השפעת אכילת מאכלות אסורות

הרב גבריאל קדוש

השפעת אכילת מאכלות אסורות

הקדמה:

 

עניין טמטום לבו של אדם הנגרם ע"י עשיית עבירות מובא בסוגית הגמ' ביומא (דף לט עמוד א) "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". ומסביר רש"י (שם): "מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה".

 

מפשט הסוגיה נראה שכל עבירה שאדם עושה גורמת לו לאטימות הלב, כי ע"י העבירה הוא סתום ואטום מלקבל דבר ה' לאמיתו כי יוצר הוא חיץ בינו לבין ריבונו של עולם, וכדברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הצדקה פ"ב): "ת"ר ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה מלמטה מטמאין אותו מלמעלה בעוה"ז מטמאין אותו לעולם הבא. כבר התבאר כי כל עושה עבירה הוא נוטה אחר החמרי, ולכך אמר כי העבירה מטמטמת לבו של אדם כלו' שמטמטמת הלב עד שנעשה חמרי לגמרי". וכדברי המסילת ישרים (פרק יא - בפרטי מדת הנקיות): "שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב): כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה".

חומרת אכילת דברים אסורים חמורה יותר מכל דבר עבירה אחרת, וכדברי המסילת ישרים (שם): "והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו". וההסבר בפשטות הוא כי הכנסת דבר איסור לתוך גופו של האדם, אינה משפיעה רק על נשמתו אלא גם על המציאות הגופנית שלו.

הנצי"ב מוולוזי'ן (שו"ת משיב דבר ח"א סי' כ) הוסיף שטמטום הלב שנגרם ע"י מאכלות אסורות חמור משאר איסורים: "ואני בעניי בחיבורי הע"ד (דברים ו, י) הראיתי מקור ההוראה במשנה דיומא, וביארנו טעמו שפיר דמי דמאכלות  אסורות  מטמטם  את הלב ומזיק יותר משארי איסורים וה"נ יש לחוש לקטן להאכילו מאכל  איסור יותר מחילול שבת, ורק מה שאסור מה"ת אין נ"מ בין חילול שבת למאכל נבלה, אבל  באיסור מדרבנן חמיר מאכל איסור יותר".

נשתדל בעז"ה  להעמיק ענין סיבת ההשפעה של מאכלות אסורות על האדם ועד היכן מגיעה השפעה זו.

 

סיבת טעם איסור מאכלות אסורות

 

צריכים אנו לברר בעניין זה של מאכלות אסורות מה סיבת איסורן (מבלי להתייחס לעניין טעמי המצוות באופן כללי), האם איסורם נובע מ"גזירת מלך", וא"כ אין הבדל עצמי בין שקצים ורמשים ובשר חזיר לבין תרנגולת ובשר פרה, אלא שאת אלה אסרה תורה ואת אלה התירה תורה.

או שאיסור מאכלות אסורות נובע מעצם המאכל עצמו שנאסר באכילה בגלל תכונות שליליות השמורות עמו בניגוד למאכלות מותרין שאין להן תכונות אלו ולכן הותרו באכילה.

יתכן לומר דרך שלישית: שמבחינת בריאת הקב"ה את עולמו אין הבחנה עצמית בין מאכלים כשרים לבין מאכלים אסורים אך מכיון שהתורה אסרה את המאכלים האסורים מאז למאכלים אלו יש תכונה עצמית שלילית.

זאת אומרת האם עצם האיסור שהתורה אסרה מאכלים מסוימים- התוצאה של איסור זה היא שהם מקבלים תכונות שליליות מעצם האיסור ודבר זה פועל הוא רעות על האוכלו מלבד האיסור ההלכתי לאוכלו, או שבאמת אין במאכלות אלו דבר היזק והשפעה שלילית על האדם ואין בממשות המאכל אפשרות להזיק לאדם, והתורה אסרה אותו בכל זאת מסיבותיה שלה.

 

מצאנו בכך מחלוקת ראשונים.

הרמב"ם כותב: "…כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו…  ודע שאלו הסימנים רוצה לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה". (מורה הנבוכים ח"ג פרק מח) 

 

בספר החינוך (מצות שלוח טמאים חוץ למחנה שכינה) כותב את שורש המצווה: "לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה  ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטומאה (ויקרא י"א, מ"ג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו זכרונם לברכה (יומא ל"ט ע"א) ונטמתם בם, כלומר שמעיינות השכל מטמטמים  בטומאה. על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח א-להים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה". (מצוה שסב)

רואים אנו מהרמ"בם והחינוך שעניין הטומאה שבמאכל האסור היא עצמית ומשפיעה על גופו ונפשו של האדם ומחלישה את כח הנפש ומערבבת אותה.

מצאנו מפורש בדברי הרמב"ן (דרשת תורת ה' תמימה): "ועוד התורה מאירת עינים בסוד התולדה, שאסרה לנו מקצת בהמות וחיות ומקצת עופות ומקצת דגים, וגם זה הולך בשאר דרכי התורה, שכל דברים טובים לגוף, כנוהג שבעולם, וטובים לנפש, מצד היצירה ומצד המצות, כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות, ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות, וזהו ונטמתם חסר א' לומר שהן מטמטמות הלב, כאשר ידענו כי העופות האסורין כולן דורסין חוץ מפרס ועזניה, ואין בעולם עוף אחר דורס אלא הם והם בעלי אכזריות, ודמם ובשרם מוליד אכזריות בנפש, וישראל, שנצטוו להיות רחמנים ואוהבים זה לזה, ראוי הוא להאסר להם, ודמם שורף הטבעים, והנה יש להם שנוי גופני בתולדתם, כמ"ש חלבון מבחוץ וחלמון מפנים טהורה וההפך טמאה, והבהמות הטמאות יש להם ג"כ שנוי בתולדה, שאין חלב שלהם עומד".

 

וביתר הדגשה כתב הרמב"ן: "והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו והנה נמצא בתולדתם שנוי מה שהזכירו חכמים (ע"ז לה:), שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות וראיתי בקצת ספרי הנסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד". (רמב"ן עה"ת, ויקרא יא, יג)

 

ובדרשות הר"ן  (דרוש האחד עשר): " ...כי המאכל המזיק כשיאכלהו האוכל ההוא ויסור ממנו היזקו אם לא שיהיה מופלג. כן הענין כשימשך האדם אחר מצות הסנהדרין, גם כי ישגו ויורו בדבר האסור שהוא מותר, המשכו אחר עצתם והיותו נמשך לדבריהם יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא".

 

ובספר העיקרים (מאמר שלישי פ"טו): "ובאור כל זה... עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש... ובעבור זה אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם  להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך  מזה אליו, ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם, ותיקן מה שחסר בזה ממזונות נאותים בשיחד  אל האדם בצמחים מזונות נאותים טובים".

 

לעומת הפרשנים הנ"ל אשר פרשו את איסור מאכלות אסורות כנזק עצמי מצאנו את שיטתם של פרשנים אחרים אשר לא ראו את האיסור בגוף המאכל אלא בציווי שלא לאוכלו.

המהר"ל בתפארת ישראל: "אבל  מדברי  חכמים  נראה  שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל  המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על  עמו  גזירות  כמו  מלך  הגוזר גזירה על עמו.  אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר  עליו  הטוב  וההצלחה  שאין  אחריה הצלחה.  מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל… לפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע וכן הוא בודאי האמת, וכן נתנו טעם באיסור חלב שהוא מוליד מזג רע וכן בדם ומכל שכן בשקמים ובעופות הטמאות בכולם נתנו  טעם  על פי הטבע  וכאלו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם הרי אמרו בפרק קמא  דחולין (י"ז ע"א) ובתים מלאים כל טוב אמר רבי ירמיה אמר רב כתלי דחזירי התיר להם, ואם שורש האסור בשביל מזג רע האסור להיכן הלך… ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע ודבר זה ימשך בודאי במה  שיש בהם שנוי רע גם כן, אבל אין זה עיקר טעם המצוה רק שאינם ראוים אל האדם כפי הסדר אשר סדר השם יתברך לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקתם התורה". (תפארת ישראל עמ' כב)

 

וכן בחידושי אגדות כתב: "תנא דבי ר' ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה וא"ל זאת אכול וזאת לא תאכל... והש"י היה רוצה להראות למשה עיקר הדבר מצד עצמו, ולפיכך תפס כל מין ומין, כלומר זהו טהור כי הטהרה תולה במה שהיא זה המין שאינו מרוחק מן הש"י התופס אותו, והטומאה תולה במה שזה המין הוא מרוחק מן הש"י התופס אותו. ודבר זה טהרה בעצם וטומאה בעצם, ולא בשביל הסימנים שאינו רק סימן בלבד, אבל עיקר הטעם מה שהמין מרוחק  מן  הש"י…" (ח"ד עמ' צד)  

 

האברבנאל (סוף פר' שמיני) כותב: "איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו הרבה מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, וחלילה לי מלהאמין בו, לפי שאין הדבר כן, היה ספק תורת האלוקים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה. וגם עינינו הרואות כי האומות האוכלות בשר חזיר, השקץ והעכבר, ושאר בעלי החיים טמאים, כולן הן חזקות, אולם התורה האלוקית לא באה לרפא את הגוף ולדאוג לבריאותו, אלא לדאוג לבריאות הנפש ולרפא תחלואיה, ולכן אסרה התורה את המאכלים, לפי שהם מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה".

 

שיטה ממוצעת בין הדיעות המחלקת בין מאכלות אסורות לבין טריפות וכד' מצאנו במסילת ישרים: "מה שאמרו בש"ס גם כן (יומא לט): ונטמאתם בם, אל תיקרי ונטמאתם, אלא ונטמתם, שהעבירה מטמטמת לבו של אדם, כי מסלקת ממנו הדיעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב): כי ה' יתן חכמה, והנה הוא נשאר בהמיי וחומרי משוקע בגסות העולם הזה. והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורין, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו וכדי להודיענו שלא הבהמות הטמאות או השקצים בלבד הם הטמאים אלא גם הטריפות שבמין הכשר עצמו הם בכלל טומאה, אמר הכתוב (ויקרא יא): להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובא הפירוש לרבותינו ז"ל (תורת כהנים): אין צריך לומר בין חמור לפרה, למה נאמר בין הטמא ובין הטהור? בין טמאה לך ובין טהורה לך, בין נשחט רובו של קנה, לנשחט חציו. וכמה בין רובו לחציו? מלא השערה, עד כאן לשונם. ואמרו לשון זה בסיום מאמרם: וכמה בין רובו וכו', להראות כמה נפלא כח המצוה, שחוט השערה מבדיל בין טומאה לטהרה ממש: (פ"יא בפרטי מדת הנקיות)

 

אך נראה שהרמח"ל חילק בין דין של נבילות האסורים מצד עצמם לבין דין של טרפות האסורים מהצד ההלכתי ולא מהצד העצמי, שסובר הוא שנוסף על המימד של האיסור האלוקי שבעשיית העבירה, שמשפיע על האדם, יש גם את המימד של 'חפצא של איסור' בהכנסת הבהמות הטמאות והשקצים והרמשים לתוך גופו של האדם והם משפיעים על לבו ונשמתו.

 

מצאנו, לכאורה, פסוק מפורש בעניין: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ  אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא פרק יא, מג) ומשמע מפסוק זה שאכילת דברים אסורים משפיעה על נפשו של האדם ומטמאת אותה וכדברי התרגום אונקלוס  "לא תשקצון ית נפשתכון בכל רחשא דרחיש ולא תסתאבון בהון ותסתאבון פון בהון" (שם)

 

העירו הפרשנים עניין זה "אל תשקצו את נפשותיכם להיותם מטונפות ומגואלות. ולא תטמאו בהם, כי ידוע כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל".  (רשב"ם שם)

 

למרות מה שנכתב כאן נראה שאין במקורות אלו ראיה כנגד הטוענים על איסור מאכלות אסורות מצד האיסור האלוקי בלבד בלי שום קשר לנזק העצמי שבמאכל וזאת מטעם שהרי אפשר לומר לשיטתם שבאמת אין שום הבדל עצמי בין שקץ לבין דבר היתר הנאכל, ומה שיוצר את ההבדל המהותי הוא דבר ה' האוסר או המתיר מאכל זה. ואם כך דבר ה' הוא זה שיוצר את הנזק לנפשו של האדם, והנזק הנפשי הוא זה שיוצר את הנזק הגופני לאדם כידוע אצל חכמי הרפואה וראיה לדבר מדברי שו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן יח) [לענין שתית יין של קידוש לקטן בבית הכנסת בט' באב]: "שוחטין לו לחולה בשבת ולא נאכילנו נבילה, דשבת הותרה אבל נבילה לא הותרה רק דחוי'. ועי' יו"ד סוסי' פ"א ובש"ך שם ס"ק כ"ו, דמשמע להדי' דדברים אסורים אפילו כשהן מותרין כגון פק"נ, מ"מ מולידים טבע רע ומטמטם את הלב".

 

משמעויות הלכתיות:

 

א. במקרה שחייבים להאכיל חולה או יולדת וכד', האם נעדיף להאכילו מאכלות האסורות כאשר האפשרות השניה

     היא להאכילו מאכלים כשרים אך צריך לעבור על איסורים נוספים? (לדוגמא שחיטה בשבת או איסור טלטול וכד')

ב. האם מחויבים אנו למנוע תינוק ממאכלות אסורים: שהרי מצד האיסור שבמאכלים אין חובה להפרישו ואלו מצד

    האיסור העצמי נגרום לתינוק נזק ולכן יש לנו חובה להפרישו?

ג. האם מותר לקבל תרומת דם מאדם שאוכל נבלות וטרפות? האם מותר לקבל תרומת אברים מגוי?

ד. האם יכול תינוק לינוק ממינקת שאוכלת נבלות וטרפות? האם מותר לתינוק לינק ממינקת גויה?

 

דיון רחב בסוגיה זו מצאנו במקורות בדין הנקה מכותית או מאשה שאוכלת מאכלות אסורות, השפעתן של מאכלות אלו על האדם נדונה בהרחבה ולכן כבניין אב נרחיב גם אנו בסוגיה זו בכדי שנוכל ללמוד ממנה לגבי חומרת מאכלות אסורות ועד היכן מגיעה השפעתן על האדם.

 

הנקה מכותית:

השפעה מעשית על חלב האם כתוצאה ממאכליה מצאנו בסוגית הגמ' (יומא דף עה ע"א), מהפסוק "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא) דורש רבי אבהו: "מה  שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים - אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו - מוצאין בו כמה  טעמים. איכא דאמרי: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין - אף המן מתהפך לכמה  טעמים.  ופרש רש"י (שם): " שד זה תינוק מוצא בו כל מיני טעמים -  שהאם אוכלת".

נמצאנו למדים שאכן יש השפעה מחלב האם באופן גלוי בתחום הטעם, ביחס להשפעה רוחנית על היונק (חיובית או שלילית) ניתן

ללמוד מדברי חז"ל: "ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות - ומאי  שנא מעבריות? מלמד, שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר: פה שעתיד לדבר  עם השכינה יינק דבר טמא? והיינו דכתיב: (ישעיהו כח) את מי יורה דעה וגו', למי יורה דעה  ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים". (סוטה דף יב ע"ב)

הסביר רש"י "דבר טמא - זו שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרי' ביומא (דף עה:) גבי לשד השמן".  

הוסיף הסבר החדושי מהר"ץ חיות: "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא-נראה בזה לאו דוקא במשה לבד שעתיד לדבר עם השכינה אמרו שאינו נאות שיינק מן דבר טמא רק הדין מבואר ביו"ד סי' פ"א סעיף ז' דלא יניקו תינוק מן העובדת כוכבים דחלב עובדת כוכבים מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע. רק כיוון דכאן היה קודם מתן תורה ולא היה אסור אז אכילת דברים טמאים ומפני זה הצריכו חז"ל להך משום  דעתיד לדבר עם השכינה. ולשון מטמטם את הלב הנזכר ברמ"א היינו ג"כ משום דאוכלת דברים טמאים".

 

עד היכן מגיעה השפעת יניקת תינוק מנכריה אפשר ללמוד ממדרש חז"ל (הובא בתוספות מסכת עבודה זרה י, ע"ב): "חלב מטמא חלב  מטהר כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו שלח קיסר והביאו לרבי ואמו לפניו והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום ואמר אותו הגמון אני ראיתי  שמלו את זה אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת ובטלו הגזרה ואמרי' נמי בירושלמי שלסוף למד אנטונינוס  תורה ונתגייר ומל עצמו".

 

למדנו  ממדרש זה שהשפעת היניקה היא לא רק על הצד השלילי של טמטום הלב במקרה של יניקה מנכרית אלא גם השפעה חיובית מיניקה מישראלית עד כדי כך שאנטינונוס שינק מישראלית לבסוף למד תורה ונתגייר ומל את עצמו.

 

אך קשה לנו על כל הנאמר לעיל ממסכת עבודה זרה המתירה לתינוק לינק מעובדת כוכבים: "בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים, אבל עובדת כוכבי' מניקה בנה של ישראל ברשותה". (דף כו עמוד א)

 

ועו"ק ממסכת יבמות: "יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת, ובגדול - אסור; אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב;  (דף קיד ע"א) ופרש רש"י: "ואין חוששין -  לומר שהוא יונק שקץ כלומר דבר המשוקץ ונאסרה". (דף קיד ע"א)

 

לעומתם מצאנו ברמ"א (שו"ע יורה דעה ס' פא ס"ז): "חלב כותית כחלב  ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה  מזיק לו בזקנותו".

 

נראה שיש בעניין זה מחלוקת ראשונים (ריטב"א, רשב"א ועוד כנגד הר"ח) האם יש ביניקה זו אסור מוחלט או נאסר רק בגדר של מידת החסידות בכדי להמנע מכך מהסיבה של טמטום הלב.

 

הריטב"א בסוגיה ביבמות (דף קיד ע"א) תמה על ההשוואה בין יניקה מנכרית ליניקה מבהמה שטמאה שהרי יניקה מנכרית אינה אסורה מן התורה משא"כ יניקה מבהמה טמאה שאיסורה מן התורה: "יונק תינוק והולך מנכרית ומבהמה טמאה. הוה משמע לכאורה דחלב נכרית אסור לעולם כחלב בהמה טמאה, ולא משמע הכי שלא חלק הכתוב בשום מקום בחלב מהלכי שתים, ובפרק אין  מעמידין שנחלקו ר"מ וחכמים בנכרית המניקה בנה של ישראל לא אסר ר"מ אלא מפני  שחשודים על שפיכת דמים ורבנן שרו כשאחרות עומדות על גבה, וכן משמע במדרש גבי האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות שאין בחלב נכרית איסור אלא מדת חסידות מדבריהם".

 

ומסביר הריטב"א את ההשוואה של יניקה מנכרית ליניקה מבהמה טמאה כך: 

"והטעם מפני שהחלב שלהם מאכילת נבלות שקצים ורמשים ומגדל אכזריות ביונק וטבע רע  ולפיכך הרחיקוהו חכמים ואסרו אותו, וכשאין שם חלב ישראלית שרי דתינוק מסוכן הוא אצל  חלב ואין משהין אותו מלינק, ומיהו כשאפשר ע"י ישראלית אסור מדרבנן להניקו חלב נכרי  וכבר כתבתי במסכת ע"ז בס"ד".

 

יש לציין שהריטב"א בסוגיה במס' עבודה זרה (דף כו עמוד א ) כתב בשינוי לשון: "בת ישראל לא תניק בנה של  עובדת כוכבים, אבל עובדת כוכבי' מניקה בנה של ישראל ברשותה" כתב הריטב"א (שם): ""... והנכון דחלב נכרית מותר מן התורה מדשרא רחמנא חלב מהלכי שתים דמאי שנא,  ומיהו חכמים אסרוהו כל היכא דאפשר בשום מקום בחלב בת ישראל מפני שהן אוכלין שקצין ורמשין וחלב שלהן מוליד אכזריות ומדות רעות, ולגזם האיסור הקישוהו לבהמה טמאה... ובכל ארצינו נוהגין שלא להניק חלב נכרית כלל, והוא מנהג יפה".

 

נראה שמה שהריטב"א משתמש בלשון  של "חכמים אסרוהו" "מידת חסידות" וגם בלשון של  איסור וגם בלשון של מנהג דברים זהים הם.

 

הרשב"א שולל לגמרי את ההשוואה בין יניקה מנכרית ליניקה מבהמה וכותב: " ...לכ"ע חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה,... אבל מפני שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים בטבע אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן, וזה שאמרו במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (ש"ר א, ל). ולזה אמרו כאן יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו",

 

אך הר"ח, (וכן הר"ן במס' ע"ז דף ז' מדפי הר"ן) לעומת הריטב"א והרשב"א, סובר שאיסור חלב נכרית וחלב בהמה טמאה זהה: "מהאי מתני' שמעינן דחלב נכרית כחלב בהמה טמאה ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן לבד".

אך מקשה הרשב"א על הר"ח מהמשנה בפרק אין מעמידין (ע"ז כו עמוד א) וז"ל: "בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים, אבל עובדת כוכבי' מניקה בנה של ישראל ברשותה"?

 

ובכל זאת מביא הרשב"א ראיה לדברי הר"ח מתוספתא שמשווה יניקה מנכרית ליניקת חלב בהמה טמאה "אבל מצאתי בתוספתא שבת פ"י (הי"ד) אין יונקין מן הנכרית ומן בהמה טמאה, אם היה דבר שיש בו סכנה מותר שאין לך כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ושמא התם נמי אין יונקין מן הנכרית מדת חסידות קאמר. ומיהו ודאי לישנא דתוספתא כדברי ר"ח ז"ל מכרעת". (שם) ומ"מ נשאר הרשב"א בדעתו שרק ממידת חסידות אין לינוק  מהנכרית וראייתו מהמדרש על משה רבינו ומסכם דעתו כך: "מכאן נראה שהוא מותר לגמרי ואין בו אלא משום מדת חסידות כמו שכתבתי בלשון ראשון, וצריך תלמוד". (חידושי הרשב"א יבמות דף קיד ע"א)

 

וכן נראה מהמאירי: "אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה". (יבמות דף קיד ע"א)

 

ודוחה הוא את ההשוואה על ההשואה בין חלב בהמה טמאה לינקה מעובדת כוכבים ואת דעת גאוני הראשונים שסוברים שיניקה מנכרית אסורה אך דוחה הוא את דבריהם: "וכן מה שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ"י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר אלא במקום סכנה... ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראליה אינה מדת חסידות אבל של בהמה טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור".

 

מדברי הרמ"א (שו"ע יורה דעה ס' פא ס"ז) נלמד עד היכן מגיעה השפעת יניקת חלב נכרית פסק: "חלב כותית כחלב  ישראל ומ"מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם  הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה  מזיק לו בזקנותו".

 

נראה לפי הרמ"א שהבאנו לעיל שהשפעת אכילת מאכלות אסורות היא עצמית ומידית ולטווח ארוך "מזיק לו בזקנותו".

 

נראה שהמנעות מיניקה של אשה האוכלת מאכלות אסורות היא גם אם אכלה אותם בהיתר: "נ"ל לפרש דזה מיירי אפי' אם יש לפעמים היתר לאשה לאכול דבר איסור מפני פיקוח נפש מ"מ לא תניק את התינוק". (ט"ז, יו"ד פא ס"ק יב)

 

מסתבר לומר שהט"ז הבין שיש במאכל האסור השפעה עצמית על המינקת ולכן אין לה להעביר השפעה שלילית זו לתינוק. וודאי לא מדובר כאן מהצד שעצם העבירה, שהפרה את דבר ה', הוא זה שגרם לה לטמטום הלב שהרי מדובר לפי הר"ן שאכלה בהיתר מצד פקו"נ ובכל זאת אוסר הרמ"א להניק בכה"ג את התינוק.

 

וכן נראה מדברי הש"ך "וכן לא תאכל המינקת אפילו ישראלית כו' - כלומר אע"פ שאסור לה בלא"ה לאכול  דברים האסורים מ"מ גם בשביל התינוק לא תאכל ונ"מ אם היא חולה בענין שצריך להאכילה דברים האסורי' לא יתן האב לתינוק לינק ממנה אלא ישכור לו מינקת אחרת ישראלית... אע"פ דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע: (יו"ד שם, ס"ק כה) (מעניין לשים לב שהש"ך מתייחס  להשפעת מאכלות האסורות בכמה הגדרות שונות:נזק בזמן הזקנה, טמטום הלב וגורם לתינוק טבע רע. ומניעת כל הדברים הללו מהתינוק הם בגדר של "מידת חסידות").

כיצד זה שכותב הרמ"א שהמינקת לא תאכל דברים אסורים? פשיטא? מסביר הדרכי תשובה את דברי הרמ"א במציאות ששכרו מינקת החשודה לאכול מאכלות אסורות וצריך למנוע מתינוק לינק ממנה או לאיים עליה שם תאכל מאכלות אסורות יפטרו אותה מעבודתה: "עי' באורח מישור סק"ב שכ' בה כגון אם המינקת ישראלית חשודה לאכול דברים האסורים לא יניחו לינק התינוק ממנה או יזהירנה שלא תאכל דברים האסורים כגון שיפחדוה  שאם תאכל דברים האסורים לא יפרעו לה שכר מינקת או ישכור מינקת אחרת וכיוצא עיי"ש" (סי' פא ס"ק פט)

[במקרה שמינקת חייבת לאכול דברים אסורים, אם אפשר לה, יש לה להימנע להניק בימים אלו. עי' קצושו"ע סי' קסה, ח']

 

והוסיף שם (ס"ק צב) שלאו דווקא בזקנותו משפיע דבר זה וראייתו מספר בית דוד "ועי' בספר בית דוד הספרדי חיו"ד סוף סי' כ"א שהעלה דבע"כ אינו ר"ל דרק לעת זקנותו ממש יצא לתרבות רעה שהרי אמרו בפרק ב' דחגיגה טינה היתה בלבו וזמר יוני לא פסק מפומיה דאחר וכשהיה יוצא מבית המדרש הרבה ספרי מינים נושרין לו מחקו הרי משמע שבזמן שהיה הולך לבית המדרש היה מין וכן ממה שאמרו בגמ' שם טינה היתה בלבו משמע מעיקרא וכן זמר יוני לא פסק מפומיה משמע שלעולם היה נוהג כן אלא דבע"כ ר"ל  דמתחלה היה הדבר טמון בלבו ולא היה נודע עד לעת זקנותו נתגלה שהיה לו תרבות רעה וטינה היתה בלבו עיי"ש".

 

על השפעת ההנקה מאשה מינקת שאכלה מאכלות אסורות כותב הדרכי תשובה: "עיין פר"ח כאן  ס"ק כ"ו שכתב וז"ל ולפי שבזמנינו אין נזהרים מענינים אלו רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה' נוגעת בלבם ואף אם יוכיחם על פניהם לאו בר קבולי מוסר נינהו וכו' עכ"ל ועי' בשערי דעה סק"ה שכ' דאם כי דברי הפר"ח דברי אלקים חיים שמאד ראוי לזהר בזה". (דרכי תשובה סי' פא ס"ק צא)

 

עד כמה הפליגו חז"ל להשפעת היניקה על התינוק ניתן ללמוד מדברי הדרכי תשובה: "ע' בספר שדי חמד שם שכתב בשם הס' צדה לדרך דאף שיונק הילד ממינקת ישראלית צריך להשתדל שתהא המינקת בעלת מדות טובות לא כעסנית ולא רגזנית עיי"ש" (סי' פא ס"ק צ)

הפר"ח  מביא מקורות לכך שמשמע מהם שלא רק אכילת דברי איסור משפיעים על האדם אלא אפילו הרחת דברי איסור ג"כ  משפיעים לרע על האדם: "כבר נמצא לרז"ל בפ' בתרא דיומא (פ"ב:) ההיא עוברא דארחא ביום הכיפורים אתו לקמיה דר"ח א"ל לחושו לה ולא אלחישא קרי עליה (תהילים נח, ד) זורו רשעים מרחם נפק מיניה שבתאי אוצר פירי ומי לנו בתורה גדול מאלישע אחר שלא בא לאותו מעשה אלא מפני שכשאמו היתה מעוברת ממנו עברה על בתי עכו"ם והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה כמבואר בירושלמי דחגיגה (פ"ב ה"א) ע"ש ולפיכך צריך ליזהר הרבה בדבר". (שם)

ועד כדי כך חששו להשפעת היניקה שצריך על כך כפרה בזמן שיגדיל וכדברי שו"ת דברי יציב (חו"מ סימן מו ד"ה  ולפי): ולפי זה באוכל מאכלות אסורות או בעריות דאין בו כלל בין אדם לחבירו, וענינה רק התיעוב  כלפי שמיא, י"ל דבעי כפרה גמורה... וה"נ בקטן שבלא דעת, אבל במקום שבשוגג יש חטאת י"ל דבעי  כפרה גמורה דפוגם  ומטמטם  הלב.... ולזה צריך כפרה גמורה  כשיגדיל. וכן בכל מאכלות אסורות אף אותם שבשוגג אינו בחטאת, כמו נבילה, מ"מ כיון דהוי  מידי דאכילה מטמטם את הלב ופוגם ובעי כפרה". 

 

עירוי דם של אדם שאוכל נבלות או מגוי:

השלכה נוספת לדיוננו מצאנו לגבי עירוי דם מאדם שאכל מאכלות אסורות כתב בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן יג): "בנידון ירא וחרד, הנצרך עפ"י הרופאים עירוי דם אם רשאי לדקדק שיהיה הדם רק מאנשים שאינם אוכלים מאכלות אסורות.... בני"ד דדם האחר נתערב בדמו ועינינו רואות שהוא לו לרפואה והולך  ומתחזק לא גרע משתיית חלב נכרית כשבאה מדבר איסור מוליד טבע רע ומטמטם הלב... עכ"ז (שיש לדמות לדין הנקה מנכרית) נלפע"ד דאין להחמיר כלל בני"ד לדקדק ע"ז, דידוע דמי שהרופאים כבר נותנים לו דם  מאחרים הוא כבר בגדר סכנה ולכל הפחות בגדר ספק סכ"נ דדוחה שבת וכל התורה חוץ... א"כ ממילא אף שיש לו עצה לחכות על דם מאיש כשר אין צריך לחכות ע"ז... נלפע"ד דאין לדקדק על זה, דהמצוה של וחי בהם יגן עליו להשריש ממנו ולגרש  טמטום הלב ומדה רעה - וכמו ששמעתי בשם מרן הגה"ק מבעלזא זצ"ל, דהיצה"ר בשעת חליו של אדם שאין לו כל כך תאוות לעבירות וקשה לפתותו, הוא מפתהו לרוב שיעבור על המצוה של וחי בהם, בצביעותו שדבר זה אסור ודבר זה אסור, הכל בכדי שלא יבא להמצוה של וחי בהם. כשיש לפניו שני מיני דמים שיכולים לרפאותו לפי דעת הרופא ויכול לבחור בהכשר, ממש בלי  שום דיחוי ואיחור, יכול לדקדק על זה - וגם על זה יש לפקפק לפי דעת טו"ז סי' שכ"ח הנ"ל,  דנמצא אתה מכשילו לעתיד לבא". 

נראה שלדעתו היא שאין להקפיד על כך (גם במקרה שאפשרי הדבר) מחשש תקלה לעתיד לבוא, מ"מ נראה שיש בכך השפעה אך לא חששו לכך. לעומת הגר"ע יוסף שליט"א שפסק שבמקרה שיכול לקבל תרומת דם אחרת, ימתין לכך אם אין בהמתנה חשש סכנה. ולא חשש לתקלה לעתיד לבוא. (יבי"א ?????)

 

תרומת אברים מאדם שאוכל נבלות או מגוי:

הגר"ע יוסף שליט"א כתב בדבר שנשאל לגבי תרומת דם ותרומת אברים (שו"ת יביע אומר חלק ח - חו"מ סימן יא): "הנה מצד הדין נראה שאין להקפיד בזה כלל, ובפרט שנראה שיש כאן משום פקוח נפש. ורק  אם אין הדבר דחוף ואפשר להמתין לקבלת עירוי דם מישראל כשר, טוב להמתין ממדת  חסידות... ולכן כשאין העירוי דם דחוף, משום חשש סכנה, ובפרט אם  נמצא על ידו ממש דם מישראל כשר, בודאי דהכי עדיף טפי לקבל עירוי מדם הישראל. אולם  כשהעירוי דם הוא דחוף לחולה, אין להמתין עד שימצאו דם מישראל כשר, ובודאי שאין  להתחסד במקום שיש חשש פקוח נפש. ויעשו העירוי דם, מדמו של נכרי המוכן ומזומן לכך.  ונראה שהוא הדין בכל זה לגבי השתלת כליות, שאם אין הדבר דחוף, ואפשר להמתין, טוב  הדבר להמתין כדי להשיג כליות של ישראל כשר, כשהוא תורם כליא שלו, וזהו ע"פ מאמר חז"ל  (שבת לג ב) כליות יועצות".

ראינו שמעיקר הדין אין כלל לחשוש לקבל תרומת אבר מגוי אך ממידת חסידות במקרה שאין חשש פיקוח נפש, יש להעדיף תרומה מישראל.

 

אך מדהימה שיטתו של הישכיל עבדי (יו"ד סי' כו אות ו) האוסר תרומת אברים מגוי (הביאו הרב עובדיה יוסף שם): "בדין  ישראל שכהו עיניו, והוא זקוק להשתלת קרום עין של מת, כדי להחזיר לו מאור עיניו,  והרופאים המומחים לכך עומדים להשתיל לו קרום עין של מת גוי, וכתב, שאע"פ שאמרו חז"ל  סומא חשוב כמת (נדרים סד ב), ועל ידי השתלה חוזר לחיים, לאחר שהוחזר לו מאור עיניו, מכל מקום גדול הפסדו יותר משכרו, שמכיון שראיית הגוי בעוה"ז היא כולה של הסטרא  אחרא, גנוב וגזול ורצוח ונאוף וכל מיני תועבות שבעולם, הרי ממילא ישפיע הדבר על היהודי  הזה שהושתלה לו עינו של הנכרי, לרדוף אחר כל התועבות הרעות, ונמצא שמאבד עולמו על ידי  כך, ומוטב לו שיהיה סומא כל ימיו בעוה"ז, ויאיר לו בעוה"ב. ועוד שכל אחד מישראל כלול  מנשמת כל ישראל, ובזה שהכניסו לו מעינו של גוף טמא של גוי, הרי הוא גורם נזק לכל הנשמות  הכלולות בגופו. ואולי לא יקום בתחיית המתים, מפני התערובת שעירב בגופו. ולכן האיש הירא  לנפשו אל יעשה שקר בנפשו להשתיל לעינו קרום עין של גוי, והרי הוא כחובל בנפשו, ודמו  בראשו".

 

והביע דעתו הרב עובדיה נגד שיטת הישכיל עבדיו: "והפריז מאד על המדה בדברים אלו, ומה מאד הרחיק לכת באומרו שאולי לא יקום בתחיית המתים ח"ו, ואין דבריו אלא דרך השערה ואומדנא בעלמא, בחושבו שכך צריך  להיות ע"פ הסוד, ובאמת שאין יסוד כלל לדברים אלו... ואף אנו נאמר שמאחר שכל דברי הישכיל עבדי הנ"ל אין להם יסוד ברור בדברי האר"י, אין  לחוש לדבריו כלל, כי אין אנו אחראים לסודות שלא גילה רבינו האר"י כלל. ולכן כיון שהשתלה זו נעשית כדי שיוכל לקיים כל המצות בעינא פקיחא, ותלמוד תורה כנגד כולם... הילכך מותר לקבל השתלת  קרום העין מעינו של גוי, ומצוה נמי איכא. ואין להשגיח כלל בדברי הישכיל עבדי הנ"ל... ".

ומסיק הרב עובדיה:

"ולכן אם אין הדבר  דחוף לבצע את עירוי הדם, ואין שום חשש סכנה בהמתנה לקבל עירוי דם מישראל כשר, נכון  הדבר להמתין לזה, ממדת חסידות, ולא יאונה לצדיק כל און. וכן ראוי לנהוג לגבי השתלת כליות וכיוצא בזה, שכל שאין לחוש שאם יתעכב הדבר יבא לידי חשש סכנה, עדיף להמתין כדי  לקבל כליא של ישראל כשר".

 

העדפת בשר שחוטה בשבת על פני בשר נבלה:

ביביע אומר שם: "... כ"כ האור זרוע ח"ב (סי' קח) הטעם ששוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים  אותו בשר נבלה מוכן, משם שאכילת איסור מגונה היא ביותר, כדאשכחן שאין הקב"ה מביא  תקלה על ידי צדיקים באכילת איסור, אף שמביא תקלה על ידם אפילו באיסור סקילה. וכן  מוכח בירוש' שביעית (פ"ד ה"ב) שאע"פ שבכל עבירות קי"ל יעבור ואל יהרג, בעבירה של אכילת  איסור שהיא חמורה ביותר, ראוי למסור עצמו על כך. ע"ש. וכ"כ בספר תשובות בעלי התוס' (ניו  יורק תשי"ד סימן לא), בשם רבינו יצחק בן אברהם. ע"ש. והגאון הנצי"ב בספר מרומי שדה  (יומא פג א) זכה לכוין לדברי האור זרוע הנ"ל, וכ"כ עוד בספרו העמק דבר (בהרחב דבר, דברים  פרק ו), שלכן שוחטים לחולה בשבת ואין מאכילים אותו נבלה, מפני שמאכל איסור פוגם מאד את הנפש וגורם לה נזק רוחני יותר משאר עבירות. ע"ש. ולכן אין ראיה מד' הט"ז והאחרונים  (בסי' שכח) דמיירי לענין איסור שבת, לנ"ד דמיירי בעירוי דם של נכרי שמשקץ נפשו במאכלות  אסורות, ויכול להשפיע על ישראל מקבל הדם במדות מושחתות ומגונות".

 

מוסד חינוכי לילד מוגבל שמאכיל נבלות:

עד היכן חששו הפוסקים לעניין של טמטום הלב ממאכלות אסורות נוכל ללמוד מתשובתו של החת"ס (שו"ת חתם סופר ח"א, או"ח סימן פג) שנשאל אודות ילד בן ז' שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע מדבר ואך קול דברים ובעצמו אינו יודע מהו מדבר, שומע בעת מדברים אליו  ואינו יודע תכלית שום כוונה מיוחדת על בוריה ממה שדברו אליו, אינו לא חרש ולא אלם אף לא פקח, כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחין מעידין ומגידין אשר הוא שוטה ודעתו קלישתא מאוד... והרופאים  כלם פה א' כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא ואין רפואה אחרת למכתו אם לא בעיר.. אשר שמה הוקם בית חנוך מורים מחנכים מלמדים לאלה דעת  ומזמה, ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת, ואף כי לא יהיה  חריף כשארי בני אדם עכ"פ יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט  לטרוף טרף לו. וזהו מקום השאלה - כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אך לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שמה ואף במאכלן  ומשקן, אם רשאים למוסרו שמה כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה, או לא? 

 

וענה החת"ס שמעיקר הדין עד גיל בר מצווה מותר בדבר אך לאחר בר מצווה יוציאוהו משם אך הסיק למעשה שמוטב שלא לשולחו לשם וכה דבריו: " ...מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו  בידים וכן כתב רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א [סי' שמ"ג סק"ג]  בשמו, אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה וז"ל: אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות  אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל, והכא נמי בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא  שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם  חשיכה אע"פ שודאי ילך בשבת ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וד' אמות ברשות הרבים  מ"מ שרי אי לא עביד על דעת אביו, א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ, זה נלע"ד מעיקר הדין, ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות  בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו'. וד' יחננו דעה בינה והשכל ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה. הכ"ד א"נ חותם בברכה". (שו"ת חת"ס ח"א סי' פג)

 

אכילת מאכלות שנגעו בהם ללא נט"י:

הרב עובדיה יוסף שליט"א (שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' א ד"ה וגדולה) נשאל אם מותר לקנות לחם ממאפיה של יהודים שהפועלים שלה אינם מוחזקים בכשרות שיטלו ידיהם שחרית נט"י כדת. וכן אם מותר לקנות שאר צרכי מאכל מבעל חנות מכולת חפשי שמסתמא אינו נוטל ידיו שחרית. והביא בדבריו מחלוקת אחרונים בענין ופשט: "...ומ"מ לכתחלה יש להזהר בכל עוז ותעצומות להשגיח לבלתי יגעו במאכלים לפני נט"י, ולעמוד על המשמר שגם הילדים הקטנים יטלו ידיהם לפני איזה נגיעה שהיא במאכלים או במשקים.... ועכ"פ לענין דיעבד מעיקר הדין יש להקל. והמחמיר שלא לאכול מאכלים  ומשקים שנגעו בהם לפני נט"י שחרית, תבא עליו ברכה. כי כ' השל"ה והובא במנחת אהרן (כלל  א אות יב), שמאכלים ומשקים כאלה גורמים לאוכליהם טמטום הלב והדעת, ויסייעם לעבור  עבירות ח"ו. ע"ש... וכן ראיתי לידידי המנוח  הגרא"ח נאה בס' קצות השלחן (בדה"ש סי' ב אות ז) שכ', שכל מיני אוכלין הנקנים בשוק יש  עליהם חשש שנגעו בהם לפני נט"י שחרית, בזה"ז שרבו קלי הדעת המזלזלים בנט"י. והעולם  נוהגים להקל. ומ"מ ראוי להחמיר לכתחלה שלא לקנות אוכלין ומשקין ממי שידוע בודאי שאינו חושש לקיים נט"י שחרית ג"פ בסירוגין כדת. והסברא נותנת שהרו"ר הזה מוליד טמטום  הלב וגורם טבע רע וכו'. ע"כ. וכיו"ב כ' גם בעמק יהושע אחרון (דקס"ה ע"ב). ובשלחן מלכים  (סי' ב אות לה). ע"ש. אלא שכל זה אינו כדאי לאסרם מן הדין. ובפרט שיש הרבה פוסקים דס"ל  שאין הרו"ר הזה מצוי בינינו. ומכ"ש כשאין הדבר ברור שנגעו באוכלים לפני נט"י שחרית. ואיכא ס"ס לקולא והרי הוא כמבואר". 

 

סיכום:

 

מובא בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן ב): "ובאגרת הרמב"ם [מובא בצפנת פענח פרשת יתרו דף ס"ד ע"א] שכל מה שבאו לידי הרהורי  כפירה ר"ל הכל מכח שאכלו נבילות וטריפות ונטמטמו עיי"ש באריכות. ובדברי חיים ח"א סי'  ז', ודבר זה ידוע שאין דבר עבירה כמאכלות אסורות שמטמטם הלב הישראל, ובעוה"ר עי"ז יצאו כמעט מן הדת כמה קהלות בארץ לועז ע"י השו"ב הקלים ואכלו ונתפטמו בטריפות, וגברו  עליהם דיעות זרות עד שפקרו ונאבדו מתוך קהל הקדוש עכל"ק, ותסמר שערות ראש ממה  שהאריכו עוד בספה"ק מחומר הענין, ואשר על כן צריך לדקדק ביותר בענין חמור כזה ולא  סמכינן על השוחט בחזקת כשרות גרידא, ומה גם שהוא שוחט בקביעות וגם לרבים שחשו  חכז"ל ביותר וכנ"ל".

 

ובמדרש רבה (ויקרא פרשה יג פסקה ג ) "ד"א וזאת הבהמה הדא הוא דכתיב (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות... אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעוה"ב הה"ד (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו בשביל שתאכלו ממנו לע"ל לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם זאת החיה אשר תאכלו".