כשרות לתרופות עם טעם עבור חולה שאין בו סכנה

הרב צבי בן ראובן

+ תקציר

תרופות בעלות טעם אסורות לחולה שאין בו סכנה, וגם אם התרופה עצמה פגומה/ללא טעם, ורק הוסיפו לה ממתיק – אין אפשרות להתירה, משום שצריך מידע על כשרותו של הממתיק, וכשאין כשרות – אין מידע.

עם זאת בדרכים ובמקרים הבאים ניתן להקל:

ניתן לבלוע תרופה שיש בה טעם כשהיא עטופה בדבר מה שאינו מאכל, כגון קפסולת פלסטיק או נייר כלשהו.
לפי חלק מהשיטות ניתן להקל ולבלוע גם תרופה שיש בה טעם.
כאשר ישנה סכנה לאחד מהאברים – מותר להתרפא באיסורי דרבנן, ויש שהתירו אפילו איסורי דאורייתא.
כאשר אין אפשרות לבלוע או לעטוף את התרופה, ואין אפשרות למצוא לה תחליף כשר – ניתן להקל וליטול תרופה בעלת טעם גם אם אין סכנה לאחד מהאברים – זאת על ידי צירוף כמה ספיקות ושיטות להקל בשעת צורך גדול (כל חולי ניכר נחשב כצורך גדול לעניין זה).

מדיניות הרבנות הראשית לגבי סימון תרופות עם מרשם רופא (עם טעם ובלי טעם):
מטעם הגורם האחראי על הנושא ברבנות הראשית נמסר לנו שעקרונית הרבנות אינה מוכנה לתת כשרות לתרופות עם מרשם רופא. זאת מחשש (שהתממש לצערנו לא פעם) שאנשים שמצבם מסוכן ועליהם לצרוך תרופות חיוניות שיש בהן צורך רפואי – יימנעו מצריכת תרופות אלה אם הם לא ימצאו סימן כשרות עליהן. מצב זה עלול להגיע ח"ו לפיקוח נפש.

לעומת זאת לגבי כל מה שנמצא בקטגוריית 'תוספי תזונה' – תרופות שנצרכות ללא מרשם רופא – מדיניות הרבנות היא שיש צורך במתן כשרות, כדינו של כל מאכל אחר.

מאמר זה עסק בתרופות עם טעם, למאמר לתרופות ללא טעם מהרב מרדכי וולנוב לחץ כאן

הקדמה

נושא התרופות בעולם הכשרות הוא נושא רחב מאוד ומורכב מאוד. בנושא זה נכתבו ספרים רבים, כתבי עת (כגון 'אסיא') ואף אנציקלופדיה[1] שלמה המיוחדת לעניין זה.

זהו נושא רגיש יחסית, שכן הלכות כשרות בדרך כלל אינן נוגעות לצורך בסיסי של האדם. הרי גם אם לא יאכל מאכל מסוים – כמעט תמיד ישנו מאכל אחר שאפשר לאכול, ובכך לספק את הצורך הבסיסי באוכל ושתייה.

בתרופות לעומת זאת – הכשרות נוגעת בצורך בסיסי הרבה יותר. אם אדם לא ייטול תרופה מסוימת שיש בה בעיית כשרות – פעמים רבות אין לו בנמצא תחליף מדויק לתרופה זו. מובן שאיננו עוסקים כאן במקרים של פיקוח נפש, שבהם חובה[2] ליטול כל תרופה שתציל, שהרי כתוב "וחי בהם ולא שימות בהם".[3] כמו כן איננו עוסקים בתרופות למחלות ממושכות (כרוניות) שדורשות טיפול תרופתי מתמשך שבלעדיו יש חשש[4] סכנה לחולה[5]. אנו עוסקים כאן רק בחולה שאין בו סכנה.

מאמר זה הינו מאמר משלים למאמרו [6] של הרב מרדכי וולנוב שפורסם במסגרת 'כושרות'. מאמרו של הרב וולנוב עסק אך ורק בתרופות ללא טעם. במאמר זה נעסוק בתרופות ללא כשרות שיש בהן טעם, לחולה שאין בו סכנה.

מהי הגדרת חולה שאין בו סכנה?

כותבים השו"ע והרמ"א בהלכות שבת:[7]

"חולה שנפל מחמת חליו למשכב ואין בו סכנה. הגה: או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו שאז אף על פי שהולך כנפל למשכב דמי (המגיד פרק ב') אומרים לעכו"ם לעשות לו רפואה אבל אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא...".

כלומר אנחנו רואים שמי שיש לו רק כאב או חולי שלא מרגיש בכל גופו ולא מפיל אותו למשכב – כלל אינו מוגדר כחולה שבשבילו מתירים איסורי דרבנן.

אלא שבעניין זה מביא הנשמת אברהם[8] את דעת הגרש"ז,[9] לפיה אולי יש לומר שדווקא לעניין איסורי שבת הקלו רק בחולה שאין בו סכנה שנפל למשכב כל גופו, או שיש לו סכנת איבר וכיו"ב – משום ששם ישנה גזרה של שחיקת סממנים על חולה שיש לו רק מיחוש. לעומת זאת בענייני מאכלות אסורות, שאין לנו גזרה זו – אפשר להקל גם בחולים שיש להם נדודי שינה או בחולה החש בראשו – "אפשר דגם כן שרי".[10]

וכלשונו של הגרש"ז בשו"ת מנחת שלמה חלק א סימן יז:

"לא ברור אצלי מהו הגדר של חולה לענין נד"ד שהרי מצינן דאסרי רבנן רפואה בשבת ולא התירו אלא לחולה שאב"ס שנפל למשכב או כאיב לי טובא אבל לא עבור כאב ראש רגיל או כדור שינה וכדומה, וא"כ אפשר שגם בנד"ד לא שרי אלא בחולים כאלה, אך גם אפשר דשאני שבת שעיקר איסור רפואה הוא עבור חולה ולכן אמרינן שרק בכה"ג הוא דשרי, משא"כ בנד"ד הרי יש גם שכתבו בדעת התוס' שמותר אפי' לבריא, וא"כ אפשר דבכל ענין של חולי קצת שרי וצ"ע".

על פי דברים אלה יוצא שישנה אפשרות שלעניין איסורי אכילה – כל חולה יוגדר כחולה שאין בו סכנה, למעט לעניין צריכת תוספי תזונה שתפקידם הוא שיפור איכות חיים ואין בהם צורך רפואי ממשי. ולמעשה אפשר לומר שעדיף להחמיר בעניין זה, אך למקל יש על מי לסמוך.

תרופות שמעורב בהן איסור

ראשית ניגש לגמרא בפסחים (דף כ"ה עמ' א'), וממנה נבין את היחס הכללי לתרופות שיש בהן איסור:

"אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה היכי דמי אי נימא דאיכא סכנה אפילו עצי אשירה נמי ואי דליכא סכנה אפילו כל איסורין שבתורה נמי לא! לעולם דאיכא סכנה ואפילו הכי עצי אשירה לא".

העולה מגמרא זו הוא שבמקום שבו יש סכנה מותר להתרפא על ידי איסורים, להוציא רפואה על ידי עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואולם לענייננו רואים שהעיקרון הוא שכאשר אין סכנה – אסור להתרפא בשום איסור תורה.

מה לגבי איסורי דרבנן?

על כך עונה הגמרא בהמשך (שם בעמ' ב') באמצעות מעשה שהיה:

"מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה אמר ליה אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור?!... איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא?!"

מר בר רב אשי ראה שרבינא מרח על ביתו לרפואה זיתים של ערלה בעודם בוסר. שאל אותו מר בר רב אשי כיצד הוא משתמש בערלה שאסור ליהנות ממנה לצורך שאינו פיקוח נפש. לפי אחת הגרסאות בגמרא, ענה לו רבינא שבדרך כלל מורחים את הזיתים לאחר שהבשילו ונסחטו בבית הבד, ומאחר שהוא אינו משתמש בזיתים כפי שמשתמשים בהם בדרך כלל, שהרי הם היו בוסר – זה נחשב שלא כדרך הנאתם, ולכן האיסור הוא רק מדרבנן שמותר בחולה שאין בו סכנה.

אך האם מותר לחולה שאין בו סכנה גם לאכול איסורי דרבנן?

על כך עונה הריטב"א בפירושו על הגמרא שם:

"'איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאתן קא עבידנא' פי' וכיון דהכי ליכא אלא איסורא דרבנן וכתב הרי"ט ז"ל ולמדנו שמתרפאין באיסורין של דבריהם אפי' שלא במקום סכנה ובלבד לענין הנאה אבל לאכילה ושתייה לא שמענו בשום מקום".

כלומר כל ההיתר המדובר הינו רק בהנאה אך לא באכילה. כך גם הבין הר"ן,[11] שמותר רק ליהנות ולא לאכול מאיסורי דרבנן שלא כדרך הנאתן, "...דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה". בדומה לכך פוסק הריב"ש בתשובה[12] שלמעט איסורי דרבנן שקשורים לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, "...בשאר אסורי הנאה דרבנן כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם שבחוצה לארץ מתרפאין מהן אף בחולי שאין בו סכנה..".

לעומת זאת בשו"ת בשמים ראש[13] סימן רפ נשאל על חולה שאין בו סכנה שרפואתו היא גבינה ישנה ושמנה ויין חזק וטוב (שיש בהם איסורי דרבנן של חלב גוי ו'סתם יינם'), ולא נמצאו כאלה כשרים בעירו – האם מותר לו להשתמש בהם לרפואתו?

וענה שם: "דבר פשוט שמותר, כי לא גזרו במקום חולי, אפילו אין בו סכנה, וחולה שאין בו סכנה פטור מהתענית בט"ב, והתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה כההיא דמפיס מורסא משום צערא, ושבותי שבת חמירי, כי לא העמידו דבריהם במקום חולי וצערא...".

כלומר לשיטת הבשמים ראש מותר להתרפא ע"י אכילת איסורי דרבנן, מאחר שחכמים לא גזרו במקום צער וחולי, כמו שרואים שלחולה שאין בו סכנה מותר לאכול בט' באב, "דבמקום חולי לא גזרו רבנן".[14]

פסיקת הלכה בתרופות עם טעם

השולחן ערוך והרמ"א פסקו כשיטת הריטב"א והר"ן והריב"ש: [15]

"בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפי' דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה. הגה: ועיין לעיל סימן קכ"ג. י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה... ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה...".

ומעיר הרמ"א שם הערה נוספת:

"ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר".

כלומר אנחנו רואים שנפסק להלכה שכאשר אין סכנה – אין להתרפא בדברים שיש בהם איסור הנאה, אלא אם כן עושים זאת שלא כדרך ההנאה הרגילה מאיסור זה. לבסוף מעיר הרמ"א (בשם הרשב"א והבית יוסף) שכל ההיתר של לקיחת תרופות שלא כדרך ההנאה וכיוצא בזה תקף רק במקרה שאין אפשרות אחרת להתרפא בהיתר.

כמו כן אנחנו רואים ברמ"א שמותר להתרפא מאיסורי דרבנן – אך לא לאוכלם.

והעיר על כך האור שמח:[16]

"דהיכי שהרפואה הוא רק מאיסור דרבנן, כמו תמן שאמרו הרופאים לינק חלב עז רותח (כהגיר' בכת"י) אם כן הרפואה הוא לעבור על הך דאמרו אין מגדלין בהמה דקה... ע"ז העמידו חכמים דבריהם, אבל כשהרפואה הוא לאכול ולשתות גבינה או יין, ולא נמצא רק גבינת עכו"ם או סתם יינם וכיו"ב, כיון שאין רפואתו תלוי במה דיעקר תק"ח רק על צד המקרה, שאין אחרים. בזה לא העמידו חכמים דבריהם".

כלומר ברגע שהרפואה היא לאו דווקא מהאיסור דרבנן – התירו חכמים להתרפא אם במקרה כרגע אין בנמצא רפואה העשויה מהיתר. זאת משום שהאדם לא מתרפא דווקא מחלב גוי או מסתם יינם, אלא חלב ויין הם המרפאים אותו, ובמקרה עכשיו לא מצא חלב ויין כשרים.

חצי שיעור

כתב הרב נתן גשטטנר בשו"ת 'להורות נתן':[17]

"... ואם כן בחולה שאין בו סכנה כיון דמבואר בשו"ע יו"ד שם דאפילו באיסור דאורייתא התירו שלא כדרך הנאתן, אם כן מכל שכן בחצי שיעור על ידי תערובת דלכמה ראשונים הוי רק דרבנן וכנ"ל דמותר בחולה שאין בו סכנה, דהא חצי שיעור הוי בגדר שלא כדרך הנאתן".

כלומר על פי 'להורות נתן', כאשר אין שיעור של איסור האסור על פי תורה, יהיה מותר לתת אותו לחולה שאין בו סכנה, משום שזה מצב השווה לאכילת איסור שלא כדרך הנאתו, שמותרת, כפי שיובא לקמן בשם הש"ך.[18]

רבי שלמה קלוגר[19] סבר גם הוא שחצי שיעור מותר לחולה שאין בו סכנה. לכן התיר לאדם "שיש לו מיחוש גדול" לשתות לרפואה שומן דגים טמאים, אם ישתה בכל פעם פחות מרביעית מהשומן. ובמסקנת הדברים כתב כך:

"... לכך נראה דחצי שיעור איסור תורה אם אוכל לרפואה מותר לאכול אפילו באין בו סכנה. ואף דמתיירא אני לסמוך על זה לבד מכל מקום בצירוף כל הני טעמים לעיל מותר לצרף גם זה...".

אומנם הר"ש קלוגר התיר זאת רק בצירוף לכך שאכילת השומן היא אכילה שלא כדרך הנאתו, וכן שהמקרה שם היה כאב פנימי בגוף שהיה בו חשש פיקוח נפש, אך גם אנו נוכל לצרף סברה זו לסברות נוספות להקל.

הגר"ע יוסף[20] דחה סברה זו, ואסר חצי שיעור לחולה שאין בו סכנה.

לעומתו בשו"ת שרגא המאיר בהלכה,[21] על פי תשובתו של המהר"ש קלוגר ומקורות נוספים, התיר שימוש בתרופות שמעורב בהן איסור מועט שאינו כזית, אף לחולה שאין בו סכנה – אם האכילה אינה נעשית כדרך ההנאה.

סיכום הדעות בעניין איסור מועט:

שו"ת להורות נתן התיר איסור בחצי שיעור לחולה שאין בו סכנה, המהר"ש קלוגר התיר זאת רק בצירוף להיתרים אחרים, והגר"ע יוסף אסר זאת לגמרי.

סכנת איבר

בפתחי תשובה הביא בשם שיטת הר"ן שכאשר ישנה סכנה לאיבר מסוים בגוף, אך לא סכנה כוללת לחייו של האדם – מותר להתרפא ע"י אכילה ושתייה של איסורי דרבנן. וכך פסק גם הפרי מגדים.[22] והש"ך[23] הסתפק אם לאדם מותר לעשות איסורי דאורייתא כדי להציל את אחד מאיבריו – והכריע להקל בכך.

כך יוצא למעשה שמותר להתרפאות באיסורי דרבנן במקרה של סכנה לאחד האברים. ויש שהתירו במקרה זה אפילו איסורי דאורייתא.

סיכום ביניים:

להלכה נפסק שאסור לחולה שאין בו סכנה לאכול איסורי דרבנן כדי להתרפא.

ואולם ישנן כמה דעות שאפשר לצרפן להקל בשעת הצורך:

לדעת האור שמח מותר להתרפא באכילת איסורי דרבנן אם הרפואה אינה תלויה באיסור עצמו, ותיאורטית אפשר להתרפא מאותו מוצר גם כשהוא מותר, אלא שעכשיו אין בנמצא חומר מותר.
לדעת המהר"ש קלוגר, בצירוף להיתרים נוספים, ניתן לאכול חצי שיעור האסור מהתורה לחולה שאין בו סכנה, ובד"כ אין שיעור, שהרי רוב התרופות ניטלות בצורה של כדורים קטנים או נצרכות בכמויות קטנות כגון כפית של מיליליטרים אחדים. יש לציין שבתוספי תזונה המציאות מורכבת יותר, משום שלא פעם הם נלקחים בכמויות גדולות יותר.
במצבים של חשש סכנה לאיברים – מביא הפתחי תשובה כמה פוסקים שמתירים להתרפא ע"י אכילה ושתייה של איסורי דרבנן.
בהרבה מהמקרים ישנו ספק ספיקא: 1. אם ישנו איסור. 2. אף אם ישנו איסור – אם הוא בטל ברוב. זאת בדומה לספק ספיקא שהובא בשו"ת הר צבי לגבי היתר אבקת חלב נוכרי.[24]
ייתכן שחלק מחומרי הגלם עברו עיבוד שפגם אותם. במקרה זה יש הסוברים[25] שלמרות עירובם במאכל בעל טעם טוב, הם אינם אסורים.

לכן תרופות שניתנו על פי רופא (זה למעשה מה שקורה בדרך כלל, כאשר מדובר בטיפול בחולי מורכב), וקשה למצוא להן תחליפים – יש להתיר את נטילתן גם אם יש להן והן ללא כשרות.

נטילת תרופות ע"י שינוי בנטילתן - עטיפת האיסור

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד ב

"אמר רבא: בלע מצה – יצא, בלע מרור – לא יצא. בלע מצה ומרור – ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען – אף ידי מצה נמי לא יצא".

וכתב המשנה למלך הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב:

"נסתפקתי בהא דקי"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינא שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא דנהי דלא בעינן טעם מצה מ"מ בעינן שיגע המצה בגרונו וכדאיתא בפרק ערבי פסחים, אם נאמר באיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהיה פטור דכי היכי דבמצות עשה דרחמנא אמר תאכל אמרינן דאם כרכו בסיב דלא הויא אכילה לפי שלא נגעה האכילה בגרונו ה"נ באיסורין דרחמנא אמר לא תאכל אם כרכן בסיב דלא נגעה אכילת האיסור בגרונו לא עבר אהורמנא דמלכא. ולכאורה נ"ל שהדין שוה...".

המשנה למלך אומר שכשם שאם עטף את המצה ואכל אותה כך – לא יצא ידי חובה, משום שאכילתו כך אינה נחשבת אכילה, כך גם כאשר אכל איסור עטוף פטור, משום שזו אינה דרך אכילה.

על פי המשנה למלך הזה כתבו בשו"ת אור לציון[26] וכן בהליכות שלמה[27] לגבי פסח, שמותר לחולה שאין בו סכנה ליטול תרופה שיש בה תערובת חמץ וראויה למאכל כל אדם, לאחר שעוטף אותה בנייר ואז בולע אותה, מאחר שכבר אין בזה דרך אכילה.

לעומת זאת בחכמת אדם נשאר בספק לגבי היתר זה של כריכת סיב ולא פסק אותו להלכה.[28] גם בשו"ת אחיעזר[29] הביא את שו"ת כתב סופר[30] שכתב למסקנה שבכרכו בסיב אומנם אין איסור דאורייתא – אך יש איסור דרבנן. לכן התיר שם האחיעזר רק בצירוף לאוכלים שנפסלו מאכילה.

אך נראה שבמקום צורך גדול יש למקלים על מי לסמוך בלקיחת תרופה שיש בה טעם ע"י עטיפתה בנייר.

בליעת התרופה

כפי שראינו לעיל, פסק הרמ"א:[31] "י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה... ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה".

ומעיר שם הש"ך בס"ק יד:

"ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, שם, וכ"כ הרב בסמוך והיינו דוקא כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן כ' המרדכי ואגודה ר"פ כ"ש בשם ראבי"ה דמותר, וכתב עוד המרדכי שם דמהאי טעמא מותר לאכול חלב חי ומיהו אדם בריא יזהר...".

כלומר מותר לאכול ולשתות איסור דרבנן אם אוכלים אותו שלא כדרך הנאתו. אחת הדרכים לעשות זאת היא בליעה, כמו שמובא בפתחי תשובה[32] בשם המשנה למלך שמסתפק אם מותר לחולה שאין בו סכנה לבלוע מאכל שמצד עצמו הוא טוב. לאחר מכן הביא גם את שו"ת נודע ביהודה[33] שכתב שגם אם נכריע את הספק לקולא ונתיר – זה יהיה דווקא באיסורי דרבנן, אך באיסורי תורה ברור שאין לבלוע. לעומתו הביא את ספר תורת חיים שסובר שבליעה נחשבת אכילה שלא כדרך הנאתה, ולכן מותר יהיה אפילו באיסורי דאורייתא.

במנחת שלמה[34] כתב שבתרופות שמיועדות לבליעה ולא ללעיסה או מציצה – בליעה אינה נחשבת אכילה, ולכן מותר יהיה לחולה שאין בו סכנה לבלוע גם תרופה שיש בה טעם.

למעשה בשמירת שבת כהלכתה,[35] בהסתמך בין השאר על המקורות שהובאו לעיל ע"י הפתחי תשובה, מתיר לבלוע תרופות העשויות מחומר האסור באכילה אפילו לחולה שאין בו סכנה, ללא כל הסתייגות: לא לגבי טעם התרופה, ולא לגבי חומרת האיסור שאולי יש בה.

תרופות שטעמן פגום אך נוסף להן ממתיק

כותב בספר שמירת שבת כהלכתה[36] – " ומה שממתיקים את האיסור ע"י סוכר, לאו כלום הוא מפני שעצם טעמו הוא מר, גם על פי רוב כבר נפסל מאכילת כלב ומותר גם בפסח, שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל".

וכך כתב גם הגרש"ז אויערבך עצמו בהליכות שלמה על מועדי השנה:[37]

"כדור מציצה אם כמות החמץ שבו מועטת מאד ומעורבת עם דברים מרים אלא שגם ממתיקים את הכדור בסובר מלמעלה והנאתו היא רק מהסוכר אפשר דמותר לחולה שאין בו סכנה".

לעומת זאת אם התערובת עצמה הומתקה, הדין שונה – וכך כותב שם הגרש"ז:

"...ואם אין התערובת מרה יעטפנו בנייר דק ויבלענו".

כלומר אם התערובת עצמה אינה מרה, דינה כדין איסור שאין טעמו פגום, שאסור לאוכלו, אא"כ עוטפים אותו כדי שלא יהיה כדרך הנאתו.

אלא שגם האפשרות הראשונה, שבה הממתיק עצמו אינו מעורב ממש עם האיסור – אינה בת יישום, משום שצריך כמובן לבדוק את כשרותו של הממתיק ושאר רכיבי הטעם שאינם פגומים, ואם אין השגחה, קשה לבדוק עניין זה.

לסיכום:

תרופות בעלות טעם אסורות לחולה שאין בו סכנה, וגם אם התרופה עצמה פגומה/ללא טעם, ורק הוסיפו לה ממתיק – אין אפשרות להתירה, משום שצריך מידע על כשרותו של הממתיק, וכשאין כשרות – אין מידע.

עם זאת בדרכים ובמקרים הבאים ניתן להקל:

ניתן לבלוע תרופה שיש בה טעם כשהיא עטופה בדבר מה שאינו מאכל, כגון קפסולת פלסטיק או נייר כלשהו.
לפי חלק מהשיטות ניתן להקל ולבלוע גם תרופה שיש בה טעם.
כאשר ישנה סכנה לאחד מהאברים – מותר להתרפא באיסורי דרבנן, ויש שהתירו אפילו איסורי דאורייתא.
כאשר אין אפשרות לבלוע או לעטוף את התרופה, ואין אפשרות למצוא לה תחליף כשר – ניתן להקל וליטול תרופה בעלת טעם גם אם אין סכנה לאחד מהאברים – זאת על ידי צירוף כמה ספיקות ושיטות להקל בשעת צורך גדול (כל חולי ניכר נחשב כצורך גדול לעניין זה).

מדיניות הרבנות הראשית לגבי סימון תרופות עם מרשם רופא (עם טעם ובלי טעם):

מטעם הגורם האחראי על הנושא ברבנות הראשית נמסר לנו שעקרונית הרבנות אינה מוכנה לתת כשרות לתרופות עם מרשם רופא. זאת מחשש (שהתממש לצערנו לא פעם) שאנשים שמצבם מסוכן ועליהם לצרוך תרופות חיוניות שיש בהן צורך רפואי – יימנעו מצריכת תרופות אלה אם הם לא ימצאו סימן כשרות עליהן. מצב זה עלול להגיע ח"ו לפיקוח נפש.

לעומת זאת לגבי כל מה שנמצא בקטגוריית 'תוספי תזונה' – תרופות שנצרכות ללא מרשם רופא – מדיניות הרבנות היא שיש צורך במתן כשרות, כדינו של כל מאכל אחר.

[1] אנציקלופדיה הלכתית רפואית, הרב פרופסור אברהם שטיינברג.

[2] שו"ע יו"ד, קנ"ה סעיף ג'.

[3] יומא פ"ה, עמ' א' – עמ' ב'. ובפתחי תשובה על יו"ד סימן קנ"ה ס"ק ד' הביא לשון זו, והביא שם בשם תשובת רדב"ז שאף אם החולה אומר שאינו מסכים לעבור על האיסור או שלא יעברו בשבילו על איסור – "שאין בזה שום חסידות אלא מתחייב בנפשו ומלעיטים אותו על כורחו...".

[4] שו"ע או"ח יסמן תרי"ח, א'. משנ"ב שם ס"ק ב'. וביה"ל שם ד"ה 'חולה'.

[5] ע"פ האמור בשו"ע, או"ח, שכ"ח, ד', משנ"ב שם ס"ק י"ד וס"ק י"ז. ביה"ל שם ד"ה 'כל שרגילים'. שש"כ, פרק ל"ב סעיף ח', וכך משמע לעניינינו גם משו"ע שם שכ"א, י"ח.

[6] פורסם בכתב עת 'אסיא' לענייני רפואה והלכה, בספר 'כשרות כהלכה ב' עמ' 82 ובאתר 'כושרות'.

[7] או"ח, שכ"ח, י"ז.

[8] חלק יו"ד סימן קנה עמ' צו-צז הערה 1.

[9] הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל.

[10] זאת ע"פ המשנה למלך יסודי התורה פרק ה הלכה ח ד"ה וראיתי.

[11] ר"ן פסחים, דף ו' עמ' ב' בדפי הרי"ף, ד"ה 'וראיתי'.

[12] שו"ת הריב"ש תשובה רל"ה – "...ואע"פ שבשאר אסורי הנאה דרבנן כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם שבחוצה לארץ מתרפאין מהן אף בחולי שאין בו סכנה כמו שמתרפאין באסורי הנאה דאורייתא שלא כדרך הנאתן לפי שאין אסורן שלא כדרך הנאתן אלא דרבנן".

[13] יש להעיר שלא מעט פקפקו באמינותו של ספר זה וטענו שהוא מזויף, ולעומת זאת גדולים כרבי עקיבא איגר והחיד"א קבלוהו וציטטו משמו.

[14] שו"ע, או"ח, תקנ"ד, ו'.

[15] יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנה סעיף ג'.

[16] הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ח'.

[17] חלק ה' סימן נ' סעיף ב'.

[18] ש"ך יו"ד קנ"ה ס"ק י"ד.

[19] שו"ת האלף לך שלמה יו"ד סימן ר"ב.

[20] שו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סימן י"ב אות ב'.

[21] חלק ד' סימן ל"ז סעיף ד'.

[22] או"ח, סימן שכ"ח, משבצות זהב ס"ק ז'.

[23] יו"ד סימן קנ"ז ס"ק ג'.

[24] חלק יו"ד סימן ק"ג, עמ' פ"ד-פ"ה, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשל"ו.