חוזר וניעור בפסח למנהג בני תימן

הרב צבי בן ראובן

הקדמה

לקראת הפסח הבא עלינו לטובה, יש לברר את מנהג בני תימן בדין חוזר וניעור בפסח. רבות נכתב בעניין זה בעומק וברוחב. מטרתנו בדף מידע זה היא לתת סקירה קצרה של הנושא מהמקורות הראשונים והאחרונים ועד למסקנות המעשיות לבני תימן על פי פוסקי הדור התימניים.

אומרת הגמרא בפסחים[1] - "אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - אסור במשהו, כרב". כלומר רבא פוסק כשיטתו של רב, שחמץ שהתערב במאכל אחר שאינו חמץ - אוסר אותו אפילו באחוז קטן מאוד ואינו בטל בשישים ואפילו לא באלף.  

חלק מהראשונים הבינו שרב ורבא דברו דווקא על חמץ שמתערב בפסח עצמו ולא על חמץ שמתערב קודם פסח –

רא"ש מסכת פסחים פרק ב:

"וחמץ משש שעות ולמעלה אף על פי שלוקין עליו מן התורה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בששים ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח". וכותב הבית יוסף[2] שכך פסקו גם המרדכי, והגהות מיימוניות בשם ספר מצוות קטן.

שיטת הרמב"ם בחמץ שהתערב קודם הפסח

לעומת זאת, לשונו של הרמב"ם[3] היא: "חמץ שנתערב בדבר אחר, תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא...".

ואומר הרב יוסף קאפח בפירושו על הרמב"ם[4] שה'פְּסיק' כאן צריך להיות אחרי המילה 'אָחֵר'. כך שיוצא שלא משנה מתי הוא התערב בדבר אחר – הוא אוסר בכל שהוא. זאת לעומת גרסאות אחרות שממקמות את ה'פְּסיק' לאחר המילים 'תוך הפסח' כך שיוצא שרק חמץ שהתערב תוך הפסח אוסר בכל שהוא. אך אם התערב לפני כן בטל בשישים.  

מקור נוסף בדברי הרמב"ם הוא: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו"[5].

ומסבירים הרב המגיד[6], הבית יוסף ועוד, שהרמב"ם מדבר כאן על חמץ שהתערב קודם פסח ובכ"ז אסור לאוכלו משום שהוא לא בטל אפילו באלף. והסביר הרב המגיד שהסיבה שגם חמץ שהתערב קודם פסח בזמן שהוא כלל לא אסור – חוזר ואוסר במשהו בפסח – היא משום שהוא סובר שברגע שמגיע זמן האיסור החמץ 'חוזר וניעור'.

ומקשה הרב קאפח על הרב המגיד, שהרי כל המושג 'חוזר וניעור' שכתב כאן הרב המגיד כלל אינו שייך ואין לו יסוד בדברי הקדמונים[7]. הוא כותב שאכן יש מושג של "מצא מין את מינו וניעור" בכמה וכמה מקומות בש"ס[8] וברמב"ם[9] עצמו, אך הצד השווה שבהם הוא שכוח המפגש בין שני מינים דומים הוא המעורר את המין האסור, אך לא מצינו בשום מקום שמין מתעורר מעצמו ללא שום מפגש כזה - רק בגלל שהגיע זמן האיסור שלו. 

ואם כן הסיבה שחמץ שהתערב לפני פסח אוסר בפסח במשהו, היא שהוא כלל לא מתערב ומתבטל משום שאין עליו 'שם של איסור' כדי שנאמר שהוא עליו שהוא מתבטל. או כלשונו של הר"ן[10] 'אין היתר מתבטל בהיתר'[11].  כלומר, על פי הרב קאפח, לא רק שאין מושג כזה של 'חוזר וניעור', אלא שגם אם נגיד שיש מושג כזה – החמץ מעולם לא התבטל כדי שנאמר עליו שהוא 'חוזר וניעור'.

סיכום ביניים:

כך או כך, הבינו הפוסקים בשיטת הרמב"ם שחמץ אוסר בכלשהו – גם אם התערב קודם פסח. וכך פסק המהרי"ץ[12] לבני תימן שנהגו לפסוק בכל ענייניהם כרמב"ם.

ולכן נשאלת השאלה האם בני תימן יכולים לסמוך בפסח על גופי כשרות שאינם תימניים ולא בהכרח פוסקים כרמב"ם. כדי לענות על שאלה זו, נסקור בקצרה את שיטותיהם של שאר הפוסקים, ועל פי סקירה זו נבין מה היא ההדרכה הנכונה לבני תימן בזמננו.

שיטות שאר הפוסקים:

ראינו לעיל שהרא"ש ועוד ראשונים אחרים פסקו שחמץ שהתערב והתבטל לפני פסח – לא חוזר ואוסר בפסח אלא נשאר בביטולו והיתרו.

הב"י[13] מביא שיטה נוספת - "...בתרומת הדשן (ח"א) סימן קי"ד שמנהג פשוט הוא להתיר לח בלח שנתבטל קודם הפסח שאינו חוזר וניעור בפסח וכתב עוד בשם ספר מצוות גדול (לאוין קלח נ.) דקמח בקמח מתערב יפה דמיקרי לח בלח".

כלומר תרומת הדשן והסמ"ק מקלים רק בתערובת חמץ שהתערב קודם פסח נוזל בנוזל. (ואף חומרים אבקתיים כמו קמח נחשבים לח בלח לעניין זה[14]).

למעשה השו"ע תמ"ז ד' הביא בסתם כרא"ש. וביש חולקים הביא את לשון הרמב"ם – כך שעל פי כללי הפסיקה שהלכה כ'סתם', הוא פוסק שבכל מקרה חמץ שהתבטל קודם פסח – לא חוזר וניעור בפסח. הרמ"א לעומת זאת פסק כתרה"ד והסמ"ק שהובאו לעיל שפוסקים שרק בתערובת של לח בלח אין חוזר וניעור.

כך שיוצא למעשה שלשיטת הספרדים הפוסקים כשו"ע חמץ שהתבטל בתערובת קודם פסח – מותר לגמרי בפסח. ואילו לשיטת האשכנזים הפוסקים כרמ"א – רק תערובת נוזלית או אבקתית של חמץ שהתבטל קודם פסח תהיה מותרת בפסח.

יש להעיר שגם לא מעט פוסקים ספרדים כגון הכף החיים[15], שולחן גבוה[16], ברכי יוסף[17] ועוד, שלא נוהגים בפועל כפסקו של השו"ע אלא מחמירים כשיטת הרמ"א.

לפי זה לכאורה, בני תימן לא יכולים לסמוך על גוף כשרות שאינו תימני משום שגם האשכנזים מקילים בתערובת חמץ שהתערב קודם פסח לח בלח.

ואכן כך כותב הרב יצחק רצאבי בשולחן ערוך המקוצר[18]: 

"בזמנינו שעשיית המאכלים היא במפעלים ובתי חרושת גדולים ורבו ההמצאות והחידושים בהכנתם באופן שלא יעלה על הדעת שיש חשש תערובת חמץ למי שאינו מצוי אצלם ובקי בדרכיהם ורבה המכשלה ח"ו לכן אסור ליקח אלא אם יש עליהם כתב הכשר מרבנים יראי השי"ת ידועים למוסמכים ונאמנים ביותר ולא עוד אלא שמנהגינו פשוט מימי קדם ועד עתה להחמיר ביותר עד קצה האחרון וכשיטת הגאונים והרמב"ם ועוד פוסקים שחמץ שנתבטל בששים קודם הפסח אפילו הכי חוזר וניעור בפסח ולא רק יבש ביבש כמו האשכנזים אלא אפילו לח בלח ואפילו רק טעמו ולא ממשו ואפילו הבלוע בדפנות הכלים מחמץ גם בקדירה שאינה בת יומה שהוא נותן טעם לפגם אוסרים וכמ"ש הרשב"א והפרי חדש ומי יערב אל ליבו לפרוץ גדרן של ראשונים לפיכך יש ליזהר גם מכמה מאכלים שיש עליהם הכשר כיון שיש מהם הספרדים שסומכים על הביטול בששים שלפני הפסח כמוכן במשקים אע"פ שיש הכשר מהודר ביותר (מהאשכנזים) יש לחקור ולדרוש אחריהם"

מסקנות למעשה לבני תימן בפסח

על אף כל האמור לעיל, כותב הרב רצאבי בספר שערי יצחק[19] שבני תימן כן יכולים לסמוך על גופי כשרות אשכנזיים במאכלים יבשים שגם הם חייבים להחמיר בתערובתם. ולא עוד, אלא שלמעשה הם מחמירים גם בתערובת של לח בלח[20] (תערובת נוזלית או אבקתית) שכן כדי להיות מהדרין באמת הם משתדלים לצאת ידי חובת כל השיטות, ובפרט בהרחקה מחמץ שצריכה להיות מוחלטת בתעשייה שבה יכולה להיות מכשלה רבה אם לא יקפידו. וגם אם נחשוש שההקפדה על תערובת לח בלח לא נמצאת בבסיס ההלכה המחייבת את אותם גופי כשרות כך שיכול להיות שהם כן יקלו בדיעבד במקרים מסוימים חשש זה הוא רק ספק האם אכן יש שם חמץ, וגם מהרי"ץ מקל בחוזר וניעור כאשר ישנו ספק אם אכן ישנה תערובת חמץ[21].

כך שיוצא למעשה שגם בני תימן המקפידים על שיטת הרמב"ם בחמץ שהתערב קודם הפסח, יכולים לסמוך על גופי הכשרות המומלצים על ידי 'כושרות' משום שגופי כשרות אלה מקפידים שבמהלך הייצור המיוחד לפסח לא תהיה שום תערובת חמץ בשום צורה שהיא.

[1] פסחים דף ל' עמ' א'.

[2] אורח חיים סימן תמז

[3] הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ה'

[4] רמב"ם בהוצאת מכון מש"ה מהדורה רביעית (תשס"ד), זמנים חלק ב', עמ' רכ"ד הערה כ"א. עיין גם בכתב עת 'סיני' כרך צ"ב (שבט –אדר תשמ"ג) עמ' רכ"א. 

[5] הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה י"ב.

[6] מגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ד' הלכה י"ב

[7] כלשונו החריפה של הרב קאפח שם: "...המושג "חוזר וניעור" אין לו יסוד, גם לאחר שתילתו בדברי ראשונים ואחרונים, שרשי יניקה אין לו, ולא יכירנו מקומו בדברי הרמב"ם ושיטתו".

[8] עירובין ט' עמ' א', עבודה זרה ע"ג עמ' א', בכורות כ"ב עמ' א'.

[9] הלכות שבת פרק י"ז הלכה י"א, הלכות מאכלות אסורות פרק ט"ז הלכה ל', הלכות טומאת אוכלים פרק ט"ז הלכה ה'. 

[10] שו"ת הר"ן סימן נ"ז.

[11] וכן כתב ר"ן, נדרים נב ע"א באמצעו, שאפילו איסור שיש לו מתירים – לא יכול להתבטל בהיתר משום שהוא בעצם היתר בעצמו כך שלא שייך לבטלם אחד בשני. וכך פסק הנודע ביהודה, מהדורא תניינא או"ח סי' עב (לקראת האמצע).

[12] שו"ת פעולת צדיק, סימן חלק ב' סימן ק"פ, הוצאת מכון פעולת צדיק, בני ברק תשס"ג. במאמר זה בחרנו שלא לעסוק בשיטת השתילי זיתים ופוסקי תימן אחרים שכן קבלו עליהם את הוראות השו"ע גם בניגוד לרמב"ם.

[13] אורח חיים סימן תמז

[14] משנ"ב תמ"ז ס"ק ל"ח

[15] או"ח סימן תמ"ז ס"ק ע"ו

[16] שם בפירושו על סעיף ד'

[17] שם, ד"ה ויש מחמירין וכן מופיע בארץ חיים על אור חיים סימן תמ"ד

[18] או"ח חלק ג' סימן פ"ג סעיף ב'

[19] בספר שערי יצחק קצ"ז

[20] שם עמ' ר'. וכן הורה לי למעשה הרה"ג רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל.

[21] שו"ת פעולת צדיק חלק ב' סימן קט"ז בסופו. וכך הורה למעשה הרב רצאבי בספר שערי יצחק עמ' ר'.