כשרות יין מכרם אקולוגי

הרב יצחק דביר

מהו כרם אקולוגי, וכיצד זה משפיע על היין שלנו?

לאחרונה על בקבוקי יין שונים אנו מוצאים את הכיתוב 'מכרם אקולוגי', משפט תמים זה מסתיר מאחריו את אחת הסוגיות המשמעותיות שטלטלו את עולם הכשרות בשנים האחרונות.

מהו כרם אקולוגי? עד לא מזמן בכרמים מסודרים ומוקפדים היה נהוג לכסח את עשבי הכרם כדי לנצל את מלוא סגולות הקרקע והגשמים לתועלת הגפנים, ואילו הותרת זרעים בכרם הזריעה בכרם היתה מצויה בכרמים בעלי איכות ירודה בלבד. בשנים האחרונות השתנתה הגישה החקלאית, ובעל הכרמים גילו שישנם כמה יתרונות בגידולי הבר שצומחים בכרם: שורשיהם מונעים את סחף הקרקע ומועילים לקליטה טובה יותר של מי הגשמים, כמו כן בכך נמנעים מריסוסים מסוכנים (וגם מרוויחים את העלות הממונית הכרוכה בהם). משום כך, בשנים האחרונות בעלי כרמים רבים מעדיפים להותיר את הצמחים הגדלים בכרם, ואף לעיתים זורעים בכרם צמחים שונים,  הפוסקים נדרשו לשאלה – האם אין בכך איסור כלאים?

התורה (דברים כב, ט) אסרה לזרוע בשטח הכרם צמחיה נוספת: "לא תזרע כרמך כלאים", בצידו של איסור זה מעמידה התורה את דינו של כרם שנזרעו זרעים בשטחו: "פן תקדש המלאה, הזרע אשר תזרע, ותבואת הכרם". כלומר: התוצרת שצמחה בכרם שכזה (הענבים, וגידולי הקרקע) אסורה באכילה ובהנאה. איסור כלאי הכרם חל גם על צמחים שגדלו בכרם מאליהם, אך בתנאי שמדובר במינים שיש בהם שימוש. משום כך דנו הפוסקים בשתי חששות המצויות בכרם אקולוגי:

• בין צמחי הבר הגדלים בכרם, שאין בהם כל שימוש, ישנו חשש שיצמחו גם מינים שיש להם שימושים שונים, כגון שיחי תבלין, דגנים וכדומה, והם אסורים לכל הדעות[1]. בדברי הפוסקים לא מצאנו חיוב לחפש ולבדוק האם צמחו בכרם גידולים אסורים, ורק משעה שמצא בו גידולים שכאלה חובה עליו למהר ולעוקרם[2].
• מהו דינם של שאר צמחי הבר שגדלים מאליהם? למקרה דומה התייחסה המשנה במסכת כלאים (ה, ח): "המקיים קוצים בכרם... חכמים אומרים - לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין". מדברי חכמים אנו למדים שהקריטריון הקובע לאיסור כלאים אינו האם הגידולים ראויים למאכל, אלא האם רגילים לעשות שימוש בגידולים ממין זה. בכך כלול כל מין שיש לו שימוש מקובל כלשהו: למאכל בעלי חיים, לרפואה, לנוי, לריח וכדומה. לאור זאת יש מקום לומר שמאחר שצמחים אלו משמשים למנוע את סחף הקרקע ולספוג טוב יותר את מי הגשמים הרי הם כגידולים אסורים! מאידך יש הסוברים שרק גידולים שרגילים לעשות שימוש בתוצרתם (לאכילה וכדומה) אסורים, אך לא כאשר נהנים רק מהתועלת שבתהליך הגידול עצמו, ולאחר מכן אין עושים בהם כל שימוש[3]. יש שהוסיפו שמינים שרוב העולם לא עושה בהם שימוש אינם אסורים, גם כאשר הכורמים מעוניינים בהם[4].

למעשה הנושא עדיין נלמד על ידי הרבנות הראשית לישראל ומערכות הכשרות הפרטיות, ולצערנו עד כה שוררת אי בהירות גדולה ועדיין לא התגבש נוהל סופי וברור. בפועל כל מערכות הכשרות כיום מאפשרות את קיומו של כרם אקולוגי, וכדי להמנע מאיסור הכלאים נתנו מערכות הכשרות השונות לחקלאים שתי הוראות שונות:

• השלחן ערוך[5] פסק שבמידה והצמחים נעקרו או התייבשו לפני תחילת גידול הענבים - בדיעבד התוצרת אינה נאסרת באכילה. משום כך חלק ממערכות הכשרות הורו לכל הפחות לכסח את כלל העשבים לפני תחילת עונת גידול הענבים (חלק גדול מהעשבים מתייבשים מאליהם ממילא עד שלב זה).
• חלק ממערכות הכשרות לא חששו לאיסורם של כל העשבים, אלא רק של המינים הראויים למאכל, והנחו את בעל הכרם לעבור בין הצמחים ולהסיר מהם את כל אלו המשמשים למאכל אדם או בהמה בלבד[7].

[1] הפוסקים נחלקו בדינם של מינים שיש בהם שימוש, אך בכרם גדלו זני בר מאותו המין אך מסוג שלא רגילים החקלאים לגדלם. למשל: חיטת ושעורת הבר. האם מחמת כך שיש שימוש במין זה הוא אסור בכרם, או שכאשר מדובר בתת זן מסויים שלא רגילים לעשות בו שימוש אין איסור.

[2] משנה כלאים ה, ו. שו"ע יו"ד רצו, טז.

בנדון דידן המצב חמור יותר, משום שבמקרים שהוזכרו בדברי חכמים מדובר כשאינו יודע כלל שקיים כאן צמח, אבל כאשר יודע שקיים צמח, והוא מעוניין בכל הצמחים שבכרם, רק שאינו יודע שאחד מהם הוא צמח שכמותו מקיימים – יתכן שאסור.

יש להעיר שבחלק מן הכרמים בעל הכרם כלל אינו מבקר תדיר, ואינו מודע לקיומם של סוגי הצמחים השונים, ורק הפועלים מודעים לכך, ובמקרה זה אין הכלאים נאסרים. (רמב"ם כלאים, ה, ט).

[3] שו"ת באהלה של תורה ח"ד, ל. על כך יש להעיר שגם גידול שמיועד לנוי אסרו בכרם, וגם בו ההנאה אינה מן התוצרת הסופית.

[4] כהיתר זה נקט גם הרב יהודה עמיחי (אמונת עתיך שבט-אדר תשע), על כך יש להקשות שהרי רוב בעלי הכרמים מעוניינים בכך, וכך היו נוהגים גם שאר העם אילו היה להם כרמים, האם כאשר לרוב העם אין בהמות - מאכל המיועד לבהמה אינו נחשב כדבר שמעוניינים לקיימו? וכי מה שאסר הרמב"ם במקיימים לרפואה היינו שרוב בני המקום חולים וצריכים לכך?

[5] שו"ע יו"ד רצו, יב.

הגרח"ז גרוסברג (חוקות שדה א, בתלמי שדה אות ה) נטה להתיר את הזריעה בכרם גם במינים שרגילים לקיים כמותם, משום שאין בכוונתו להותירם בעת הבציר, ובכך הסתמך על דברי החזו"א (כלאים ה, טו) שמינים העומדים להשחתה מותרים. אולם החזון איש עצמו (במכתב המובא בדרך אמונה ח"ה מכתב ה) כתב שאין להסתמך על סברא זו אלא כאשר קוצרים אותם לפני שליש גידולם, וכן מדובר במינים המזיקים לכרם.

[6] גם פתרון זה אינו מושלם, משום שלעיתים יורדים גשמים מאוחרים לאחר הכיסוח, ומעוררים שוב את נבטי העשבים שבקרקע.

[7] יישום הנחיה זו למעשה בעייתי מעט, ומסתמך רבות על שיתוף הפעולה של בעל הכרם, מפני שקשה מאוד לפקח על כך שבאמת לא מעורבים בין עשבי הכרם גם מינים שראויים לשימוש.