מדריך הכשרות לאורח

הרב יצחק דביר

לפניכם מדריך מעשי, למאמר המורחב בענין זה לחצו כאן 

עקרונות יסוד

---

בעקבות השינויים בפסיקה והמנהגים החלוקים בין הקהילות השונות, נדרשו הפוסקים לשאלה כיצד ינהג המתארח אצל חברו כאשר מוגש לו דבר מאכל שלא כמנהגו. אם בדורות עברו היה מפגש שכזה נדיר, שכן בני הקהילה הודרכו באופן אחיד על ידי רב המקום, עם קיבוץ הגלויות שלו זכינו בדורנו הפכו מפגשים אלו לדבר שבשגרה, ועל כן חובה עלינו לברר הלכה זו לאשורה.

מדריך זה מיועד לאורח, אך אין בו כדי לפטור את המארח מלדאוג לכך שהאורח אותו הזמין יוכל לאכול אצלו ללא חשש לפי מנהגיו! (בדיוק כפי שידאג לו אם יהיה צמחוני או רגיש למאכלים מסוימים).

נדגיש, שמאמר זה אינו עוסק כלל באירוח אצל יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. במקרה זה הדברים מורכבים הרבה יותר, ואנו נתמקד באירוח אצל שומר כשרות שמנהגיו שונים ממנהגי האורח.

להלן העקרונות המנחים בעת אירוח (המקורות המלאים במאמר המורחב):

א. ככלל, ההלכה אינה משתנה מפני גורמים חיצוניים גם כאשר קיומה כרוך באי נעימות. על כך נאמר בספר משלי (כא,ל): "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". ובכך התנו במסכת דרך ארץ רבה (ו,א) את חובתו של האורח לציית למארחו: "הנכנס לבית של חברו: מה שיגזור עליו בעל הבית יעשה - כשהוא דבר כשרות".

ב. אם בישל המארח מאכל מיוחד שמתאים למנהגו של האורח, לכל הדעות אין צורך לחשוש לכך שהמאכל בושל בכלי בעל הבית, מפני ש'סתם כלים אינם בני יומן'. (אם ידוע לו בוודאות שב24 השעות שקדמו לכך בישלו באותו הכלי גם מאכלים שאינם מתאימים למנהגו, נחלקו בכך הפוסקים, להרחבה ראה כאן).

ג. אם הוסיף המארח למאכל חתיכה המתאימה למנהגו של האורח (כגון: הוסיף לתבשיל עם בשר כשר חתיכת בשר חלק לאורח שמקפיד על כך) - לדעת רוב הפוסקים אין אפשרות לאכול ממנה, אלא אם מניעתו תגרום לבושה או לכעס, כדלהלן. (מלבד חומרות אישיות בהן יכול אדם לקבוע אימתי הוא מיקל, להרחבה ראה כאן)  

ד. כאמור - כאשר אורח שם לב כי אחד המאכלים שמוגש לשולחן אינם מתאימים למנהגו - עליו להמנע מאכילתו. במידה והדבר יבייש את בעל הבית או יכעיס אותו התירו חכמי הדורות להקל באיסורים שמקורם במנהג, אך לא בדברים שאסורים מצד הדין. וכך כותב גם המשנה-ברורה (סי' תסח ס"ק כג):

ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור. אבל דבר שהוא אסור מצד הדין, אפילו איסור דרבנן - חס וחלילה לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת, ומוטב לסבול על עצמו קטטות ולא לעבור על דברי סופרים, שהעובר על דברי סופרים חייב מיתה בידי שמים.

ה. ההיתרים המרכזיים שעליהם הסתמכו המתירים השונים מתבססים על חשש למחלוקת ואיבה. חשש זה אינו קיים בכל אירוח, ולעתים הימנעות מאכילת המאכל תתקבל בהבנה. נציין כמה דוגמאות שהוזכרו על ידי הפוסקים:

כאשר הבדלי המנהגים ידועים - במנהגים ידועים לכול אין חשש של איבה, כגון: אשכנזי המתארח בפסח אצל בני עדות המזרח, אך ידוע לכולם שמנהגו שלא לאכול קטניות, או ספרדי האוכל בשר חלק בלבד. במקרים מעין אלו ברור לכול שהאורח נמנע מאכילה בשל מנהגו האישי ולא משום שהוא סבור שהמארח טועה. 

כאשר האורח ידוע כ'מחמיר' -  בספר פתח-הדביר (או"ח א,ח) כתב שכאשר האורח מפורסם כ'מחמיר', והימנעותו מן האכילה אינה נתפסת כקריאת תיגר על שאר הסועדים שאינם נוהגים כן, אין חשש ממחלוקת, ועליו להמשיך ולהחמיר כהרגלו.

כשאפשר להתחמק - המהרי"ל מסרב להתיר אכילת חמאת גויים מחשש 'איבה'. הוא מנמק זאת בכך שלא התירו אלא מנהגים שאין באפשרותו להצניעם, כדוגמת פת עכו"ם המהווה את עיקר הסעודה כך שהימנעות ממנה תגרור תשומת לב רבה. אולם מאכילת החמאה ניתן להתחמק בתואנות שונות בלא לבייש את בעל הבית ולכן הדבר אינו מותר. בפתח-הדביר מסיק שההיתר אינו בפת דווקא, אלא בכל מצב שבו ההימנעות תהיה בולטת, לדוגמא: אם מפצירים בו לטעום ממאכל מסוים.

כאשר זהו מנהג טעות - בספר פתח-הדביר כתב שההיתר לשנות מפני המחלוקת שייך דווקא כאשר מנהג המארח מבוסס על פוסקים המתירים. אך כאשר את מנהגו הוא נוהג בטעות: אם על ידי שהאורח ישמור על מנהגו יתעוררו המסובים לברר את ההלכה וילמדו ממנו לנהוג כדין - חובה עליו לנהוג איסור בפרהסיה כדי לעוררם לכך, ולא להותירם בטעותם.ואם הם מודעים לכך שהדבר אסור, אך בזים לנוהגים כדין - הרי חובה מוטלת עליו להמשיך במנהגו, ועל כך נאמר "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך" (רמ"א, או"ח א,א).

 

הדרכה מעשית

---

להלן נמנה הבדלי מנהגים שונים בהם נתקלים המתארחים באופן תדיר, ואת הדרכות הפוסקים לגביהם:

בשר חלק

הפוסקים הספרדים נחלקו ביחס לבשר שאינו חלק: לשיטת הר"ע יוסף כאשר אינו יודע האם הבשר חלק, אינו חייב לברר זאת. אולם אם הוא יודע שמדובר בבשר ברמת כשרות רגילה (שאינו חלק) - אסור לו לאכול ממנו ומכל התבשיל שבו הוא בושל. מהכלים מותר לאכול רק כאשר אינו יודע שבישלו בהם בשר שאינו חלק ב-24 השעות האחרונות.[8] לדעת הרב מרדכי אליהו אין לספרדים לאכול אלא כאשר הם בטוחים שמדובר בבשר חלק,[9] אך מן הכלים מותר לאכול גם כאשר בישלו בהם בשר שאינו חלק לאחרונה.[10] ולדעת הרב מאיר מאזוז גם אכילת תבשיל שמעורב בו בשר שאינו חלק מותרת כל עוד נמנע מאכילת חתיכות הבשר עצמן.[11]

לאשכנזים אכילת בשר שאינו חלק מותרת. משום כך נראה שכאשר מגישים לאשכנזי  המחמיר בכך בשר ברמת כשרות רגילה, והימנעותו תגרום לאי נעימות - רשאי לאכול ממנו. בכל מקרה אין לאסור את השימוש בכלים שהתבשל בהם בשר זה.

בשר חלוט (תימנים) 

יוצאי תימן חוששים שאין הדם כולו יוצא על ידי המליחה, ועל כן חולטים את הבשר ברותחין כדי שיישאר דמו בתוכו. מן הדין לשיטתם מדובר באיסור גמור, ולכן לדעת הרב קאפח אין להקל בכך גם בעת אירוח.[12] מאידך יש הסוברים שמכיוון שבימינו זמן המליחה ארוך, גם התימנים רשאים להקל בעת הצורך.[13] גם למחמירים בכך אין צורך להחמיר בשאר התבשיל שבו הוא מבושל ובכלים, מכיוון שרוב הדם יצא כבר על ידי המליחה, והדם שנותר בטל בשישים.[14]

עופות

ישנם הבדלים רבים בין רמות כשרויות העופות, אולם רובם המכריע הינם הידורים שאינם פוסלים את העוף מעיקר הדין. משום כך נראה שכאשר מגישים לו עוף שאינו מהדרין והימנעותו תגרום לאי נעימות - רשאי לאכול מן העוף.[15] וכמובן שאין לאסור את השימוש בכלים שהתבשלו בהם עופות אלו.

פת גויים

הפוסקים הקלו מאוד באיסורה של פת ממאפיה של גויים, וקבעו שהמתארח אצל מי שאינו מקפיד בכך רשאי לאכול אף מן הפת עצמה כאשר הימנעותו תגרום אי נעימות למארח. כמובן שמשום כך מותרים גם תבשילים שבהם מעורבת פת זו, ואין לאסור את הכלים המשמשים לכך.[16] יש להדגיש שההיתר שייך דווקא כאשר ברור שכל חומרי הגלם כשרים , אך בפת של גויים ללא השגחה ישנן בעיות כשרות רבות כגון: חומרי עזר המעורבים בה, איסור חדש, שמני סיכה לתבניות ועוד.

בישולי גוים

ישנה מחלוקת בין אשכנזים וספרדים בשאלה אם מותר לאכול מתבשיל של גוי כאשר יהודי רק הדליק את האש: אשכנזים מתירים את הדבר והספרדים נוהגים לאסור.[17] ספרדי המתארח בבית של אשכנזי שאינו מקפיד על כך (לדוגמא: יש עובד זר בבית המבשל כאשר מדליקים לו את האש) - לא יבשל בכלים אלו,[18] אך רשאי לאכול ממאכלים שבושלו בכלים הללו.[19]

חלב עכו"ם

חכמים אסרו לשתות חלב שחלבו גוי. מאכלים שבושלו בכלים ששימשו לחלב גוי, מותרים רק כאשר לא ידוע שהם בני יומן, ויש המקילים גם כאשר הם בני יומן[20].

מוצרי חלב

בחלב המשווק בארץ ישראל, ההבדל היחיד שבין חלב מהדרין לשאינו מהדרין הוא אם יש חשש שנחלב בשבת באיסור.[21] לשיטת המחמירים מדובר בחשש לאיסור מדרבנן, אך מכיוון שאין ודאות שהוא אכן נחלב באיסור יש להתיר את השימוש במקום צורך, ומובן שאין להימנע מלהשתמש בכלים שבהם בושל חלב זה בעבר.

דבר זה נכון לגבי חלב בלבד, אך במוצרי חלב אחרים כגון גבינות, מעדנים וכדומה, מעורבות תוספות שונות, כגון: פירות וירקות הטעונים בדיקה מחרקים, ג'לטין וחומרי טעם וריח. משום כך קשה באופן גורף לקבוע אימתי מותר לנוהג לאכול הכשרי מהדרין בלבד להקל באכילתם בעת האירוח, והדבר תלוי במרכיבי המוצר.      

חימום בשבת

ישנם הבדלים שונים במנהגי חימום המאכלים בשבת. אף שמן הדין אסור ליהנות ממאכל שחומם באיסור בשבת, מי שמתארח אצל יהודי הנוהג להקל בדיני חימום בשבת (כגון מי שמתארח אצל תימני המחמם מאכל לח שהצטנן) מותר לו לאכול מן המאכלים, גם כאשר חוממו שלא לפי מנהגו,[22] אך לא יבקש ממנו לעשות בשבילו מעשה שלו עצמו אסור לעשותו.[23]

חילוקי מנהגים בבשר וחלב 

ישנם שני הבדלים מרכזיים בין אשכנזים וספרדים המשפיעים על כשרות הכלים והמאכלים: א. יש מן הספרדים הנוהגים להקל בשימוש בכלי זכוכית לבשר ולחלב בזה אחר זה, משום שהם סוברים שהוא אינו בולע, ולפי האשכנזים הדבר אסור.[24] ב. לפי האשכנזים מאכל חריף שנחתך או בושל בכלי נחשב כחלבי או בשרי ממש, ולדעת חלק מן הספרדים כאשר הכלי אינו בן יומו הוא נחשב כפרווה גמור.[25]

הבדלים אלו מעלים סימן שאלה גדול על האפשרות להתארח זה אצל זה, כיוון שלמנהג האשכנזים כלי הספרדים בלועים מבשרי וחלבי. למעשה נראה שיש להקל בכך, אך על המארח הספרדי להימנע משימוש הנתון במחלוקת במהלך הכנת המאכלים לאורח האשכנזי, וב-24 השעות הקודמות לכך.[26]

רשת מנגל

למנהג האשכנזים רשת שמכינים עליה בשר שאינו מוכשר (כגון: כבד או לבבות) - אסור להשתמש בה למאכלים אחרים, ואילו לדעת הספרדים השימוש בה מותר.[27] עם זאת גם האשכנזים לא נהגו להחמיר אלא לכתחילה ולא בדיעבד,[28] ולכן מותר לאשכנזי לאכול מבשר שהכין ספרדי על רשת שרגיל לצלות עליה כבד.

ירקות עלים

בירקות עלים ישנו חשש גדול להימצאות חרקים האסורים מן התורה. ישנן כמה רמות נגיעות שאליהן צריך להתייחס: א. ירקות עלים שאינם מפוקחים - יש חשש לאיסורי תורה גמורים. משום כך אין כל מקום להקל באכילתם בעת אירוח גם כאשר הדבר יגרום לאי נעימות גדולה ואפילו לסכסוך משפחתי.[29] ב. ירקות עלים מפוקחים שלא הושרו בסבון ונשטפו לפני אכילתם - גם בהם יש כמעט ודאות שישנם חרקים ואין להקל באכילתם. ג. ירקות עלים מפוקחים מחברות שאינן מוחזקות כמהודרות[30] - גם אם נשטפו במים פעם אחת ישנו חשש רציני לחרקים במאכל, ואין לאכול מהם. אולם במקרה זה אם התבשלו במאכל ישנו ספק נוסף שמא נמעכו החרקים בעת הבישול, ולדעת מו"ר הרב אליקים לבנון אכילת המאכל מותרת.[31]

בכל המקרים הללו יש המקילים לאכול את שאר המאכל כאשר מקפידים להסיר ממנו את העלים.[32] כמו כן אין כל בעיה להשתמש בכלים שבהם בושלו ירקות אלו.[33]

מינים הנגועים בחרקים

יש להבדיל בין רמות הנגיעות המצויה: א. מוצרים המכילים גידולים שנגיעותם רבה מאוד, כגון: תותים, פטל, תאנים, קלחי תירס - אין מקום להקל באכילתם גם לאחר הבישול, וגם כאשר הדבר יגרום לאי נעימות רבה[34]. ב. מוצרים שנגיעותם מועטה ('מיעוט המצוי') כגון: תבלינים, פירות יבשים, פיצוחים, קמח ואורז - חיוב בדיקתם מדרבנן בלבד. במקרה זה במקום צורך גדול לאחר בישול יש לסמוך ולהתיר את אכילת המוצר גם אם לא בדקו אותו.

מוצרים שאינם מהדרין (כגון: מאפים, רטבים, ממתקים, משקאות, ממרחים ומוצרי חלב)

כאשר מדובר על מוצרים בכשרות פשוטה העלולים להכיל בתוכם חומרי טעם וריח, ג'לטין, חומרים משמרים ומעמידים ועוד - קשה מאוד לקבוע מהי רמת האיסור שבה מקילים במוצר זה. ייתכן שמדובר בג'לטין או תמציות מחרקים מיובשים שלחלק מן הדעות הינם איסור דאורייתא, וייתכן שמדובר רק בחששות לאיסורי דרבנן כגון חלב גויים, פת גויים וכדומה. משום כך קשה מאוד להקל ולהתיר את השימוש במוצר כאשר מנהגו להקפיד בדברים אלו.

מאידך, מכיוון שמדובר במנהגים הנקבעים בקבלה אישית, ולא כמנהגי עדות ומנהג אבות, רשאי המקפיד להכריע אם ברצונו לקבל את המנהג על אכילת המאכל עצמו בלבד ולנהוג היתר במאכלים שבהם הוא מעורב, או שמא הוא חושש שמדובר באיסור גמור ואינו אוכל מן התבשיל כלל. 

ישנם שני מצבים שבהם הדבר אינו תלוי בדעתו, והוא אינו רשאי להקל בתערובת, משום שישנו חשש לאיסור גמור:

כשרויות שאינן מהימנות - כאשר נאמנותה של מערכת הכשרות נפגעה אין אפשרות לסמוך על עדותה בלא שיחה ישירה עם המשגיח, וממילא אין לאכול מוצרים החתומים על ידי מערכות כשרות שהוא אינו סומך על נאמנותן[35].

מוצרים נגועים בחרקים - מוצרים המכילים גידולים שנגיעותם רבה מאוד, כגון: תותים, פטל, תאנים (ריבות, מעדנים וכדומה), קלחי תירס, ירקות עלים - אין מקום להקל באכילתם מכשרות שאינה מקפידה על כך.[36]

טבילת כלים

ישנם הבדלי פסיקה שונים בנושא טבילת כלים. לדוגמא: האחרונים נחלקו אם ישנו צורך לטבול כלי קרמיקה ופורצלן, וכן אם חובה לטבול כלים חשמליים. באופן עקרוני שימוש בכלי שאינו טבול אינו אוסר את המאכל,[37] ולכן אין איסור לאכול את המאכלים שבושלו בכלים הללו. כאשר הכלים שבהם מוגש לו המאכל אינם טבולים, כגון צלחות וסכו"ם, יש הסוברים שעליו לבקש לאכול בכלים חד-פעמיים וכדומה, ויש הסוברים שבמקרה זה מותר לאורח לאכול מן הכלים בלא טבילה.[38] 

קטניות בפסח

אף שנהגו האשכנזים שלא לאכול קטניות בפסח, כאשר הקטניות מעורבות במאכל אחר (כגון שבושלו בתוך מרק וכדומה), אם כמות שאר המאכל גדולה יותר מכמות הקטניות, מותר לאכול את התבשיל,[39] אך יש להימנע מאכילת הקטניות עצמן אם הן ניכרות.[40] כאשר הקטניות ניתנו על מנת לתת טעם משמעותי במאכל, כגון תבשיל המכיל תבליני קטניות וכדומה, נהגו לאסור את כל התבשיל באכילה.[41]

יש הפוסקים שאף על פי שמאכלים שהתבשלו בכלים שבישלו בהם קודם לכן קטניות אינם נאסרים (מפני שהטעם שנפלט מהכלי בטל במאכל), אין לבשל לכתחילה בכלים אלו.[42] ויש שכתבו שהחומרא שקיבלו עליהם האשכנזים לא כללה את טעם הקטניות הבלוע בכלים, ולכן אשכנזי המתארח בביתו של ספרדי יכול לכתחילה לבשל לעצמו מאכלים בכלי בעל הבית.[43]

מצה שמורה ושרויה

אחרונים רבים כתבו שאף המחמירים לאכול מצה שמורה כל ימי הפסח, אינם צריכים להחמיר שלא לאכול מאכל שבו בושלה מצה רגילה (כגון מרק שבושלו בו קניידלך מקמח מצה רגיל), וכן רשאים הם להשתמש בכלים.[44] בעניין המחמירים במצה שרויה נחלקו הדעות: יש הסוברים שאין לאסור את הכלים,[45] ויש שהחמירו להשתמש בפסח רק בכלים שלא בושלה בהם מצה שרויה.[46]

חדש בחו"ל

יש מן הקהילות בחו"ל המקילות באיסור 'חדש'. במשנה-ברורה (סי' תפט ס"ק מח) כתב שהמקפידים בכך יימנעו משימוש בכלי המקילים, ולא יאכלו מאכלים שבושלו בהם כאשר ידוע בוודאות שב-24 השעות האחרונות בושלו בהם מאכלים האסורים באיסור זה.

היתר מכירה

כמה אחרונים כתבו שגם הנוהגים שלא לצרוך מאכלי היתר מכירה, אינם צריכים להימנע מאכילה בכלי המתירים, אך לא יאכלו מתבשיל שבו מעורבים פירות וירקות אלו (אלא אם בעת קבלתם היה בכוונתם שלא להקפיד אלא באכילת המאכל עצמו).[47]

 

[1].       בשו"ת זכור-לאברהם (אביגדור, או"ח סי' לא) כתב שמכיוון שהמשנה התירה דווקא כאשר מעיד שעישר, מוכרחים אנו לומר לכל הפחות שהתירו לאכול דווקא כאשר אינו יודע שמדובר בוודאות בפת גויים. אף שממקור ההיתר דבריו מסתברים, לא הוזכר סייג זה בפי אף אחד מן האחרונים.

[2].       כך כתב ב'פירוש המגיד משנה' (לה"ר יהודה כלץ) על שחיטה יא,ז; בארץ-חיים (סיתהון) יו"ד סו"ס רצו; שו"ת דבר-חברון יו"ד סי' עו.

      יתכן שכך סבר גם בכנסת הגדולה (הגהות הטור יו"ד קיג, ב) שכתב שאין להתיר בישולי גויים משום איבה (והביא מקור לכך מדברי הט"ז ולא מצאתיו).

[3].       בשער-הציון שם ס"ק יט הפנה לדברי הרמ"א בעניין פת גויים כמקור לכך שאין להקל באיסורים גמורים אלא רק במנהגים.

[4].       אך עיין בפרי-חדש או"ח תסח,ד שדייק מדברי הר"ן (פסחים יז,ב ד"ה ורבה) שלדעתו גם בפני ת"ח אסור.

[5].       בפתח-הדביר שם התקשה מאוד בהבנת הסיפור שהובא לעיל על ר' אפרים נבון שנמנע מלאכול מן הצלחת המיוחדת שהגישו לו, והסביר שחשש האיבה לא היה מבעל הבית, אלא משאר המסובים הרואים שמגישים לרב בצלחת מיוחדת, ובכך חשים שהרב אינו סומך על כשרותם.

[6].       באגרות-ראיה (ח"ד, א-קסד) מתייחס הרב קוק לטענת העדה התימנית שנפגעה מן ההקפדה על שחיטה אשכנזית בלבד, וכך כותב להם הרב: "הענין עם יסודי הכשרות ושמירת המנהגים וההוראות של כל עדה על פי קבלתה העתיקה, הלא זה אינו נוגע כלל לפגיעת כבוד, וב"ה וב"ש היו נוהגים ביניהם אחוה ורעות ואהבו את האמת ואת השלום, והיו מודיעים זה לזה שלא יכשלו כל אחד בההוראה שאינה על פי הקבלה שלו...".

[7].       ש"ך שם, פר"ח שם, גר"א שם ועוד.

      הרמ"א בסימן קטו, ג התיר למעשה את אכילת החמאה כשמתארח במקום שנהגו לאוכלה, אך לעומת הלבוש שכתב שטעם הדבר משום שמדובר באיסור קל, בתורת חטאת (עח, ב) כתב במפורש שטעם הדבר משום שבמקום המתירים אין חשש צחצוחי חלב טמאה, וכ"כ הש"ך (כט), הט"ז (יג), הפר"ח (כד) והגר"א (כא).

[8].       שו"ת יביע-אומר ח"ה יו"ד סי' ג.

[9].       דברי הר"מ אליהו הובאו במקראי-קדש, לרב הררי, הלכות יום הכיפורים, פרק ד, הערה כז.

[10].     שו"ת הרב-הראשי עמ' 287.

[11].     הרב מאיר מאזוז, בהערותיו לשו"ת אחימלך-הכהן, סו"ס ו, העיד שכך נהג אביו לכתחילה.

[12].     בהערותיו על הרמב"ם, הל' מאכלות-אסורות עמ' קנז, וכן מורה גם תלמידו הרב רצון ערוסי.

[13].     כך כתב הרב רצאבי בשו"ע-המקוצר קלב יד-טז, וכן הורה בשו"ת מאמר-מרדכי (הר"מ אליהו) ח"ג יו"ד ב.

[14].     סברת הרב רצון ערוסי.

[15].     מאידך, משו"ת דבר-חברון יו"ד סי' עו משמע שהחמיר בכך.

[16].     שו"ע יו"ד קיב,יב-טו.

[17].     שו"ע ורמ"א יוד קיג,ז.

[18].     שו"ע יו"ד קיג,טז.

[19].     ש"ך שם ס"ק כא. במקרים שהתבשיל עצמו בושל על ידי יהודי, ומעורב בו מאכל אחר שיש בו חשש בישולי גוים - מתיר הש"ך שם לאכול ממנו, משום שבישולי גוים בטלים ברוב, וכ"כ גם הפר"ח יו"ד קיב,כה.

[20] כך יסברו אלו המתירים בליעת כלים שאיסורם נתון במחלוקת, בהתחשב בכך שישנה מחלוקת האם גם בימינו יש לאסור חלב שחלבו גוי.

[21].     בשו"ת הר-צבי או"ח סי' קפ כתב שגם במקרה שנחלב באיסור מותר לשתותו, ובשו"ת שבט-הלוי ח"ג נד,ב החמיר בכך משום 'מעשה שבת'.

[22].     בה"ל רנג,א ד"ה ואם החזירו ישראל, מ"ב סי' שיח סק"ב.

[23].     בחזו"ע ח"ד הל' מבשל ס"ק כה האריך בכך, וכתב שבמקום הצורך יש להקל ולבקש מהמקל לעשות בשבילו.

[24].     ראה שו"ע ורמ"א או"ח תנא,כה. יש להעיר שבכלי זכוכית מחוסמים (פיירקס וכדו') יש מהפוסקים הספרדים האוסרים את השימוש לבשר ולחלב.

[25].     שו"ע ורמ"א יו"ד צו,א. והר"ע יוסף (יביע-אומר ח"ח סי' מג) הקל כאשר הכלי אינו בן יומו.

[26].     יש לצרף כאן כמה קולות: א. סתם כלים אינם בני יומן ולכן המאכל אינו נאסר מן הכלי (אמנם השימוש בכלי אסור, אך מכיוון שהסועד משתמש בכלי שני או שלישי יש מקום להקל). ב. יש הסוברים שגם לשיטת האשכנזים לא החמירו בשימוש בכלי זכוכית אלא בפסח. ג. ישנה מחלוקת גדולה מה נחשב דבר חריף, וכתב הרמ"א יו"ד צו,א שבמקום של ספק יש להקל, וע"ע בחוו"ד שם ס"ק ג.

      לכל זאת יש להוסיף את העובדה שממילא בימינו טעם הכלים אינו מורגש במאכל, ואם כן עיקר החומרא בכלים היא מצד מנהג (כמבואר במאמרנו "בליעת כלים בימינו", תחומין לה), וממילא יש לצרף את דעת הפוסקים הסוברים שבמנהגים חלוקים אין לאסור את טעם הכלים.

[27].     שו"ע ורמ"א יו"ד עו,ד.

[28].     רמ"א שם.

[29].     עיין שו"ת דבר-חברון יו"ד סי' מא.

[30].     במהלך השנים התבצעו בדיקות שונות בירקות עלים מחברות הממותגות כמפוקחות מחרקים, ונמצא שחלקן אינן עומדות במספר החרקים המותר לפי נוהלי הרבנות הראשית, ובחלקן אף נמצאו חרקים רבים. אנו בכושרות מפרסמים רשימה של חברות העומדות באופן עקבי בנהלים, ולאחר שרייה ושטיפה במים הירקות נקיים מחרקים.

[31].     על פי בדיקותינו הבישול אינו מחסיר בהכרח את אבריהם של החרקים (אפילו בריבות נמצאו חרקים שלמים), ולכן איננו מצרפים קולא זו בשאר ירקות העלים שאינם מפוקחים.

[32].     מנחת-שלמה תנינא סג,ד - משום שאין מחזיקים איסור ממקום למקום.

[33].     מעבר לכך שטעמו של החרק בטל בשישים, הרי הוא גם נותן טעם לפגם לרוב הדעות (שו"ע יו"ד קד,ג).

[34] כאמור, מנסיוננו לאחר בישול רובם המוחלט של החרקים נותרים שלמים, ובמוצר שנגוע בחרקים רבים קשה להגדיר זאת כלל כספק.

[35] עיין בהרחבה במאמרנו 'השגחת הכשרות ונאמנותה', אמונת עתיך 111.

[36].     ריבות נחשבות כתערובת ולכן איסורן מדרבנן בלבד. והסוברים שבמקום איבה יש להקל באיסורי דרבנן רשאים להקל במצב זה. יש להעיר שהאיסור אמור גם לגבי ריבות שעליהן חותמת כשרות פשוטה, משום שנמצאו בהם כמויות גדולות של חרקים. 

[37].     רמ"א, יו"ד קכ,טז.

[38].     שו"ת בית-אבי (הרב יצחק אייזיק ליבס), יו"ד סי' קטז, שו"ת מנחת-שלמה ח"ב סי' סו אות יד (אך עיין בהערות שם, שבמקום אחר כתב הרש"ז להתיר רק באקראי ובשעת הדחק) ובשו"ת 'באהלה של תורה' ח"א יו"ד סי' יט. ועיין עוד בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' כב.

      אך עיין במנחת-יצחק ח"א סי' מד, שהגדיר את האורח כשואל לכל דבר, וכן נראית דעת שאר האחרונים שלא חילקו בזה. עיין בהרחבה במאמרנו "טבילת כלים בבתי עסק", אמונת עתיך 104.

[39].     רמ"א שם, מ"ב שם סק"ט. מאידך, הרמ"א בסי' תסד אסר יין שנתערב בו חרדל, ונחלקו הפוסקים ביישוב הסתירה: א. כאשר מערב את הקטנית בכוונה אסור, וכאשר התערבה ממילא מותר (חק-יעקב שם, שו"ע-הרב שם סק"ב). ב. כאשר הקטנית משמעותית במוצר, כגון שניתנה על מנת להוסיף טעם, היא אינה בטילה (שם). ג. לא הותרה תערובת אלא כאשר המוצר יתקלקל עד אחר הפסח, אבל אם המוצר עמיד אין לאוכלו (פרמ"ג שם משב"ז סק"א). ד. כוונתו שרק אין לערב את החרדל לכתחילה ביין, אבל בדיעבד אם עירב מותר (ט"ז). והמ"ב (סק"ו) הכריע שאין לאסור תערובת קטניות כלל (כטעם הרביעי), אך קיבל את איסור ב שכאשר הקטנית היא זו שמעמידה את כל המוצר אינו בטל (ויש לעיין מה דעתו בעביד לטעמא).

[40].     מ"ב סי' תנג סק"ח. ומדבריו משמע שדווקא כאשר הקטניות ניכרות אסור, אבל אם נימוחו בתבשיל מותר לאוכלו. וכן מוכח מדעת הרמ"א שהתיר שמן שהתערב בתבשיל, אף שאוכל את ממשותו, כיוון שאינו ניכר.

[41].     עיין בחק-יעקב סימן תסד שם שהביא כן בפירוש מהמהרי"ל, וכן דעת מו"ר הרב אליקים לבנון.

[42].     עיין בכף-החיים תנג,כז ובשו"ת מהר"ם-שיק ‏או"ח ס"ס רמא. ומכל מקום לכל הדעות בכלי שאינו בן יומו ודאי מותר (עיין בשו"ת זרע-אמת שהובא בכה"ח שם), וסתם כלים אינם בני יומן, ולכן אשכנזי המתארח וצריך להשתמש בסכו"ם וכדומה שחושש שהשתמשו בו בקטניות, ודאי אינו צריך לשאול אם הוא בן יומו, ומותר לו להשתמש בכלים כך.

[43].     שו"ת דבר-חברון שם, 'סידור פסח כהלכתו' טז,ט.

[44].     בשו"ת פלא-יועץ סי' יח נטה לומר שגם טעמה של מצה שמורה מותר, וכן בשו"ת רבבות-אפרים ח"א שיג. ובכף-החיים או"ח תמז,כז כתב כך לעניין הכלים, וכן גם בישכיל-עבדי ח"ח או"ח כ,יא.

[45].     'שערים המצויינים בהלכה' קיג,ז, וראה באריכות בקובץ אור-ישראל, תשנ"ט, עמ' קמד.

[46].     שו"ת קנין-תורה ח"ב סי' פו.

[47].     שו"ת מנחת-שלמה ח"א סי' מד ואור לציון שביעית ענף ז אות ט. וכן משמע בשו"ת יחוה-דעת ח"ד סי' מג, וכך כתב הרב מאיר מאזוז בהקדמתו לקונטרס דבר-השמיטה. וע"ע בשו"ת לב-אהרון סימנים א-ד.