הפרדה בין דגים ובשר

הרב יצחק דביר

חכמים אסרו אכילת בשרים ועופות[1] יחד עם דג מחשש סכנה ל'צרעת'.[2] יש שפירשו זאת כפשוטו,[3] ויש ששייכו את האיסור לסכנה רוחנית הכרוכה באכילתם יחד.[4]

תשומת הלב לאיסור זה נדרשת בימינו ביתר שאת, מפני שלעיתים הבשר והדג מופיעים כתוצרים תעשייתיים שונים. לדוגמה: אחד הרטבים המפורסמים שבו משתמשים השפים המומחים לתיבול בשר מופק מדגים (Worcestershire),[5] סלט 'איקרה' עשוי מביצי דגים (קוויאר),[6] ובשווקים מצוי גם נקניק העשוי מדגים, ואותם עלולים לאכול יחד עם בשר.

הפרדה בעת הכנת המאכלים

עירוב בשר ודגים יחד – חכמים אסרו לערב יחד בשר ודגים, ואם התערבו יחד אסור לאוכלם. במידה ואחד מהם בטל בשישים במאכל – דעת רוב הפוסקים שדין המאכל אינו חמור יותר מתערובת בשר וחלב,[7] ולכן מותר לאוכלו[8] (ויש אף שהתירו במקום הצורך, כאשר אין במאכל פי שישים, להוסיף מאכל נוסף עד שיתבטל בשישים)[9].

בישול זה לצד זה – גם כאשר מבשלים את הדג והבשר בנפרד, יש להרחיק ביניהם כך שלא יתיזו זה על זה, וכשנוטלים מהם בכף יש להיזהר שלא יטפטף מרוטב של האחד על האחר. בדיעבד: אם ניתז רוטב דג על כלי בשרי מבחוץ – אין בכך איסור,[10] אך אם ניתז לתוך המאכל ממש, יהיה מותר רק אם בטל בו בשישים.

כאשר מחממים על פלטת שבת דגים ובשר, אם מעוניינים לכסותם יחד – יש להקפיד שלכל הפחות אחד מהם יהיה מכוסה במכסה משלו, כך שלא יצאו ממנו אדים לכיסוי המשותף.

צלייה במנגל– אין איסור מן הדין לצלות בשר ודג יחד על רשת צלייה אחת, אם לכל אחד מהם ישנו אזור מוגדר, אך אין לכסות את מכסה המנגל בשעת הצליה כדי שלא יתערבו האדים זה בזה ('זיעה'). כאשר השימוש ברשת אינו חד פעמי, יש להימנע מכך, משום שייתכן שבעבר במקום המיועד לדגים צלו בשר, וכעת יונחו הדגים על גבי שאריות הבשר שנותרו על הרשת (או להיפך). בעת הצורך יש לעטוף את הדג / הבשר בשתי שכבות של נייר כסף ולצלותו כך.

תנור או ארון חימום – בישול או חימום משותף של בשר ודג בתנור או בארון חימום מותר רק כאשר הם מונחים בתבניות נפרדות, ואחת מהן מכוסה באופן הרמטי. למעשה כאשר הדבר נדרש, יש לכסות את התבניות הרמטית וכך מותר לחממן יחד.[11] כך גם נקבע בנוהלי הכשרות של הרבנות הראשית לישראל.

אם חוממו יחד כשאינם מכוסים, דעת רוב הפוסקים שבתנורים קטנים (כגון טוסטר אובן, או התא הקטן בתנור דו-תאי) יש לאוסרם, ובתנורים גדולים – בדיעבד מותר לאוכלם.[12]

כשמחממים בתנור דג לאחר בשר ולהיפך, לכתחילה טוב לחמם את התנור למשך כמה דקות ביניהם, כדי לכלות את שאריות האדים שבתנור. בדיעבד גם אם הכניסו בזה אחר זה מיד – אינו אוסר.

מאכלי פרווה (כגון: אורז, חלות וכדומה) שחוממו עם בשר, גם כאשר התנור קטן והם אינם מכוסים – מותר לאוכלם עם דגים (וכן להיפך).[13]

הפרדת הכלים – הפוסקים כתבו שאין סכנה במאכל הבלוע בכלים, ולכן מותר לבשל באותם כלים בשר ודג לסירוגין.[14] אומנם כלי שהתבשלו בו בשר ודגים יחד - צריך להגעילו[15] (יש שהקלו להשתמש בלא הגעלה לאחר שעברו 24 שעות מהשימוש בכלי,[16] ויש שהקלו כך רק בכלי חרס שהגעלתו אינה אפשרית)[17].

חובה לנקות את הכלים בין השימושים השונים, ולכן אין להשתמש לבשר ולדג בכלים שלא ניתן לנקותם היטב (כגון מטחנות בשר עסקיות וכדומה). כמו כן אין לטגן דגים בסיר טיגון ('ציפסר) שבשמן שבו טיגנו בשר וכדומה.

מאכלים כלליים – מאכלים שבושלו עם דג (כגון ירקות) קיבלו את טעמו, ואין לאוכלם עם בשר (וכן להיפך). כאשר מכינים מאכלים שעתידים להאכל עם בשר או עם דגים, יש לשמור עליהם במהלך ההכנה שלא יתערבו בהם בשר או דג וייאכלו חלילה עם המין השני. משום כך נקבע בנוהלי הרבנות הראשית שלא לטגן מאכלי פרווה (למשל: פלאפל) בסיר טיגון עם שמן בשרי, ובעת חימום בתנור או בארון חימום אין להניח תבניות בשר או דג מעל תבניות מאכלי פרווה, כדי שלא יטפטפו עליהם, אלא להניחם בתחתית.

הפרדה בעת ההגשה לשולחן

הגשת מנות בשר ודג במקביל – הפוסקים הסתפקו אם מותר להגיש בשר ודגים על שולחן אחד.[18] למעשה במקום הצורך התירו את הדבר, אך יש להקפיד שההפרדה תהיה ניכרת, כדי שלא ייכשלו באכילתם יחד, ויש ליידע על כך את הסועדים (במקומות ציבוריים הרבנות דורשת לסמן זאת באמצעות שילוט בולט). נוסף על כך יש להניח כפות הגשה נפרדות לכל אחד מהם.

התקלה מצויה במיוחד במזנון להגשה עצמית (לדוגמא: בר פתיחה), ובפרט כאשר לא ברור לכל שמדובר במאכלי דג או בשר (כגון: קציצות, שניצלונים או מאפים ממולאים). כדי להימנע מתקלה חשוב להניח את הבשר והדגים באזורים נפרדים ולתלות שילוט בולט על כך.

בעת שהמלצרים מגישים את המזון לשולחנות עליהם להקפיד להניח את הצלחות על המגש באופן שלא יתערבבו הבשר והדגים.

מנת בשר לאחר דגים (או להיפך) – לדעת השולחן ערוך[19] בין אכילת דג לאכילת בשר על הסועד לנקות את ידיו (במים או במפית)[20] ולהדיח את פיו במים. כאשר אכל במזלג בלבד, ולא נגע בידיים כלל (כדי להעלות את הדג על המזלג או להוציא עצם מפיו), אין צורך לרחוץ את הידיים.[21]

לדעת הרמ"א[22] ומנהג האשכנזים – אין לחשוש לשאריות המועטות שעל גבי הידיים ובחלל הפה, ולכן אין צורך להדיחם, אך מאחר שבלא טרחה מרובה ניתן לאכול ולשתות ביניהם משהו שיעביר את הטעם שבפה – ראוי לעשות כן,[23] וכך נוהגים רבים.

ניקיון הכלים – לכל הדעות יש להקפיד לנקות את שאריות הדג שעל גבי הכלים לפני הגשת המנה הבשרית. לדעת הספרדים יש לרוחצם בכיור, ולמנהג האשכנזים מעיקר הדין די לנקותם במטלית, במעט לחם או בפיו, אך למעשה רבים נהגו לרוחצם או להחליפם באחרים.[24]

לחם וסלטים שעל השולחן – יש להקפיד על ניקיונם של המאכלים הנותרים על השולחן בין המנות השונות, כך שלא ייאכלו יחד עם בשר בשעה שהם מלוכלכים משאריות דג. יש להניח למשל כפיות מיוחדות בקערות הסלטים המרכזיות, ולשמור על ניקיונן של פרוסות הלחם הנותרות.

[1] פתחי תשובה יו"ד קטז ס"ק ב, דרכי תשובה ס"ק כה.

[2] שו"ע יו"ד קטז ב.

[3] בן איש חי שנה ב, פרשת פנחס; נהר מצרים, הלכות מאכלות אסורות מחמת סכנה ס"ק טו.

במג"א קעג ס"ק א הסתפק שאולי בימינו אין צורך בכלל להקפיד בכך, ועיין שו"ת חתם סופר יו"ד סימן קא שכתב שהרמב"ם השמיט דין זה משום שלהבנתו אין בזה סכנה בדורות אלו. אולם למעשה כבר נקבע לאיסור, וכן כתב בשו"ת דעת כהן (יו"ד נה), ויש שצירפו דעה זו לספקות להקל (עיין יד אפרים יו"ד קטז ג, ובדרכי תשובה שם ס"ק טז). בשו"ת דבר חברון יו"ד קטו כתב שהרוצה לסמוך על המקילים, הרשות בידו.

[4] הצרעת עצמה נובעת ממדרגה רוחנית (ראה רמב"ן ויקרא יג, מז, ספר הכוזרי מאמר ב, אלשיך ריש פרשת תזריע), ועיין בדעת כהן (יו"ד נה) שסיים "ואולי ישנם עוד טעמים כמוסים לאיסור זה". בדומה לכך מובא ברבנו בחיי (שמות כג, יט) בעניין דג וחלב "שמוליד תכונה רעה וחולי הצרעת... שלא יטמטמו הלב במאכלים אסורים אלא שיהיה חומר שלהם זך וצלול להתבונן בדרכי התורה ויהיה לבם הוכן להשגת ידיעתו יתברך".

[5] בעניין אכילת ביצי דגים (קוויאר) עם בשר: ראה שו"ת הלכות קטנות ח"ב סימן ע שהתיר, ובכנסת הגדולה יו"ד פז הגהב"י ס"ק מג שכתב שהמנהג לאסור.

[6] מחשש תקלה דורשת הרבנות הראשית שנקניק הדגים יעוצב בצורה שונה מנקניק הבשר.

[7] בעניין תערובות של חתיכות שנמלחו יחד, התירו בדיעבד בסימן ע ט"ז ג, ש"ך טז, ובשו"ת יבי"א ח"ד יו"ד ד האריך להוכיח להקל. ועיין בשפ"ד שם ס"ק טו שהסתפק בעניין מאכלי בשר ודג שנכבשו יחד.

[8] בדרכי משה יו"ד קטז, ב, וט"ז שם ס"ק ב כתבו שאין להתיר בזה בשישים, מפני שחמירא סכנתא מאיסורא, אבל רוב הפוסקים התירו זאת: איסור והיתר הארוך כג, ז; נקודות הכסף שם; פרי חדש ס"ק ג; פת"ש שם ס"ק ג; חכמ"א סח, א; ערוה"ש שם ס"ק י; כף החיים שם ס"ק יב. ועיין בחתם סופר (שם) שכתב שבזמן הזה אין סכנה, וגם לאוסרים מותר על ידי ביטול. וכן הקל ביבי"א יו"ד ח"א ז ובשבט הלוי שם.

[9] שו"ת דעת כהן יו"ד נה, שו"ת יביע אומר ח"א יו"ד, ח.

[10] בספר איסור והיתר הארוך (לט, כה) כתב שבשר ודג שנאפו יחד על משטח אחד בקירוב – אינם נאסרים. מכך למד הפרמ"ג (שפ"ד קח, יח) שרוטב שניתז על כלי אחר בעת הבישול מותר.

[11] עיין בט"ז (יו"ד קטז ס"ק ב) שכתב שבתנור גדול מותר אפילו לכתחילה כששתיהן פתוחות. מאידך גיסא מדברי הגר"א (שם ס"ק ג) משמע שרק בדיעבד מותר. בחכמת אדם (סח, א) כתב שכשאחת מכוסה לכל הדעות מותר, וכן בכף החיים יו"ד קטז ס"ק כג.

[12] הרמ"א (יו"ד קטז, ב) כתב ש'ריחא' לכתחילה אסור ובדיעבד מותר. רבים כתבו שהרמ"א מקל דווקא בתנור גדול, אך מחמיר בתנור סתום - ט"ז שם ס"ק ג, ערוה"ש ס"ק י; הפרמ"ג שפ"ד קח יח; פרי חדש ס"ק ד; חכמ"א סח א (וכן נראה שהבין הגר"א ס"ק ג בדברי הרמ"א שרק מה שהתרנו בסימן קח בדיעבד מותר גם כאן).

ועיין בש"ך ס"ק א שהביא משו"ת באר שבע שאפילו בדיעבד ריחא אסור, אך לא ברור אם למעשה הוא חולק על הרמ"א ומחמיר גם בתנור גדול.

[13] ט"ז יו"ד קטז, ג וכף החיים שם ס"ק טו.

[14] בטור (יו"ד קטז) הביא שיש מחמירים לייחד כלים שונים לבשר ולדג, אך באיסור והיתר הארוך כתב שאין סכנה בפליטת כלים, וכן פסק הט"ז (יו"ד צה ס"ק ג), וכן הסכמת הפוסקים. ועיין בדרכ"ת (קטז, ס"ק כז) שהביא שיש אוסרים להכין מאכל דגים חריף בכלי בשרי (ולהיפך), וכתב שבעל נפש יחמיר בכך. ועיין עוד בשבט הלוי שם שכתב שיש להקל רק בעת הצורך בדבר חריף, ושהמדקדקים מחמירים אפילו בדבר שאינו חריף.

[15] פתחי תשובה שם ס"ק ג.

[16] כף החיים שם ס"ק י"ג.

[17] שו"ת שבט הלוי ח"ו קיא.

[18] עיין דרכי תשובה יו"ד קטז, יג, פתח הדביר או"ח קעג, ובכף החיים שם ס"ק לה. ובשו"ת שבט הלוי ח"ו, קיא שכתב: "נהוג הוא שלא מן הדין להביאם זא"ז בדרך חומרא".

[19] יו"ד קטז, ג.

[20] בשו"ע שם כתב לרחוץ ידיו במים. אומנם בפרי תואר שם ס"ק ד כתב שבמקום לרחוץ את הידיים ניתן לקנחן במפית.

[21] באהי"ט יו"ד פט ס"ק ה' הביא בשם הפר"ח שאין להחמיר בזה, וכן הקל בילקוט יוסף ח"ג עמ' קסד. אולם בפרי מגדים (שפ"ד שם ס"ק כ) כתב שיש להתבונן בידיים קודם האכילה, כיוון שאין בזה טורח.

[22] שם.

[23] אך עיין בשו"ת שבט הלוי שם שכתב שמנהגו לרחוץ הידיים ביניהם.

יש המקפידים שלא לשתות מים מיד לאחר דגים בלא הפסק, מחשש סכנה, ולשיטתם יש לשתות משקין אחרים – דרכי תשובה יו"ד קטז, יז, וכ"כ בשם הגרי"ש אלישיב בקונטרס חובל ומזיק סי' נה.

[24] כאמור לעיל – כפי שחשש השו"ע מהשאריות שעל הידיים והפה וחייב לרוחצם, כך יחשוש על כלי האכילה. אולם הרמ"א לא חשש לשאריות אלו, והורה לנקותן במקומו.