הלכות ביעור ווידוי מעשרות

הרב יצחק דביר

 שיעור להאזנה בתחתית העמוד

"מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך.  ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו. למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה". (דברים יד, כח-כט)

התרומות והמעשרות נוהגות במחזורים של שלש שנים, בשנתיים הראשונות מעשר שני, ובשנה השלישית מעשר עני. בסופו של מחזור זה מצוה התורה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות עד כה. בלשון חז"ל נקרא הדבר "ביעור מעשרות".

מצות ביעור מעשרות חלה בשעה שבו מרבית פירות שלשת השנים הקודמות כלו. לפי ההלכה פירות שצמחו עד לט"ו בשבט שייכים עדיין לשנה שעברה, משום כך הבינו חכמים שרק בחג הפסח של השנה הרביעית כבר תמו רוב פירות השנה השלישית, ובזמן זה יש לבצע את ביעור המעשרות[1]. השנה, התשפב, הינה שנת השמיטה, ובה חל חיוב ביעור מעשרות.

בדברי חז"ל ישנן גירסאות שונות האם את הביעור יש לבצע בערב הפסח, או שמא בערב חג שביעי של פסח. למעשה פסק השולחן ערוך[2] שהחיוב חל בערב שביעי של פסח, ויש המהדרין לבער כבר בערב חג ראשון של פסח[3].

מה צריך לעשות?

לפני זמן הביעור אנו חייבים לסיים את כל חובותינו במצוות התלויות בארץ. הביעור מתמקד בארבעה נושאים:

• פירות שעדיין לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, או עיסה שלא הופרשה ממנה חלה – חובה להפריש לפני שביעי של פסח. (חשוב לזכור זאת לגבי שמן ויין מתעשיה ביתית, לימונים מהחצר וכדומה)[4]. מי שבביתו ישנם פירות שאינם מעושרים, והוא אינו נמצא בביתו בערב החג, ינהג כמובא בהערה[5].
• מעשרות שהופרשו ועדיין לא ניתנו לכהנים, ללויים או לעניים – חובה לתת אותם לפני שביעי של פסח. (לעניים או ללויים עצמם מותר לשמור את המעשר שקיבלו ולהשתמש בו גם לאחר החג)[6].
• תרומה או חלה שהפרישו ועדיין לא שרפו / לא השליכו לאשפה – יש לבצע זאת לפני שביעי של פסח.
• מטבע שחיללו עליו מעשר שני – יש להשחית אותו, או לחלופין לחלל אותו על שתי כפות סוכר (לומר 'מטבע זו תהיה מחוללת היא וחומשה על סוכר זה'), להמיס אותו במים ולשפוך לכיור לפני החג.
  מי שמחלל את המעשר שלו על מטבע המצוי באחת מקרנות המעשרות, או בעמותת כושרות – אינו צריך לדאוג לחילול המטבע.

וידוי מעשרות

ביום שביעי של פסח בשנה זו, אחר שסיימנו את כל המוטל עלינו בביעור המעשרות, הורתה התורה לומר 'לפני ה'' נוסח וידוי מעשרות (נקרא גם 'הודית המעשר') בו אנו מודיעים על קיום הפרטים כולם כהלכה, מודים לה' על הזכות שניתנה לנו להנות מגידולי ארץ ישראל, ומתפללים להמשך ההשגחה גם לעתיד.

חכמים הקפידו מאוד שרק מי שבאמת קיים את כל הפרטים במדויק, בכל שלשת השנים האחרונות, יאמר את נוסח הוידוי, מפני ש"כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה". משום כך, כבר בסוף דור התנאים יש שביטלו את אמירת הנוסח מחמת חוסר הקפדת הציבור על פרטי דינים שונים בתרומות ומעשרות. גם בימינו פוסקים רבים הורו שלא לומר את נוסח הוידוי, מפני שרבים אינם מקפידים על נתינת המעשרות ללויים ולעניים, הפירות אינם נשמרים בטהרה, לא מקפידים להפריש מן הפירות המשובחים ועוד[7].

מאידך יש הסוברים שאת הוידוי אין לומר רק כאשר לא נהגנו כדין, אך כאשר עשינו כל מה שביכולתנו ונהגנו לפי הוראות חכמים המתאימות לדור זה – אפשר לומר את וידוי המעשרות[8].

הנוהגים לומר את הנוסח יאמרו ביום שביעי של פסח כדלהלן:

בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכׇל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם עָשִׂינוּ מָה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלֵינוּ אַף אַתָּה עֲשֵׂה מָה שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קׇדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּבָּנִים וּבְבָנוֹת וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ בְּטָל וּבְמָטָר וּבִוְלָדוֹת בְּהֵמָה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כְּדֵי שֶׁתִּתֵּן טַעַם בַּפֵּרוֹת.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ וְאֱלוֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁזָּכִינוּ לְקַיֵּם מִצְוַת בִּעוּר מַעַשְׂרוֹת וּוִדּוּי מַעַשְׂרוֹת, כֵּן יְזַכֵּנוּ הקב"ה לְקַיֵּם מִצְוַת הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת מֵהַתּוֹרָה, וְכֵן מִצְוַת בִּעוּר וּוִדּוּי מַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה, בְּבִיאַת גּוֹאֵל צֶדֶק וּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדַּשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.[9].

[1] שו"ע יו"ד שלא קמא.

[2] שם סעיף קמד.

[3] שבט הלוי (חי"א קטז אות לא), וראה עוד בדברי הגר"מ אליהו (התורה והארץ ח"ה עמ' 39 ובהערות שם).

[4] החיוב אינו חל על ירקות שנלקטו החל מראש השנה תשעט, משום שהם אינם שייכים לשנה שעברה. ירושלמי (מעשר שני ה, ג). ועיין עוד בישועות מלכו מעשר שני יא, ג.

בשו"ת שבט הלוי (חי"א קטז אות כז) כתב שאין חובה לעשר לפני הביעור פירות מן השוק מפני שיתכן שכבר עושרו קודם לכן. אולם דעת הגרש"ז אויערבך (מעדני ארץ שביעית ז, טו), והגר"מ אליהו (התורה והארץ ח"ה עמ' 40) שישנה חובה בכך.

[5] עליו להפריש את המעשרות בערב החג לפי הנוסח הרגיל, אך במקום לומר 'בצפונו' או 'בדרומו' יאמר 'מה שאני עתיד להפריש לשם תרומה הרי הוא תרומה גדולה' וכן הלאה 'מה שאני עתיד להפריש לשם מעשר וכו'. לאחר סיום ההפרשה – עליו להקנות את התרומות והמעשרות לכהנים ללויים ולעניין, כאשר הוא מקנה את הקרקע שתחת פירות התרומה יחד עם התרומה לכהן, וזו שתחת המעשר ללוי, וזו שתחת מעשר העני לעני, עליו לציין שם של כהן לוי ועני ספציפיים. (המנוי על קרן מעשרות כלשהי, אינו צריך להקנות את המעשר ללוי או לעני, משום שהוא נקנה להם מאליו).

כאשר ישוב לביתו – יטול מן הפירות חלק שיותר ממאית, יעטוף וישליכהו, ויפריד מן הפירות עשירית המיועדת ללוי, ועשירית המיועדת לעניים ויתן להם.

[6] שו"ע יו"ד שלא, קמד. מפשטות לשונו שם משמע שהחיוב חל גם על פירות שעדיין מצויים על העץ (אם כבר עבר יותר משליש גידולם), ויש לקטוף אותם ולעשר מהם. אך רוב האחרונים כתבו שאין חיוב לתלוש מן העץ. (בפועל ישנם מעט פירות שגדלים בתקופה זו וחנטו לפני ט"ו בשבט).

[7] חכמת אדם שערי צדק יא, כג. הרב קוק משפט כהן נו, וכן פסקו החזון איש (דמאי ו, ב), כרם ציון (מג, כד), הגר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים ח"ז רלב), שבט הלוי (חי"א קטז אות לב) והגר"מ אליהו (התורה והארץ ח"ה עמ' 41).

[8] האדר"ת (אחרית השנים א, ז), הגרי"מ טיקוצ'ינסקי (ספר ארץ ישראל עמ' קיג) והגר"ע יוסף (חזון עובדיה תרומות עמ' רפא).

הגר"מ אליהו (שם) הורה שמספק או כזכר אפשר לומר את הנוסח כקורא בתורה, אולם הרב קוק (שם) העיר שבאמירת הנוסח כאשר לא קיים את כל המוטל עליו יש חסרון ובכך מכעיס את המקום.

[9] הפיסקה הראשונה אלו פסוקי הוידוי האמורים בתורה, הפיסקה השניה הינה תוספת האמורה במשנה מעשר שני ה, יג, ותוספת יהי רצון כתב הגר"מ אליהו (התורה והארץ ח"ה עמ' 43).