הלכות תערובות - תקציר

הרב יצחק דביר

מתוך ספר כושרות. לרכישת הספר לחצו כאן

ההתנהלות במטבח כהלכה מבוססת על הלכות תערובות. לפיהן נקבעת ההדרכה הנכונה לשימוש בכלי המטבח ולהפרדה בין בשרי לחלבי, ולפיהן נקבע דינם של מאכלים וכלים שהתרחשה בהם תקלה.

הלכות אלו רבות ומורכבות, ובשולחן ערוך הוקדשו להן עשרים וחמישה סימנים. לפניכם מהדורה מקוצרת שבה נבקש להציג תמונה כללית של הלכות אלו, בלא להתעמק בפרטי הדינים המדויקים. בספר כושרות מופיע פרק נוסף ובו סקירה מורחבת ומקיפה על פרטי ההלכות המדויקים. בשל כך חשוב להדגיש שכדי להכריע הלכה בנושא זה יש לעיין בפרק המורחב.

 

פתיחה

---

במטבח אנו נדרשים להפריד בין בשר לחלב ובין מאכל כשר לשאינו כשר. דיני תערובות קובעים באלו מצבים נדרשת שמירה על הפרדה זו, ואימתי כשהפרדה זו אינה נשמרת המאכלים מתערבים זה בזה ועלולים להאסר. במסגרת כללים אלו אנו עוסקים בשלשה סוגי תערובות: 

1. תערובת מאכלים – שני מאכלים שמעורבים זה בזה ואין יכולת להפרידם (כגון: נוזלים מעורבים, או מאכלים טחונים מעורבים), או שברמה הטכנית אפשר להפרידם אך אין אפשרות לזהות מי מהם צריך להפריד (כגון: חתיכות בשר כשר וטרף שהתערבו).
2. העברת טעם – לכל מאכל יש שני רבדים: מרקמו וטעמו. התורה קבעה שטעם המאכל נחשב לחלק בלתי נפרד ממנו ('טעם כעיקר'), ולכן אם נתן את טעמו במאכל אחר – דינו זהה למצב שבו הוא עצמו התערב בו. (לדוגמה: דינו של מאכל חלבי שנשפך לתוכו רוטב של בשר, זהה לדינו של מאכל חלבי שהתערב בו בשר טחון).
3. תערובות בכלים – כלי האוכל והבישול בולעים מטעם המאכלים שבאים עימם במגע (לדוגמה: כלי שבישלו בו חלבי נחשב ל'חלבי', וכלי שבישלו בו טרף נחשב ל'טרף'), כאשר כלים אלו באים במגע עם מאכלים אחרים הם פולטים לתוכם את הטעם הבלוע בהם ועלולים לאסור אותם.

ביטול – גם כאשר מאכל איסור או טעמו התערב במאכל אחר, אין הכרח שהוא ייאסר בשל כך. התורה קבעה שאיסור מועט המעורב ברוב היתר (או מעט חלב המעורב בבשר מרובה וכדו') הוא 'בטל' ואכילת התערובת מותרת.

לפיכך, בכל מקרה המובא לפנינו עלינו לעסוק בשלש שאלות: 1. האם מעורב מאכל בעייתי בתערובת? 2. האם אופן המפגש בין המאכלים או הכלים גרם לטעמם להיפלט ולהתערב זה בזה? 3. האם מתקיים דין 'ביטול' המתיר את האיסור המעורב?

 

העברת טעם בין מאכלים

---

כאמור, התורה קבעה שדינו של מאכל שקיבל טעם ממאכל אחר, זהה למאכל שנתן את טעמו,[1] דהיינו: אם המאכל אסור, אף טעמו אסור. העברת טעם בין מאכלים מתקיימת בכמה דרכים:

• תערובת צוננת

מאכלים יבשים שנגעו זה בזה (לדוגמה: בורקס גבינה ובשר שנגעו בזה בזה צוננים) – הטעם אינו עובר ביניהם ואינם נאסרים.[2]

מאכלים נוזליים שהתערבו זה בזה (לדוגמה: רוטב בשר שהתערב בחלב) – אין אפשרות להפרידם, ולכן התערובת נאסרת (אלא אם יש פי שישים כנגד האיסור).

מאכל לח שנגע במאכל מוצק (לדוגמה: עוף טרי שנגע בגבינה) – אם שהו יחד פחות מ-24 שעות - המאכלים אינם בולעים זה מזה, אך לחלוחית המאכל נדבקת במאכל המוצק ויש להדיחו במים.[3] למנהג האשכנזים חתיכה ספוגית (מבושלת, מתובלת, או מבוקעת) שבאה במגע עם נוזל, סופגת ממנו והדחתה במים אינה מועילה.[4]

כבוש - "כבוש הרי הוא כמבושל",[5] כלומר: במאכל מוצק ששהה בתוך נוזל במשך זמן רב מתרחש תהליך הדומה לבישול, והטעם עובר ביניהם. דין כבוש מותנה בהתקיימות שני תנאים:

1. מוצק ונוזל – תהליך ה'כבישה' מתרחש בעת מפגש של מוצק ונוזל. לעניין זה כל מאכל שכאשר מנענעים אותו הוא מתנועע מצד לצד נחשב מאכל נוזלי (כגון: גבינה לבנה).[6]
2. זמן הכבישה – תהליך ה'כבישה' מתרחש רק אם המוצק והנוזל שהו יחד למעלה מ-24 שעות ברצף.[7] בנוזל חריף התהליך מתרחש מהר יותר, ודי בשהייה של 18 דקות כדי שיחול דין כבוש.

לדוגמה: עוף ששהה 24 שעות בתוך חלב, בעוף נספג טעם החלב והחלב מושפע מטעם העוף, ולפיכך שניהם נאסרים.

מליחה - "מליח כרותח", ולכן חתיכה מלוחה עלולה לפלוט טעם לחברתה גם כשאינן חמות. דווקא חתיכות מלוחות ביותר פולטות טעם על ידי המליחה, ומכיון שמציאות זו אינה מצויה כל כך, בחרנו שלא לפרט על כך במסגרת זו.

• מאכלים חמים

חום המאכלים מסוגל להעביר טעם ממאכל אחד למשנהו. מידת התפשטות הטעם בין המאכלים תלויה בשלשה גורמים:

רמת החום – מאכל נחשב חם כש'היד סולדת בו', דהיינו שקשה לגעת בו למשך זמן רב.[8] הפוסקים הורו להחמיר לכתחילה כבר מ-45 מעלות ומעלה.[9]

אם אחד המאכלים חם והשני צונן, הדין הוא "תתאה גבר" – התחתון גובר.[10] ולכן אם המאכל התחתון חם – שני המאכלים נאסרים. אך אם המאכל התחתון צונן – מן הדין התחתון גובר, אומנם במקרה כזה החמירו חכמים לאסור את שני המאכלים מעט, וצריך לקלוף מהם מעט מהשכבה החיצונית במקום המגע.[11]

הכלי שבו מונח המאכל - מאכל חם מעביר טעם בצורה מיטבית דווקא כשעודנו מונח בכלי שבו חומם ('כלי ראשון'), אך מאכל חם שכבר אינו מונח בכלי שבו חומם – טעמו מתפשט במידה מועטה:

1. עירוי מכלי ראשון – מאכל שעזב את הכלי שבו חומם, אך טרם הונח בכלי אחר (כגון: חלב חם שנשפך מהסיר על חתיכת בשר, או שניצל שהועבר מהמחבת ישירות על גבינה) טעמו מתפשט מעט במקום שנגע במאכל השני ('כדי קליפה').[12]
2. כלי שני – מאכל שהועבר לכלי אחר (כגון: חלב שהועבר מהסיר לכוס, ולתוכו נפלה חתיכת בשר), לשיטת הספרדים נחשב כמאכל שהצטנן ואינו מעביר טעם.[13] וחלק מן הפוסקים האשכנזים החמירו לכתחילה לקלוף במקום המגע של המאכלים.[14]
3. כלי שלישי – לדעת המחמירים בכלי שני, יש סוברים שהדבר נכון גם אם הועבר מכלי לכלי כמה פעמים.[15] ויש סוברים שאם מהכלי השני הועבר המאכל לכלי נוסף הוא כבר אינו מעביר טעם כלל לכל הדעות.[16] (לשיטה זו יש סוברים שכל מאכל שהועבר לכלי אחר באמצעות כף או מצקת נחשב לכלי שלישי - הכף כלי שני והקערה כלי שלישי[17]).

מאכלים מוצקים ('דבר גוש' - בשר, אורז, פירה וכדומה) שומרים על חומם גם כאשר הם מועברים לכלי אחר, ולכן לדעת הפוסקים האשכנזים כל עוד הם חמים הם מעבירים טעם גם אם מונחים בכלי שני או שלישי.[18] הספרדים לא חששו לכך והקלו בכל מאכל שמונח בכלי שני.[19]

סוג המאכל – טעמו של מאכל נוזלי או מאכל עם רוטב מתפשט בכל המאכל שבא עמו במגע.[20] כאשר מדובר בשתי חתיכות יבשות מידת התפשטות טעמם תלויה בשני קריטריונים: 1. האם המאכל שומני? 2. האם המאכל אסור מחמת עצמו או שמדובר בחתיכה כשרה שבלוע בה איסור. 

• אדים וריח

גם כששני המאכלים אינם נוגעים זה בזה, יש לתת את הדעת לשני דרכים שבהם הם עלולים לאסור זה את זה:

אדים ('זיעה') - אדי מאכל שפגעו במאכל אחר מעבירים אליו את טעמו (בתנאי שהיו חמים בנקודת המפגש או שהמאכל היה חם).[21] יש סוברים שדווקא אדים העולים ממאכל נוזלי אוסרים, אך אדים העולים ממאכל מוצק אינם כמותו ואין בכוחם לאסור.[22] ויש אוסרים גם אדים העולים ממאכל מוצק.[23] למעשה אין להקל אלא בשעת הדחק.

ריח ('ריחא') – כאשר מאכלים נאפים יחד ריחם מתפשט בחלל המשותף ועלול להיקלט במאכל הסמוך. להלכה נפסק שלכתחילה יש להקפיד שלא ייספג ריח של איסור במאכל היתר (או ריח של חלבי ובשרי זה בזה), אך בדיעבד "ריחא לאו מילתא" והוא אינו אוסר מאכל שנקלט בו.[24] אמנם, כאשר חלל החימום קטן וסתום הריח מתפשט בצורה מרוכזת ואף אוסר את המאכל בדיעבד (כגון: תנור קטן שפתחו סגור, או כלי המכסה שני מאכלים יחד).[25] 

 

בליעת טעם בכלים ופליטתו

---

מחיוב התורה להגעיל את הכלים שנפלו בשלל ממלחמת מדין, למדו חכמים שכלים בולעים מטעם המאכלים שבאים איתם במגע, ופולטים לתוכם את הטעם הבלוע בהם מבישולים קודמים.^[26]

הפוסקים דנו ביחס לכלי זכוכית: לדעת השולחן ערוך^[27] 'כלי זכוכית... אין צריכים שום הכשר, שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו'. אך הרמ"א חלק והעיד שהאשכנזים נהגו להתייחס גם לכלי הזכוכית ככלים שבולעים מטעם המאכל.^[28]

בימינו איכות הייצור של כלל הכלים השתפרה, וגם בכלים מחומרים אחרים הטעם הבלוע איננו מורגש. למרות שינוי זה, פוסקי דורנו לא שינו את כללי ההלכה שבהם נהגו בכל הדורות, והמשיכו להתייחס לכלל הכלים ככלים שבולעים,^[29] ורק בשעת הדחק הוסיפו את השינוי במציאות לרשימת השיקולים להקל.^[30]

• כלי שאינו בן יומו

חכמים העריכו שמשעברו 24 שעות מעת בליעת הטעם בכלי ('אינו בן יומו'), הטעם הבלוע בו נפגם, וממילא מאכלים שיתבשלו בו מעתה לא ייאסרו.[31].

כלי שיש ספק אם כבר עברו 24 שעות מעת השימוש האחרון בו, יש להתייחס אליו ככלי שאינו בן יומו שהטעם הבלוע בו פגום.[32] כך היחס לכל כלי שלא ידוע מתי השתמשו בו לאחרונה, וכלשון חכמים 'סתם כלים אינם בני יומן'.

חכמים אסרו להשתמש בכלי שבלוע בו איסור גם בשעה שהוא כבר אינו בן יומו, שמא יתרגל בכך ומתוך ההרגל יבשל גם בכלי בן יומו, ורק בדיעבד אם בישל בו - המאכל מותר.[33]

מאכל חריף – מאכל חריף מדגיש את הטעם המושבח שנפלט מהכלי, ולכן גם כאשר הכלי אינו בן יומו המאכל ייאסר[34].

גם מאכל מלוח או חמוץ ביותר מוגדר כמאכל חריף,[35] וכן תבשיל שמעורב בו תבלין חריף בכמות משמעותית עד שהמאכל כולו חריף. אומנם, מאכל שמעורב בו רק מעט טעם חריף, והוא איננו משפיע על המאכל כולו, אינו נחשב חריף עד שיהיה רובו חריף. לדוגמה: מרק בצל איננו נחשב חריף.[36]

מאכלים חריפים שנפגשים בהם תדיר: שום, פלפל חריף, לימון, סחוג או בצל (יש שלא החשיבו את הבצלים חריפים[37]).

יש להעיר שפעמים רבות במהלך הבישול מאבד המאכל את חריפותו, וממילא לגבי תהליכים שהתרחשו לאחר שאיבד מחריפותו דינו כמאכל שאינו חריף.[38]

כלי שאינו בן יומו, שבלע מהמין השני – כלי חלבי שאינו בן יומו שבושל בו בשר (או להפך), הבשר אומנם אינו נאסר משום שהטעם הנפלט אליו מהכלי פגום, אך הכלי בולע מטעם הבשר, ולכן כעת בלוע בו גם טעם חלבי וגם בשרי, ואסור להשתמש בו לחלבי או לבשרי מעתה.

כלי שעברו עליו י"ב חודש ללא שימוש – יש שכתבו שכלי שעברו עליו י"ב חודש דינו קל יותר.[39] למעשה הפוסקים לא התירו להשתמש בכלי זה לכתחילה בלא הגעלה,[40] אך יש שצירפו זאת לצדדים נוספים להקל.[41]

• נ"ט בר נ"ט

מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי, למרות שהוא מקבל מן הטעם הבלוע בכלי – הוא אינו מוגדר כחלבי או בשרי לכל ענין, מפני שהטעם שנפלט מהכלי כבר איננו חזק כטעם המאכל שנבלע בו.[42] לכך ישנן כמה משמעויות:

1. אין צורך להמתין 6 שעות בין אכילת מאכל זה לאכילת חלב או בשר.[43]
2. אם מאכל זה התערב במאכל אחר (חלבי או בשרי) הוא איננו אוסר אותו.[44]
3. מותר להניח מאכל זה בכלי חלבי או בשרי ואף לחממו בו.[45]

דין זה נקרא בפי הפוסקים "נותן טעם בר (בן) נותן טעם" (נ"ט בר נ"ט) – משום שהטעם הראשון ניתן מהמאכל החלבי/הבשרי בכלי, והטעם השני נפלט מן הכלי אל המאכל הפרווה שמתבשל בו.

הפוסקים נחלקו אם מותר גם לכתחילה לערב מאכל שהתבשל בכלי חלבי במאכל בשרי (ולהיפך), או שמא מותר הדבר רק בדיעבד. 

מאכל חריף – מאכל חריף שואב מן הכלי את הטעם הבלוע בו באופן משמעותי יותר, ולכן אין דינו של מאכל פרווה חריף כנ"ט בר נ"ט (לדוגמה: מאכל פרווה חריף שבושל בכלי חלבי נחשב לחלבי).[46]

לעיל ראינו חומרה נוספת הנוהגת במאכל חריף – שאפילו אם בושל בכלי שאינו בן יומו הוא נאסר. פוסקים רבים הורו ששתי החומרות נוהגות יחד, כלומר: מאכל חריף פרווה שקיבל טעם מכלי חלבי נחשב חלבי גם אם הכלי אינו בן יומו (והוא הדין למאכל שבושל בכלי בשרי).[47] מנגד, שיטת הפרי מגדים[48] שאין להחמיר בשתי החומרות יחד, ולכן דווקא מאכל חריף שבושל בכלי טרף נאסר גם אם הוא אינו בן יומו (והוא הדין למאכל חריף חלבי שבושל בכלי בשרי), אך מאכל חריף פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי שאינו בן יומו - נחשב כנ"ט בר נ"ט, כך פוסק גם הגר"ע יוסף.[49]

• מגע צונן בכלים

כשם ששתי חתיכות צוננות הנוגעות זו בזו אינן נאסרות, כך גם כלי אינו נאסר ואינו אוסר כאשר משתמשים בו כשהוא קר. הכלים בולעים ופולטים גם בצונן במקרים הבאים:

כבוש – כלי ששהה בו מאכל נוזלי או מאכל עם רוטב במשך 24 שעות, הכלי בולע מטעם המאכל ופולט אליו את הטעם הבלוע בו.[50] בשעת הדחק יש שהתירו את המאכל, משום שהטעם נפלט מהכלי רק לאחר 24 שעות, ובשעת הפליטה הכלי כבר אינו בן יומו והטעם הבלוע בו פגום.[51]

מליחה - לעיל הובא ש'מליח כרותח'. לפיכך מאכל איסור מלוח שנגע בכלי מבליע בו את טעמו ואוסר אותו. אמנם, מאכל מלוח אינו מסוגל לגרום לטעם הבלוע בכלי להפלט ממנו, ולכן מאכל מלוח כשר שהונח בכלי שאינו כשר אינו נאסר.[52] 

דוחקא בחריף - נעיצת כלי במאכל מוצק חריף[53] (כגון: סכין שחתך דבר חריף או מזלג שננעץ בו) גורמת לו לבלוע מטעם המאכל ולפלוט אליו את טעמו למרות שהמאכל והכלי צוננים.[54]

במהלך החיתוך דוחק הסכין את המאכל על משטח החיתוך שתחתיו, לפיכך גם במשטח נבלע טעם מן המאכל והסכין, וטעמו מתפשט גם במאכל ובסכין.[55] יש חולקים וסוברים שהמשטח התחתון אינו בולע ופולט במציאות כזו.[56]

• מגע חם בכלים

מאכל שנגע בכלי ואחד מהם היה חם (שהיד סולדת בו) – טעמו נבלע בכלי ואף המאכל מקבל מן הטעם שבלוע בכלי. שיעור הבליעה וחומרתה משתנים על פי סוג המאכל ואופן המגע.

כלי שנגע בכלי – לכתחילה יש להקפיד שכלי חלבי לא יגע בכלי בשרי כשאחד מהם חם (והוא הדין לענין כלי טרף). אך בדיעבד גם אם נגעו זה בזה הטעם אינו עובר ביניהם כלל והם אינם נאסרים.[57] (דין זה נכון רק אם הכלים נקיים מבחוץ, אך אם הם מלוכלכים מהמאכל, או רטובים באופן ניכר,[58] הטעם עובר בין הכלים).

כיסוי קדירה - כיסוי המונח על גבי כלי עלול לבלוע מטעם המאכל שבכלי אם עולים ממנו אדים, במקרה כזה גם הטעם הבלוע במכסה מתערב במאכל שבכלי.[59] 

 

דיני ביטולים

---

בתורה נאמר: "אחרי רבים להטות",[60] ומכאן למדו חכמים שמאכל איסור מועט שהתערב בתערובת גדולה - 'בטל' והתערובת מותרת (והוא הדין לבשר שהתערב בחלב). ישנם שני סוגי ביטול:

ביטול ברוב – כמה חתיכות המעורבות זו בזו ולא ידוע איזו אסורה ואיזו מותרת, אם אין ספק שיש פי שניים חתיכות היתר מחתיכות איסור,[61] החתיכה האסורה בטלה ברוב ואכילת החתיכות מותרת. ביטול זה נקרא 'ביטול ברוב'[62] (בתערובת חתיכות שאינן מאותו סוג דרשו חכמים ביטול בשישים).

ביטול בשישים – אם טעם האיסור התפשט בתערובת (כגון חתיכות שהתבשלו יחד), התערובת אסורה מן התורה כל עוד מורגש בה טעם האיסור, מפני ש"טעם כעיקר".[63] חכמים העריכו שכאשר יש בתערובת פי שישים כנגד האיסור, טעמו כבר אינו מורגש והיא מותרת. דין זה נקרא 'ביטול בשישים'.

• כללי הביטול בכלים

כלים שהתערבו זה בזה – כלי טרף שהתערב בכלים כשרים, או כלי בשרי שהתערב בכלים חלביים וכדו' ולא ניתן להבדיל בין הכלים – יש שהורו לכתחילה להגעיל את כל הכלים ולא להסתמך על דיני 'ביטול ברוב'.[64] ויש חולקים וסוברים שמכיוון שההגעלה כרוכה בטרחה ובהוצאה ממונית, אם הכלי בטל ברוב לכתחילה ימתין שהכלים לא יהיו בני יומם,[65] ולאחר מכן רשאי להשתמש בהם ללא הגעלה.[66]

אם אין אפשרות להכשיר את הכלי (כגון חרס, עיין בעמ' ............), לכל הדעות אם התערב בשני כלים דומים הוא בטל, ומותר להשתמש בהם.[67]

כנגד מה צריך פי שישים – כאשר כלי בעייתי בא במגע עם מאכל, ומבקשים לבדוק אם הטעם שפלט לתוכו בטל בשישים, יש לחשב פי שישים מן הכלי כולו, מפני שאין אנו יודעים בדיוק כמה בלוע בכלי וכמה נפלט ממנו.[68] אם הכלי חם, גם אם רק חלק מהכלי נגע בתבשיל – צריך לשער שיהיה בתבשיל פי שישים כנגד הכלי כולו.[69] אך אם הכלי צונן (כגון: כף שנכנסה לסיר רותח לפרק זמן קצר וחלקה העליון לא הספיק להתחמם), הטעם נפלט רק מן החלק שנכנס לתבשיל, ולכן אין צורך לשער כנגד פי שישים כל הכלי, אלא רק כנגד חלק זה.[70].

• ביטול איסור לכתחילה

דיני הביטול נועדו לתת מענה לתקלות שהרחשו בשוגג במטבח, אך חכמים ביקשו למנוע שימוש בהיתר זה כדי לערב איסורים בכוונה תחילה במטרה לאוכלם, ובמקרה כזה אסרו להסתמך על הביטול.[71]

אם אינו פועל לשם ביטול האיסור, אלא מתנהל כדרכו והאיסור בטל מאליו (לדוגמה: הטוחן פירות לשימוש ויחד עימם נטחנים גם החרקים ומתבטלים) - יש מתירים.[72] ויש שאסרו גם במקרה זה אם הוא יודע שבכך הוא מבטל את האיסור.[73]

• דברים שאינם בטלים

במקרים מסוימים נקבע שגם אם התערב איסור מועט בתערובת הוא אינו בטל בה:

מאכל שזו דרך הכנתו - "ביטול בשישים" הוא כלל שנאמר למקרה שאירעה תקלה והתערב דבר איסור בתבשיל. אולם כאשר האיסור לא התערב במאכל בטעות, אלא כך דרך הכנתו באופן קבוע (כגון: מאכל שמיוצר במפעל, וחלק ממרכיביו אינם כשרים), הוא אינו מתבטל כלל, אפילו אם יש פי שישים ממנו במאכל.[74] ויש שהקלו גם במקרה כזה.[75]

מאכל שטעמו ניכר בתערובת - דין ביטול בשישים מסתמך על ההנחה שטעמו של מאכל בכמות מזערית איננו מורגש. הנחה זו אינה נכונה ביחס למאכלים בעלי טעם מרוכז שרגילים להשתמש בהם לשם נתינת טעם (כגון: תמציות טעם, חומץ, חמאה, עוף במרק ועוד). במאכלים כאלו לא די בביטול בשישים והם אוסרים את התערובת, אלא אם מדובר בכמות מזערית שברור שטעמה איננו מורגש.[76]

מעמיד - מאכל שמשפיע על מרקמה של התערובת איננו 'בטל' גם אם יש בתערובת פי שישים ממנו.[77] בלשון הפוסקים קרוי דין זה 'דבר המעמיד'.[78]

חתיכה חשובה - דין 'ביטול' מתייחס לחתיכת האיסור כאילו בטלה מן העולם. אומנם כאשר מדובר בחתיכות חשובות קשה להתייחס אליהן כך, ולכן גזרו חכמים שחתיכות חשובות אינן בטלות. חכמים התייחסו לשלושה סוגי חשיבות:

1. 'חתיכה הראויה להתכבד' – חתיכה שהיא משמעותית דיה כדי להגישה לבדה[79] כמנה לפני אורחים חשובים[80] (כגון: רבע עוף), אינה בטלה כלל.[81]
2. מאכל שנמכר במניין ('דבר שבמניין') – מאכלים שאין בהם חשיבות לכל יחידה עצמאית נמכרים בדרך כלל על פי משקל או באומד. מאכל שאין אפשרות לרוכשו באופנים אלו והוא נמכר על פי מספר יחידות (כגון ביצים, לחמניות וכדומה), ניכר שיש בו חשיבות, וגזרו חכמים שלא ייבטל אפילו באלף כאשר הוא שלם.[82] אומנם אם נחתך או התרסק, בטלה ממנו חשיבותו.
3. ברייה – בעל חיים שלם או חלק ממנו המוגדר כיחידה עצמאית ('ברייה') נחשב כמאכל חשוב, והחמירו חכמים שאינו בטל כלל, אפילו אם יש פי שישים כנגדו (לדוגמה: חרק קטן שהתערב בתערובת גדולה איננו בטל).[83]

דבר שיש לו מתירין - דיני ביטול נאמרו כפתרון למצב שבו אין ברירה אחרת , אך חכמים אסרו לסמוך על הביטול כאשר המאכל יהיה מותר בכל מקרה בעתיד (כגון: באיסור 'חדש' שעתיד להיות מותר לאחר ט"ז ניסן), או שאפשר לעשות מעשה להתירו (כגון: פירות שאינם מעושרים שהתערבו באחרים, ואפשר לעשרם ולהתירם).[84]

 

[1] שו"ע יו"ד צח-צט. הראשונים נחלקו אם דין טעם כעיקר הוא מן התורה או מדרבנן. מדברי השו"ע (יו"ד צח, ב) שהחמיר בספק, הסיקו רבים שלהלכה האיסור הוא מן התורה.

[2] שו"ע יו"ד צא, א; ש"ך שם ס"ק א.

[3] שו"ע יו"ד צא, א.

[4] רמ"א יו"ד צא, ז.

[5] שו"ע יו"ד קה, א.

[6] משב"ז יו"ד קה, א.

[7] חידושי רע"א יו"ד קה, א.

[8] דעת יד יהודה הארוך יו"ד קה, ט, והוזכר בפתחי תשובה יו"ד קה ס"ק ז שכן נהגו העולם, ופוסקים רבים הזכירו שכך מנהג מורי ההוראה לאמוד זאת. מנגד יש שסברו שאין לשער באופן זה, ראו בפת"ש שם, משנ"ב שיח, פט.

[9] אג"מ (או"ח ח"ד, עד, בישול אות ג) כתב שהוא בין 43 ל-71 מעלות, ובאור לציון ח"ב ל, יב כתב שהוא בין 40 ל-80 מעלות. ובשם הגרש"ז אויערבך הובא שאינו פחות מ-45 מעלות.

ויש הסוברים שמאכל מוגדר בחום שהיד סולדת בו כאשר אין אפשרות לאוכלו בלא להכוות בפיו, לדבריהם מדובר בחום גבוה יותר, כ-80 מעלות (בן איש חי ש"ב פרשת בא, ה; חזון עובדיה שבת, בישול אות יז).

[10] שו"ע יו"ד קה, ג.

[11] שו"ע יו"ד קה, ג.

כאשר אחד מהמאכלים נוזלי, את המוצק יש לקלוף, והנוזל מותר מפני שאי אפשר לקולפו. מג"א או"ח תסז, לג.

[12] שו"ע יו"ד סח, י.

[13] שו"ע יו"ד קה, ב.

[14] ש"ך יו"ד קה ס"ק ה, וכן הכרעת המשנ"ב בסימן תנא ס"ק יא.

[15] חת"ס יו"ד סימן צה; פר"ח יו"ד סוף סימן סח.

[16] מג"א תמז, ח; פת"ש יו"ד צד, ז; פרמ"ג א"א או"ח תנא, ג; כה"ח יו"ד קה, לו.

[17] זאת בתנאי שהכף לא התחממה בתוך הסיר על האש (זבחי צדק יו"ד קה, כב; חזון עובדיה שבת דיני בישול). על דעה זו יש לסמוך בשעת הדחק (כה"ח יו"ד קה ס"ק לו), או כשישנה סיבה נוספת להקל (משנ"ב רנג, פד, ושם שיח, מה).

[18] איסור והיתר הארוך לו, ז; מהרש"ל ביש"ש חולין ז, מד; ש"ך יו"ד קה, ח; חכמת אדם ס, יב, מג"א שיח ס"ק מה; משנ"ב שם ס"ק קיח ועוד. אומנם הרמ"א יו"ד צד, ז הקל בכל דבר גוש, ובחת"ס יו"ד, צה כתב שיש להקל בדבר גוש בעת הצורך.

[19] בכה"ח (יו"ד צד, עב) כתב אומנם שנכון להחמיר בכך, אך באור לציון (ח"ב ל, טז) כתב שמנהג הספרדים להקל, וכן הוא בחזו"ע (שבת, הלכות בישול ס"ק טז).

[20] שו"ע יו"ד קה, ד.

[21] רמ"א יו"ד צב, ח.

[22] פתחי תשובה יו"ד צב ס"ק ו בשם הפרמ"ג.

[23] כך דייק הפרמ"ג או"ח תנא א"א ס"ק ל מהטור שאסר כיסוי שעל גבי החררה.

[24] שו"ע יו"ד קח, א.

[25] רמ"א יו"ד קח, א, אומנם הקל במקום הפסד.

^[26] פסחים ל ע"ב.

^[27] שו"ע או"ח תנא, כו.

^[28] רמ"א שם.

^[29] לכך כמה סיבות: ייתכן שחששו להבדיל בין סוגי הכלים, או שכבר קיבלו עליהם ישראל דינים אלו כבכלי זכוכית ללא הבחנה, או שחששו לתערובות של בשר וחלב אם ישתמשו באותם הכלים לסירוגין. על כך ראו בהרחבה במאמרנו 'בליעת כלים בימינו', כשרות כהלכה חלק א.

^[30] כן שמענו בשם הגר"מ אליהו, וכן דעת הרב אליקים לבנון, ובספר הליכות שלמה, הגעלת כלים הערה 63 נאסר להסתמך על היתר זה, אך כתב שבמקום הפסד מרובה יש לשאול שאלת חכם, ובספר מגילת ספר, יו"ד סי' צו אות טז, העידו שידוע מבית מדרשו של הגרש"ז אויערבך ובנו הגר"ש אויערבך שמצרפים סברה זו להקל. וכ"כ בקובץ כנסת הגדולה מובא בשד"ח מערכה ה אות כא. ועי' בתשובת הגר"ד ליאור שהובאה בתחומין לד, וכן בתשובת הגר"נ רבינוביץ שם.

[31] שו"ע יו"ד קג; שם סימן קכב.

[32] שו"ע יו"ד קכב, ז, שם צד, ז.

[33] שו"ע יו"ד קכב, ב.

[34] שו"ע יו"ד צו, א, שם סעיף ג, ועוד.

[35] שו"ע יו"ד צו, ב; ט"ז שם ס"ק ט. וכתב בפתחי תשובה שם ס"ק ד, שבהפסד מרובה ניתן להקל בדבר שאפשר לאוכלו כמות שהוא, ולא להחשיבו כחריף.

[36] רמ"א יו"ד צה, ב; ט"ז יו"ד קג, ט.

[37] פתחי תשובה יו"ד צו ס"ק ג לגבי בצלים קטנים, ובשם הגר"מ אליהו שמענו שלא החשיב בצלים לבנים כחריפים.

[38] פתחי תשובה יו"ד צו ס"ק ד.

[39] שו"ת חכם צבי סימן עה, אך שם לא הקל למעשה אלא בחמץ ויין נסך, ואף לא הקל להשתמש לכתחילה.

[40] דחו היתר זה: פרמ"ג יו"ד שפ"ד קג, יז; שו"ת רבי עקיבא איגר קמא מג; פתחי תשובה יו"ד קכב, ג.

[41] באגרות משה (יו"ד ג, כז) התיר כלי חרסינה (שבאופן עקרוני לא ניתן להגעילם) בהגעלה ג' פעמים אחר י"ב חודש רק כאשר לא בלעו איסור, אלא בשר או חלב (או שניהם בהפרש של 24 שעות), משום שלדעתו לאחר י"ב חודש הטעם נקלש כל כך, עד שדומה לנ"ט בר נ"ט (וצירף היתרים נוספים).

[42] שו"ע יו"ד צה, א.

[45] רמ"א יו"ד צה, ב.

[46] שו"ע יו"ד צו, א; רמ"א יו"ד צה, ב.

[47] רמ"א יו"ד צו, ג. וכך הבינו גם את דעת השו"ע: ש"ך יו"ד צו ס"ק יט; ט"ז שם ס"ק י; כה"ח שם ס"ק יא; זב"צ שם ס"ק ח.

בבית מאיר שם כתב שהרמ"א לא החמיר אלא לכתחילה, אבל בדיעבד מודה כשהכלי אינו בן יומו. וערוה"ש (שם ס"ק ד) כתב לצרף את דעת המתירים במקום הפסד ודוחק גדול.

[48] פרמ"ג שפ"ד יו"ד צו ס"ק ו בהבנת דעת השו"ע.

[49] שו"ת יביע אומר ח"ח, מג.

[51] משנ"ב תמז, לט. כשיטת הט"ז והש"ך, ועיין בה"ל שם על סעיף ח.

[52] שו"ע יו"ד קה, יב.

[54] חכמת אדם נו, ב. ועיין בדרכי תשובה יו"ד צו, ס"ק לז, שהביא שיש המקילים שאין הסכין בולעת בחריף אלא רק פולטת.

[55] חכמת אדם נו, ב; דעת תורה למהרש"ם יו"ד צו, א.

[56] ספר יהושע פסקים וכתבים קכב, וכן בספר אשרי האיש חלק יורה דעה, כשרות ה, לט הביאו בשם הגרי"ש אלישיב להחמיר רק לכתחילה שלא לחתוך על גבי צלחת מהמין השני, אך בדיעבד אין לאסור את המאכל או הכלים.

[57] רמ"א יו"ד צב, ח. דין זה נכון גם אם בכלי מתבשל באותה העת מאכל שומני או בלוע בו מאכל שומני (שפ"ד יו"ד צג, ס"ק ו).

[58] בחוו"ד יו"ד צב ס"ק כ כתב שהטעם אינו עובר כאשר ישנה לחלוחית מועטה, אלא אם ישנה רטיבות משמעותית. אומנם בהליכות שלמה לגרש"ז אויערבך שבועות בהערה יג הביא שנהגו כאוסרים ואפילו בלחלוחית מועטה.

[59] רמ"א יו"ד צג, א. .

[60] שמות כג, ב.

[61] במקרה שהאיסור מדרבנן בלבד, די שכמות ההיתר תהיה גדולה מן האיסור, גם אם אינה פי שניים ממנו.

[62] שו"ע יו"ד קט.

[63] שו"ע יו"ד צח, ב.

[64] ש"ך יו"ד קב ס"ק ח; חכמת אדם נג, כג; כה"ח יו"ד קב ס"ק טז.

[65] ש"ך יו"ג קב ס"ק ח.

[66] שו"ע יו"ד קב, ג.

[67] כן הביא בדרכ"ת יו"ד קב ס"ק מג בשם רוב הפוסקים. אומנם בכה"ח שם ס"ק טוב, ובשפ"ד שם ס"ק ח כתבו שכאשר מדובר במין בשאינו מינו אין לבטל אם אין שישים כנגדו.

[68] שו"ע יו"ד צג א.

[69] משב"ז יו"ד צד, ס"ק א. אולם ראה מג"א תנד, כד שלא חילק בין כלי חם לצונן, ומשמע שאינו פולט אלא החלק שנכנס לתבשיל, וכן בביאור הגר"א שם, וש"ך יו"ד קכא ס"ק יז.

[70] שו"ע יו"ד צד א. אם אינו יודע כמה נכנס לתבשיל, ישער כמה רגיל להכניס (ש"ך שם ס"ק א).

[71] שו"ע יו"ד צט, ה. ובש"ך שם ס"ק ז הביא מחלוקת אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן.

[72]      לבוש או"ח תנג, ג; שו"ע הרב שם ח; משנ"ב שם יז. בקובץ תשובות ח"א, עד התיר הגרי"ש אלישיב לסמוך על סברה זו בעסקים, כשמניעת ההיתר תגרום לחששות אחרים (וראו עוד באריכות במאמרנו 'עיבוד מזון נגוע בחרקים', כשרות כהלכה ח"ג).

לשיטה זו יש שהתירו לכתחילה לערב מאכל אסור במאכל כשר כאשר המטרה בכך היא תועלת המאכל ולא ביטולו (מג"א או"ח תמז ס"ק מה), אך על חידוש זה חלקו רבים וסברו שוודאי גם כשאין כוונתו לביטול האיסור, אסור להוסיף איסור לתערובת במכוון (על כך ראה בהרחבה במאמרנו שם).

[73]      דרכי משה או"ח תנג, ג; פרמ"ג שפ"ד יו"ד פד, לג; חוות דעת שם ס"ק ה; שו"ת שרידי אש ח"ב כב; שו"ת מלמד להועיל ח"ב כב. לשיטה זו יש לייחס את דעת רוב הפוסקים המובאים לעיל בהערה... שהתירו את הביטול כדרכו רק כאשר מדובר בספק איסור.

      ייתכן לייחס לשיטה זו את דעת השו"ע (או"ח תנג, ג) שהשתמש בלשון דיעבד כלפי היתר השימוש בקמח מחיטים שהיו מעורבות בהן חיטים מוחמצות (וראה בנחלת צבי תנג, ג שהסתפק בדעת השו"ע).

[74] שו"ע יו"ד קלד, יג; גליון מהרש"א יו"ד צח, א; משנ"ב תמז ס"ק יד; וכן במנחת יצחק ח"ח כב החמיר במצב שבו נועד הדבר להוסיף טעם במאכל.

[75] בנודע ביהודה תנינא יו"ד נו נקט שאף השו"ע התיר זאת, ובאג"מ יו"ד א, סג כתב שאף דעת האוסרים לא נאמרה אלא לגבי איסורי הנאה אך לא בשאר איסורים.

[76] ש"ך יו"ד צח ס"ק כח-כט.

[77] שו"ע יו"ד פז, יא.

[78] דין זה נכון דווקא אם יש בכוחו של החומר האסור להשפיע על מרקם התערובת בלא סיוע של חומר היתר.

[79] נקודות הכסף יו"ד קא, י; כה"ח שם ס"ק מג.

[80] משב"ז יו"ד קא, א.

[81] שו"ע יו"ד קא.

[82] רמ"א יו"ד קי, א. בדעת השו"ע נסתפקו הפוסקים, והכריע כה"ח שם ס"ק כג לחומרא.

[83] שו"ע יו"ד סימן ק, ובט"ז שם ס"ק א כתב שדין זה מדרבנן.

[84] שו"ע יו"ד קב.