שהוא אוכל ביום זה יהיה בהכשר מהודר וללא שום ספקות.

בראש השנה אומרים "הרחב פיך ואמלאהו", ללמדנו שכל מה שמבקשים הקב"ה פתוח ומוכן לתת, אלא שצריכים לעמוד לפני מלך מלכי המלכים באופן הראוי ואז הקב"ה במידה כנגד מידה ימלא את כל רצוננו.

זמן אכילתם
יש האוכלים את הסימנים אחרי הסעודה, ויש האוכלים אותם אחרי הקידוש לפני הסעודה, ויש לאחר ברכת המזון. אבל הטוב ביותר הוא: לקדש, ליטול ידיים, לאכול כזית חלה, ואחר כך לאכול את המאכלים של סימן טוב.

המוציא
בליל ר"ה כשמברך "המוציא לחם מן הארץ" יטבול חתיכה מהלחם במלח ג' פעמים לקיים מה שנאמר: "ולא תשבית מלח ברית" (ויקרא ב, יג), ואחר כך יטביל בסוכר לסימן של שנה טובה ומתוקה (בא"ח וילך ד), ויטביל מעט במלח והרוב בסוכר.

פעם כתבתי בלוח שנה שנוהגים לטבול הלחם במלח ובסוכר, והיה רב אחד שטען נגד מנהג זה וכתב שלא יטבל בסוכר אלא רק במלח. וגם כשכתבנו שבליל ט' באב יניח אבן קטנה תחת הכר כשישן, טען אותו רב כנגד זה ומחק את הדברים וטען שזה חידוש. אבל אנו עושים זאת זכר למה שנאמר: "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בראשית כח, יא), והסבירו חז"ל שראה את החורבן ואמר מה נורא המקום הזה וכו' (ספרי דברים שנב). אמרתי לעורך של הלוח, כיון שזו הזכות שלי בהוצאת לוח זה, על כן אבקש שלא ידפיסו אותו כלל או שימחקו מה שאחרים מוסיפים נגד הדברים שכתבנו, ולבסוף הדבר תוקן.

הסימנים
תפוח בדבש - יש המקדימים לברך על התפוח בדבש, כי הוא חביב בלילה זה. אך ראוי לברך תחילה על התמר ויכון לפטור כל פרי העץ שיאכל, וכן אנו נוהגים.

סגולתו של התמר - לתמר ישנם כמה מעלות שבגללם ממליצים לברך עליו בתחילה, והם: הוא משבעת המינים, הוא מתוק, וכמו"כ עץ התמר הוא גבוה - לסימנא טבא, והמעלה האחרונה היא - "צדיק כתמר יפרח". ובשונה מכל העצים יש לו לב אחד למעלה לאבינו שבשמים, ומשום כך מברכים עליו בתחילה. לאחר שבירך "העץ" על התמר, טוב לקחת בננה או בוטנים שטעונים ברכה גם בסעודה ויברך עליהם "בורא פרי האדמה" ויכוון לפטור את כל מיני האדמה שיאכל אחר כך בסימנים, ובזה מוציא את עצמו מכל הספקות.

סלק - בזמנם היו לוקחים סלק ירוק, אך כולו היה נגוע בתולעים.
פעם בר"ה הביאו סלק ירוק לאימו של הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל - ראש ישיבת 'פורת יוסף' (שהיתה בת בית אצל ג"ע בעל הבא"ח והיתה בקיאה בהלכות) , אך היא לא אכלה ממנו ורק אמרה את הנוסח "יהי רצון וכו' שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו", וזרקה את הסלק לבחוץ.
כיום יש עדיין סלק כשר של גוש קטיף.
יש שלוקחים סלק אדום, ויש שנמנעים מלקחתו משום צבעו.

קרא - הוא קישוא לבן, ויש שנוהגים לקחת דלעת אדומה במקום קישוא לבן, וכל אחד יעשה כמנהגו.

סומסום - יש שנוהגים לאכול סומסום לסימן טוב.

ענבים - יש שנוהגים לאכול ענבים, ויש הנמנעים מלאוכלם משום שנאמר (דברים לב, לב) "ענבימו ענבי רוש".

רימון - יש שאומרים על הרימון "נרבה זכויות כרימון" (רמ"א תקפג, א). והספרדים נוהגים לומר "שנהיה מלאים מצוות כרימון", וכל אחד יאמר כמנהגו.

שנהיה לראש ולא לזנב
יש להדר ליקח ראש כבש או איל כדי שיהיה זכר לאילו של יצחק, ויאמר: "יהי רצון וכו' שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו עקדתו ואילו של יצחק אבינו בן אברהם אבינו עליו השלום".

אם אין לו ראש כבש, יקח ראש עוף או דג, אבל לא ראש עז (ואם לוקח ראש של תרנגולת, יקפיד לנקב את המוח לפני המליחה, כיון שיש עצם בראש התרנגולת והמוח בפנים, ואם ימלח על העצם לא תועיל המליחה מאומה כי הדם לא יתנקז מבפנים).

יש שאינם אוכלים דגים בר"ה, כי דג מלשון דאגה, וכן נוהגים. ויש המקפידים לאכול דוקא דגים, וכל אחד יעשה כמנהגו (עיין לכה"ח סי' תקפג ס"ק ט, כב, ולכה"ח בסי' תקצז ס"ק י'. ועיין למש"ב סי' תקפ"ג ס"ק ה' שיש נוהגים לאכול דגים).
ואם אין לו ראש כלל, אעפ"כ יאמר "שנהיה לראש ולא לזנב".

יש שואלים הרי יש כאן כפילות, כי אם אנחנו נהיה לראש ממילא אנו גם "ולא לזנב"? ויש מפרשים בדרך רמז, רא"ש - ראשי תבות " ל 'עשות ר 'צון א 'בינו ש 'בשמים". אבל הפשט הוא כמאמר חז"ל "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", וזהו "לראש ולא לזנב", כי שאיפתנו היא להגיע לדרגות הגבוהות ביותר.

יסתלקו אויבינו - יתמו אויבינו
לאחר שבירך על התמר ואכל ממנו מעט, אומר: "יהי רצון מלפניך וכו' שיתמו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". ואח"כ כשלוקח את הסלק אומר: "יהי רצון וכו' שיסתלקו אויבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". ולכאורה אם כבר בקשו שיתמו אויבינו מדוע חוזרים ואומרים שיסתלקו? אלא, יש אויבים למטה, ויש מקטרגים וכוחות הדין שנבראו מהעוונות של האדם והם משטינים מלמעלה, לכן אומרים "שיתמו" - אלו שלמטה, "ויסתלקו" - אלו שלמעלה (עיין בא"ח שם אות ד').

כפלח הרימון רקתך
שלמה המלך ע"ה אמר בשיר השירים (ד, ג) "כפלח הרימון רקתך", ודרשו חז"ל (ברכות נז, סנהדרין לז) "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". ואם על הריקנים כך, על אחת כמה וכמה אנחנו שמוכנים לקיים את כל מצוות התורה במסירות נפש.

בכל פרי יש חלל בקרבו, לדוגמא בתאנה יש חלל באמצע, לשזיפים יש גלעין באמצע וכו', אבל הפרי היחידי שהוא מלא וצפוף ואין לו שום חלל באמצעו, הוא הרימון.
ויש אומרים שמַנו פעם את גרגרי הרימון ומצאו שמספרם לפחות תרי"ג - רמז תרי"ג מצוות.

אנו רוצים להיות כרימון - צפופים ומלאים מצוות כגרגרי רימון כל היום כולו מתחילתו ועד סופו - אדם ניעור משנתו בבקר וכבר אומר "מודה אני", והוא יודע שאינו יכול לזוז ממיטתו ארבע אמות ללא נטילת ידיים, וכל היום שלו בתורה ומצוות עד שחוזר לישון על יצועו.

לפיכך הרבה להם תורה ומצוות
המשנה אומרת: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". ויש שואלים, אדרבה, היה די שיתן לנו הקב"ה מצוה אחת וזה לבטח יזכה את ישראל לקיימה כראוי, שהרי קשה לקיים את כל התרי"ג מצוות בצורה הראויה? אלא הביאור הוא כך, אדם הראשון לא נצטוה בתחילת בריאתו אלא על מצוה אחת - שלא לאכול מעץ הדעת, ובכל זאת לא עמד בזה - אנחנו שנצטווינו בתרי"ג מצוות על אחת כמה וכמה שמעלתנו גדולה ועצומה, וזה סניגוריא שאנחנו אומרים על עצמנו (ועיין לפירוש הרמב"ם על המשניות מסכת סנהדרין פרק י"א מה שפירש בזה).

ואומר בעל הבא"ח בשם המגיד מדובנא, משל לבן של עשיר אחד שרצה ללכת למדינת הים לצורכי מסחר. ארץ היעד היתה צרפת שם היה המקום החשוב ביותר למסחר. אך דא עקא, שלצד האפשרויות הרבות לענייני מסחר, היתה סכנה רוחנית גדולה מחמת חוסר הצניעות המופלג שהיה שם. מה עשה האב? הוא נתן לבנו לצאת לצרפת, וכתב לכל חבריו שהיו שם שיקבלו אותו מייד עם הגיעו לשם, ויוליכוהו למקומות המסחר הטובים והמשתלמים ביותר, והוא הנחה אותם לאיזה סחורות להוביל את בנו, וביקש מהם לקנות סחורה בלי שידע ולמכור אותה בזול, וכך יהיה עסוק ויסיח דעתו מהמכשולים הרבים הטמונים באותה ארץ, וכן היה. כשחזר הבן שאל אותו האב האם הספקת לטייל מעט? אמר לו הבן: לא, כיון שהייתי טרוד במסחר מבוקר עד ערב.

והנמשל, אמר רבי חנניא בן עקשיא, הרי הקב"ה פחד שמא נסתנוור מכל מנעמי העולם הזה ונשכח את תורתו, ותהיה סכנה מוחשית לקיום העולם, מה עשה הקב"ה? הרבה לעם ישראל תורה ומצוות במשך כל היום בצורה צפופה וללא חלל, כך שלא נותר פנאי לחשוב על מנעמי ותענוגות העולם כלל ועיקר.

רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק
הגמרא אומרת (חגיגה ט"ו ע"ב):
"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: קאמר שמעתא (אומר חידושי תורה) מפומייהו דכולהו רבנן (משם החכמים), ומפומיה דר"מ לא קאמר. א"ל (רבה לאליהו) אמאי? (ענה לו אליהו) משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (שר"מ למד את תורתו מאלישע בן אבויה שנקרא אחר) א"ל (רבה לאליהו): אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (כלומר, ר"מ ידע מה ללמוד מאלישע ומה לא ללמוד)? א"ל(אליהו): השתא קאמר מאיר בני אומר (עתה אומר הקב"ה גם משמו של ר"מ).
אומר בעל הבא"ח: כל עוד לא פסקו למטה שר"מ אמר 'רימון מצא' וכו', בשמים לא אמרו דבר משמו, ורק לאחר שפסקו למטה ויצא הדבר מפי רבה בר שילא בפני אליהו הנביא, מייד הונהגה בשמים הנהגה שתאמה לפסיקתו זו של רבה בר שילא והזכירו בשמו את דברי תורתו של ר' מאיר.

לימוד מסכת ראש השנה
בשני הלילות של ראש השנה טוב ללמוד משנה מסכת ראש השנה כולה. במסכת זו יש ארבעה פרקים - ואם קשה לו ללמוד את כולה בליל א', ילמד בכל סעודה פרק אחד ואז יסיים את כל המסכת בשתי הסעודות של שני ימי ראש השנה. ויש רומזים שארבעת הפרקים הם כנגד ארבע אותיות שם אדנו"ת.