קח בידך מעט יותר ממאית (1%) מן הפירות (אם הנך מפריש מכמה סוגים יחד קח 1% מכל אחד מהסוגים), הרטב אותה במעט מים ואמור:

הַמֵּאִית הַנִּמְצֵאת בַּתַּחְתִּית שֶׁל מָה שֶׁבְּיָדִי - תִּשָּׁאֵר בֵּינְתַיִם חוּלִין, וְהַשְּׁאָר - הֲרֵי הוּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה עַל הַכֹּל.

הסבר:

את החלק שבידינו אנו מחלקים לשנים: תרומה, ותרומת מעשר. כעת אנו מפרישים את התרומה, ולכן אנו משאירים את המאית שבידינו חולין כדי שנוכל להפריש ממנה תרומת מעשר בהמשך.

בזמן המקדש תרומה זו היתה ניתנת לכהן שהיה אוכל את הפירות בטהרה, אך בזמן הזה כולנו טמאים ולכהן ממילא אין מה לעשות בתרומה, לכן איננו לו נותנים אותה.

כאשר מפרישים ממוצרים שהכהן יכול להנות מהם, כגון שמן זית שיכול להדליק בו נרות שבת, או מי שמכיר כהן שיכול לתת פירות אלו לבהמתו - יש המהדרים להפריש מעט יותר, ולתת את התרומה לכהן בפועל.

הסיבה שאנו מרטיבים את הפירות היא כדי לטמא אותם, משום שהטיפול בתרומה טמאה קל יותר מהטיפול בטהורה שמחייב את שמירתה.

המפריש מעשרות בירושלים העתיקה ירטיב את כל הפירות שברצונו לעשר (כדי שיוכל לפדות את המעשר השני).