עיבוד מינים נגועים בחרקים

הרב יצחק דביר

פורסם בגליון תחומין כרך מא
למעבר לתקציר בנושא טחינת פירות נגועים לשייק

שימוש רב נעשה בפירות קפואים נגועים בחרקים לשם יצירת שייק, חלק משמעותי מן הפירות הללו נגוע בחרקים, כגון: תותי שדה, תותי עץ, פטל, דומדמניות, אוכמניות, קייל, ועוד. חלק מן המוצרים הללו נמכר עם חותמת כשרות כאשר בסמוך אליה מצוין הכיתוב 'לטחינה בלבד'. חותמת זו מעידה על כך שהמוצר איננו נקי מחרקים, אך לדעת מערכת הכשרות מותר להשתמש בו לאחר טחינה.

במאמר שלפנינו ביקשנו לברר את גישת ההלכה להיתר השימוש במינים נגועים על ידי טחינה. שאלה זו משליכה על מוצרי מזון נוספים שמעובדים באופנים שונים ומכילים מוצרי מזון נגועים בחרקים: משקאות (יין, שמן, נענע וכדו'), ריבה, מעדני חלב וגלידות (תות, פירות יער, תאנים), ממרחים (ממרחי תמרים, סילאן, פסטו) ועוד.

מוצרי המזון הללו, במצבם הגולמי, מחויבים בבדיקה, והחרקים שבהם אינם 'בטלים ברוב' משתי סיבות: א. דין 'ביטול' הוא רק בתערובת, וחרקים שעל הפירות אינם נחשבים למעורבים בהם.[1] ב. חרק שלם נחשב ל'בריה' שאינה בטלה (שו"ע יו"ד ק,א). ביכולתו של העיבוד לשנות את שתי העובדות הללו, כשלאחריו החרקים ייחשבו למעורבים במאכל, וכאשר העיבוד פגע בשלימותם בטל מהם דין 'בריה' (שו"ע שם).

לפיכך על מנת להכריע את דינם של מוצרי המזון הללו עלינו לשאול שתי שאלות: א. האם העיבוד גורם לריסוקם של החרקים והפקעתם מדין 'בריה'? ב. האם מותר לבצע את העיבוד, או שמא הדבר כרוך באיסור 'לבטל איסור לכתחילה', וכפי שפוסק השו"ע (יו"ד קא,ו): "אבל אם נתכוין לכך (לרסק את החרקים), אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו".

א. ביטול איסור כדרכו

כאמור, עיבוד מוצרי המזון על מנת לבטל את החרקים שבהם - אסור. נותר לנו לעסוק במקרים שבהם ממילא היה בכוונת המשתמש לטחון את המוצר (וכך היה נוהג גם אם היה נקי מחרקים), האם במקרה זה הטחינה מותרת ללא בדיקה, או שמא עליו להמנע ממנה מחשש ל'ביטול איסור לכתחילה'?

1. דעת האוסרים

שאלה דומה נשאל הרשב"א (שו"ת ח"א סי' תפה ותתלא)[2] לגבי חיטים שמעורבים בהם גרגירים שנחשבים ל'חמץ', האם מותר לטחון את כולם יחד לצורך הפסח? לא זו בלבד שהרשב"א אוסר זאת, הוא אף אוסר לאכול מן הקמח בדיעבד משום שבטחינתו עברו על ביטול איסור לכתחילה. כשיטה זו נקטו פוסקים נוספים, ואסרו לבטל את האיסור גם כשהדבר נעשה באופן שתוכנן להתבצע ממילא.[3]

לשיטה זו קשה: והרי הגעלת כלי במים מתבססת על כך שטעם הכלי נפלט אל המים ובטל בהם.[4] וכלשון הר"ן (ע"ז יב,ב מדפי הרי"ף): "למי שסובר דמאי דאמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה מדאורייתא, אם כן היאך הכשירה תורה כלי מדין בהגעלה?"

לקושיה זו ניתנו בראשונים ובפוסקים כמה תשובות, שההבדל ביניהם בעל משמעות הלכתית לענייננו:

א. הרשב"א (שו"ת ח"א סי' צה) עצמו משיב: "שאין אומרין אין מבטלין איסור לכתחלה אלא כשמבטל האיסור ואכלו. אבל לסחוט את האסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל איסור. אלא מכשיר את ההיתר ומפריד ממנו האסור שאם כן בטלת כל הגעלה וליבון". לדעתו ההיתר לבטל איסור במאכל שייך רק כאשר הוא עסוק בהסרת האיסור, אף שממילא חלק ממנו מתבטל בשל כך.[5] אך בנדון שבו אנו עוסקים, מטרת העיבוד איננה להסיר את החרקים ולכן הוא יהיה אסור.

ב. הסמ"ג (לאוין עז)[6] סובר שהאיסור ב'ביטול איסור לכתחילה' הינו "דווקא לאכול האיסור על ידי הביטול... אבל גבי כלים אין עושין שום דבר מן המים שנפלט בהן האיסור". לשיטה זו יש שנקטו שאין להשתמש במי ההגעלה, או להנות מן המאכל שבו בטל האיסור כלל (אליה-רבה תנב ס"ק ד). אך מדברי רבים משמע שעיקר ההיתר תלוי בכוונת מבצע פעולת הביטול, ואם כוונתו לא היתה להנות מן האיסור המעורב כלל, כבנדון דידן שהחרקים פוגמים במאכל, מותר לבטלו ולאוכלו.[7]

ג. יש שחילקו בין ביטול ממשות האיסור במאכל, האסור בכל מקרה, ובין ביטול טעם האיסור במאכל, כאשר המאכל עצמו אינו מעורב בו, המותר כאשר נעשה בדרך הכנתו.[8] לפי דעה זו, עיבודי מזון שמכילים בתוכם את החרקים, כמו טחינה או בישול, אסורים, אך אלו שמכילים רק את טעם החרקים, כגון: סחיטה שעוברת סינון לאחר מכן - מותרים.

2. דעת המתירים

מן ההיתר להגעיל כלים יש מהראשונים שלמדו עקרון יסודי יותר: האיסור 'לבטל לכתחילה' אינו אלא כאשר מטרתו לבטל את האיסור, אך אם ישנה סיבה אחרת שבגינה הוא מבצע את הפעולה (כגון: הגעלת הכלים), היא מותרת אף אם בדרך אגב גם האיסור מתבטל.[9]

לאור עקרון זה, מתיר הטור לטחון גרעיני חיטה לשימוש בפסח, גם כשמעורבים בהם גרעינים שהחמיצו, "ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלה" (טור או"ח תנג). כשיטה זו פסקו רבים למעשה,[10] ויש שביקשו להביא ראיה שגם השו"ע פסק כשיטה זו, שהרי התיר לחמם דבש שבתוכו דבורים על מנת להסירם, על אף שטעמם מתבטל בו (יו"ד פד,יג),[11] וכן התיר לטחון גרעיני חיטים מתולעים (שם סע' יד).[12]

הפוסקים דנו בהשלכותיו של היתר זה:

לדעת המגן-אברהם (או"ח תמז ס"ק מה)[13] מותר לכתחילה לערב מאכל אסור במאכל כשר כאשר המטרה בכך היא תועלת המאכל ולא ביטולו, לפיכך הוא התיר לתקן את היין על ידי עירוב חמץ או חלב בתוכו, כשעיקר כוונתו אינה לבטלם אלא לתקן את היין.[14]

על חידוש זה חלקו רבים וסברו שודאי גם כשאין כוונתו לביטול האיסור, אסור לו להוסיף איסור לתערובת במכוון.[15] יתירה מכך, מדברי הרמ"א (יו"ד קלז,ב) שאוסר להוציא יין דרך נקב שיש בו שאריות יין נסך, למד הט"ז (שם ס"ק ד) שההיתר לבטל איסור כדרך שימושו, אינו אלא כאשר "אי אפשר בענין אחר", אך על המשתמש מוטל לעשות השתדלות להמנע מלבטל את האיסור, לפיכך במקרה שאפשר להוציא את היין דרך פי החבית העליון, או לעשות בחבית נקב חדש, אסרו להוציאו דרך הנקב הרגיל שבו יתערב ביין נסך.[16]

לאור דברי הט"ז הורו רבים שגם כאשר גורמים לביטול החרקים במאכל בדרך הכנתו, יש צורך לברור ולנקות אותו תחילה ככל הניתן.[17]

בפשטות נראה מדבריו שגם כאשר הסרת האיסור כרוכה בטרחה (ניקוב הכלי, או שאיבת היין מלמעלה) עליו לטרוח כדי שלא לבטל את האיסור, ואם כן כך הדין גם בהסרת חרקים הכרוכה בטרחה מרובה. אך יש שכתבו שכאשר הדבר כרוך בטרחה אין צורך להסיר את האיסור.[18]

אם יש תחליף אחר שהשימוש בו איננו כרוך בביטול איסור, למשל: כשאפשר למצוא מין נקי מחרקים - יש שאסרו לבטל את האיסור (שו"ת אהל-יוסף [מולכו] סי' יח). ויש חולקים וסוברים שאם מחמת ההמנעות מ'ביטול האיסור' המאכל שלפנינו ימנע משימוש, ובלתי אפשרי להסיר ממנו את החרקים, מותר לבטלו כדרכו (פמ"ג יו"ד צט משב"ז ז).

ב. צדדי היתר נוספים

1. כשיש ספק איסור

בתרומת-הדשן (סי' קעא) דן במקרה של גרעיני חיטה שנמצאו בהם תולעים רבים, האם מותר לטחון אותם על סמך ההנחה שהחרקים ייטחנו אף הם? בתשובתו מניח בעל תרומת הדשן שישנה סבירות שחרקים רבים יברחו מן הקמח בעת הטחינה, ואף שאין ודאות שכולם יברחו די בכך כדי להתיר את טחינתם: "ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל, וגם אינו מכוין לבטל". דין זה נפסק בשו"ע (יו"ד פד,יד).

ביטוי דומה אנו מוצאים ביחס להיתרו של הרמב"ם (מאכלות אסורות ג,טז) לבשל חמאה שמעורבות בה שאריות חלב גוי, על מנת שיתאדו. הכסף-משנה (שם) מנמק את ההיתר: "משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת"ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת"ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע"י אש הילכך... לכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים".

ממקורות אלו יש שלמדו שדין 'ביטול איסור לכתחילה' שייך דווקא כשיש איסור וודאי, אך מותר לבטל 'ספק איסור'.[19] לדבריהם מוצר שספק אם היו או נותרו בו חרקים, מותר לטוחנו במטרה לצאת מידי ספק, ואם נותרו בו חרקים יתבטלו.

אך מפשט לשונם של תרומת-הדשן והכסף משנה עולה שההיתר נאמר דווקא בצירוף של שתי הקולות: א. אינו מתכוון לבטל את החרקים אלא משתמש במאכל כדרכו והחרקים בטלים מאליהם. ב. בתערובת אין איסור ודאי. וכן דעת רוב הפוסקים.[20] לשיטה זו מותר לטחון מאכל שיש בו ספק איסור רק כשדרכו בכך ממילא, אך אסור לטחון מאכל במטרה לצאת מידי ספק.

2. טעם לפגם

במקורות רבים מוגדר טעמם של החרקים כטעם פגום,[21] יש שחילקו בין סוגי המאכלים השונים, שבחלקם נותנים החרקים טעם לפגם ובחלקם טעם לשבח,[22] ויש שחילקו בין סוגי החרקים השונים.[23]

המהרש"ק (שו"ת 'האלף לך שלמה', יו"ד סי' קמו) צירף את הספק שמא מדובר בטעם לפגם על מנת להתיר לבטל את האיסור כדרך שימושו כאשר במאכל נותר רק טעמם של החרקים ואת גוף החרקים מסננים ממנו. כך כתבו גם בשו"ת שב-יעקב (סי' כט),[24] ולב שלמה (הלוי; סי' יב). אך מנגד התוספות (פסחים ל,א ד"ה לשהינהו) והר"ן (שם ח,א מדפי הרי"ף ד"ה ופרכינן) התקשו בדברי הגמרא שביקשה להתיר שימוש בכלי חמץ שעבר עליו הפסח, והרי הוא 'מבטל איסור לכתחילה'? משמע שלדעתם על אף שהכלי כבר אינו בן יומו וטעמו פגום, אסור לבטלו לכתחילה ואפילו כדרך שימושו.

את השאלה האם היותו של הטעם פגום מהווה סיבה להקל 'לבטלו לכתחילה', ניתן לתלות במחלוקת כלפי סיבת האיסור להשתמש בכלים שאינם בני יומן. יש הסוברים שהאיסור נובע מכך שהוא מפליט את טעם הכלי אל תוך המים ו'מבטל' אותו.[25] לשיטה זו כותב המאירי (ע"ז עו,ב) "שאין מבטלין לכתחלה שום איסור אפילו אסור בלוע ואפילו פגום".[26] מנגד יש הסוברים שמעיקר הדין היה מותר להשתמש בכלי שאינו בן יומו, וחכמים אסרו את השימוש בו מחשש שמא ישתמש בכלי בן יומו.[27] לשיטה זו משמע שאילולא חשש זה אין איסור מהותי בעצם ביטול האיסור הפגום כדרכו.[28]

3. מין שאין אפשרות אחרת לאוכלו

באחת ממדינות איטליה חוקקו חוק ולפיו את כל המלח יש להעשיר בדם נבלות. הסיפור הובא לפני הרמ"ע מפאנו (סי' כז)[29] שהתיר לתבל את המאכלים במלח זה, מפני שבכך הדם מתבטל, וכך הוא מנמק את פסק ההלכה:

וניחא לן למימר שמותר בנ"ד לבטל אסור הדם לכתחלה ע"י התבשיל, כיון שהוא נמנע גמור לאכול תפל מבלי מלח, ואין צבור יכולים לעמוד בגזרתנו אם באנו לאסור, ובכה"ג לא אמור רבנן אין מבטלין אסור לכתחלה, ואף על פי שהחמירו על המזיד לאוסרו עליו, אין דנין אפשר משאי אפשר.

שתי טענות בדבריו: א. "אין צבור יכולים לעמוד בגזירתנו".[30] ב. "אין דנין אפשר משאי אפשר".[31] השאלה איזו מהטענות היא העיקרית, משמעותית לגבי השימוש בהיתר זה כלפי מינים שהשימוש בהם אינו חיוני כמו מלח, אך מאידך אין שום אפשרות לבודקם מחרקים, כגון: פירות יער שונים, או עלי קייל ועלי ירק שאין להם ייצור נקי מחרקים.

בכנסת-הגדולה (יו"ד צט הגה"ט יב) למד מדבריו שהטעם השני הוא העיקרי: "הא דאין מבטלים איסור לכתחילה היינו בדאיפשר, אבל בדאי איפשר בלאו הכי מבטלים". ובשו"ת פרי-הארץ (ח"ב סי' יג) למד מכאן היתר לביטול במינים שאין אפשרות לברור אותם מחרקים.[32]

דוגמה להיתר דומה ניתן ללמוד מדברי התוספות (ע"ז סו,ב ד"ה רבא) שהתירו להשתמש ב'מרדה' של גוים המשמש גם לרדיית מאכלי איסור, כאשר הוא איננו בן יומו: "ולא גזרו שאינה בת יומא אטו בת יומא אפילו לכתחלה, כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם ופעם". דין זה נפסק גם בשו"ע (יו"ד קח,ג), והגר"א (ס"ק כו) מבאר שטעם ההיתר נובע מכך שמקרה זה איננו מוגדר כ'לכתחילה' אלא כ'דיעבד', מאחר ואין אפשרות אחרת.[33] נוכל ללמוד גם לענייננו שכאשר מדובר בבעיה מערכתית, שאין לה פתרון נראה לעין, יש מקום להתיר בה את 'ביטול האיסור לכתחילה'.

4. מינים המשמשים לטחינה וסחיטה בלבד

"אין לך פרי שאין בו שישים נגד טעם התולעת שבתוכו" (רמ"א יו"ד פד,ט).[34]

במקרה דומה, שבו בלוע בכלי איסור בכמות מועטה, ובכל שימוש עתידי יתבטל האיסור בשישים, מתיר הרשב"א (תוה"ב ד,ד; שו"ת ח"א סי' רכב) להשתמש בכלי ללא הגעלה, ואין בכך ביטול איסור לכתחילה.[35] לא נוכל ללמוד מכאן היתר למינים שנאכלים גם ללא עיבוד, מפני שבמקרה זה החשש שמא ישתמש בהם באופן שהחרקים אינם בטלים קיים ועומד. אך יש לדון באפשרות להתיר על פי עקרון זה את עיבודם של מינים שונים המיועדים לסחיטה וטחינה בלבד, כגון: עלי תה, או גידולים תעשייתיים שמיועדים לטחינה, ולעולם אין חשש שהחרקים לא יבטלו בהם בשישים.

הסתמכות על היתר זה איננה פשוטה משתי סיבות:

א. פוסקים רבים לא סמכו על היתר הרשב"א, ויש שהורו להשתמש בו רק כצירוף לצדדי קולא נוספים.[36]

ב. יש סוברים שהיתר הרשב"א נכון רק לענין טעם הבלוע בכלים, אך אסור לבטל איסור ממשי (כגון: חרקים) אף אם הוא מועט ודרכו להתבטל.[37]

בצירוף לצדדי ההיתר שנאמרו לעיל וודאי שיש מקום להוסיף עליהם גם היתר זה.[38]

ג. העיבוד המתיר

פגיעה בשלמותו של החרק והוצאתו מדין 'בריה', היא נקודת המפתח לכל הדיון שבו אנו עוסקים. עלינו לברר מהי רמת הוודאות הנדרשת לכך.

דין זה, שבריה אינה בטלה בתערובת, אינו אלא מדרבנן, לפיכך 'ספק בריה' הינו ספק דרבנן, ודינו לקולא.[39] לפי עקרון זה לכאורה בכל פעם שישנו ספק האם החרקים שבתערובת עדיין שלמים, יש להתיר את השימוש בה. על כך קשה מדברי הראב"ד[40] (שנפסקו בשו"ע יו"ד פט,ד), ולפיהם תבשיל שנמצאו בו שלשה חרקים אסור באכילה, מדוע לא נתיר את התבשיל מחמת הספק שמא החרקים נימוחו בבישול? לשאלה זו מתייחס הראב"ד ומשיב: "משום חד ספיקא לא שרינן ליה". לדבריו ניתנו כמה הסברים, שההבדל ביניהם משמעותי למעשה. את ההסברים אפשר לחלק לשתי קבוצות:

הקבוצה הראשונה: יש שהצביעו על כשלים מקומיים במקרה שעליו דיבר הראב"ד, שרק בגללם לא התיר את המאכל מחמת הספק:

א. למעשה נמצאו בתבשיל שלשה חרקים שלמים, והדבר מהווה ראיה מוכחת שהחרקים אינם נימוחים בבישול זה (פרי-תאר יו"ד פד סי' כא).

ב. לאחר שנמצא התבשיל נגוע חלה עליו חובת בדיקה, חובה זו קיימת גם כאשר ישנו ספק אם נותרו חרקים שלמים, שכן תפקיד הבדיקה הוא לברר את הספק (שו"ת פני-יהושע ח"ב סי' כג).

ג. הבישול איננו הופך את החרקים ל'ספק בריה' מפני שלרוב הוא איננו פוגע בהם, ואיננו מקלים ב'ספק דרבנן' אלא כאשר מרבית הסיכויים להקל (פמ"ג שפ"ד יו"ד לב).

לפי הטעמים הללו, כאשר מדובר בספק ממשי שבו הסיכויים לכך שהחרקים כבר אינם שלמים גבוהים מ-50%, ואין לפנינו עדות מנוגדת המוכיחה שנותרו חרקים שלמים במאכל - התערובת מותרת. כך פסקו: שו"ת צמח-צדק (יו"ד סי' רעט), שו"ת קול-אליהו (ח"ב יו"ד סי' ב), שו"ת זרע-דוד (יו"ד סי' יג), שו"ת מהרש"ג (יו"ד ח"ב סי' כח, ושם ח"ה סי' קלה,ה), ושו"ת להורות-נתן (ח"ב סי' סג). ויש שהקלו כך בהפסד מרובה.[41]

לשיטה זו יש להסתפק כיצד נמדדים סיכויי שלמות החרקים: האם כלפי כל חרק וחרק, או שמא כלפי התערובת כולה? לדוגמה: במקרה שהתברר שכ-80 אחוזים מהחרקים נטחנים, אך בכמות מסוימת תמיד נמצאו מספר חרקים שנותרו שלמים, האם אנו מתייחסים לכל אחד מהחרקים כספק שמא נטחן והוא בטל, או שמא עלינו להתייחס לתערובת כולה, ובה קרוב לוודאי שנותרו מספר חרקים שלמים.[42]

הקבוצה השנייה: יש שהצביעו על כשלים מהותיים באפשרות להסתמך על הספק שמא הבריה כבר איננה שלימה:

א. 'ספק דרבנן לקולא' דווקא כאשר המאכל לא הוחזק באיסור, לפיכך אין להקל אלא כאשר ישנו ספק האם בכלל התערבו במאכל חרקים, אך אם הוחזק בחרקים, ורק לאחר מכן נולד ספק שמא נימוחו והתבטלו 'אין ספק מוציא מידי ודאי'.[43]

ב. על מנת לשנות את הידוע לנו, שבשעת עירוב המאכל היו החרקים שלמים, עלינו לקבל מידע ודאי מנוגד, שהחרקים נימוחו.[44]

ג. חרקים שהתערבו במאכל היו אסורים מן התורה, רק לאחר התערובת הפך איסורם להיות מדרבנן, ובמקרה זה לא אומרים 'ספק דרבנן להקל'.[45]

ד. הספק האם החרקים בתערובת שלמים אינו ספק לגיטימי, מפני שהוא 'ספק חסרון ידיעה' שניתן להתברר על ידי בדיקת התערובת, לפיכך הוא איננו סיבה להקל.[46]

ה. החשש לאיסור דאורייתא עדיין לא פג, משום שיתכן שבשעת האכילה החרקים יפרדו מן התערובת, ויחזור איסורם להיות דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא.[47]

ו. חכמים ראו חומרה באיסור חרקים והחמירו בו כאיסור תורה, שספיקו לחומרא.[48]

לשיטות אלו, המאכל איננו מותר אלא כאשר עבר עיבוד שלאחריו ברור לנו למעלה מכל ספק שלא נותרו בו חרקים שלמים. כשיטה זו הורו מרבית הפוסקים: שער-המלך (מקוואות י,ו), מהרש"ק ('טוב טעם ודעת' מהדו"ג א קנז-קנח), חכמת-אדם (שער או"ה לח,ה), ישועות-יעקב (פד ס"ק ה), בית-מאיר (סי' פד), שו"ת בית-שלמה (יו"ד א, קנד), ערך-השלחן (פד,ד), והבן-איש-חי (רב-פעלים ח"ד יו"ד סי' ח).

ד. סיכום למעשה - אופני העיבוד

לפני שנסקור אופני העיבוד השונים, נסכם תחילה את דעות הפוסקים השונות בדין היתר ביטול לכתחילה, מן הקל אל הכבד:

יש הסוברים שכל ביטול איסור כדרך הכנתו מותר, ואף מותר להוסיף איסור ממשי לתערובת כאשר כוונתו איננה לשם ביטולו אלא לשם תועלת חיצונית.
יש המסכימים שביטול איסור כדרך הכנתו מותר, אך הדבר איננו פוטר את המשתמש מלהשתדל בהסרת האיסור מן התערובת (על רמת ההשתדלות ישנה מחלוקת נוספת).
יש הסוברים שסברת ביטול איסור כדרך הכנתו איננה מהווה עילה מספיקה להיתר, אך הוא מותר כאשר ישנו ספק שמא אין חרקים במאכל.
יש הסוברים שכאשר מדובר במאכל שאין לו תחליף ואין אפשרות לנקותו מחרקים, יש להתיר את ביטולו.

בהתרשמות גסה, נראה שדעות מספר 1 ו4 הן דעות יחידניות, ומשקל הפסיקה המקובל מתרכז בדעות 2 ו 3.

1. טחינת מאכלים נגועים

אסור לטחון מאכל נגוע בחרקים על מנת להכשירו לאכילה. כאשר ממילא התכוונו לטחון את המאכל, בלא קשר לביטול החרקים, הדבר נתון במחלוקת בין הפוסקים המתירים לבטל איסור 'כדרכו' ובין אלו האוסרים זאת. במינים שאין אפשרות לנקות אותם מחרקים ואין להם תחליף נקי מחרקים - ההיתר מרווח יותר.

על דעת המתירים מסתמכות מערכות כשרות רבות המשווקות פירות יער נגועים בחרקים תוך ציון הכיתוב 'לטחינה בלבד'.[49]

בדיקה ונקיון קודם הטחינה - לדעת רוב הפוסקים ישנו חיוב לבדוק ולנקות את המוצר מחרקים לפני השימוש, אלא שמטרת הנקיון איננה מוסכמת, וממנה נגזר אופן הנקיון ויסודיותו:

א. פוסקים רבים סוברים שהביטול לא הותר אלא כשיש ספק שמא אין איסור בתערובת, לפיכך יש לבצע נקיון או ברירה שיטילו ספק על נוכחותם של חרקים נוספים בתערובת.[50] לשיטת פוסקים אלו הטחינה איננה אפשרית במינים שקשה לנקות אותם מחרקים וקרוב לוודאי שנותרו כאלה גם לאחר נקיון בסיסי (ירקות עלים, תותי עץ, פטל וכדומה).[51]

ב. יש שהסבירו שהצורך בברירת הנגועים איננו על מנת להגדיר את המאכל כספק נגוע, אלא שבכך מגלה דעתו שאינו מתכוון לבטלם.[52] לשיטה זו יתכן שיש להסתפק בברירה מדגמית שאינה מבטיחה את נקיון כלל התערובת, אך די בה לגלות את רצונו בהסרת החרקים.[53] על שיטה זו מסתמכות מערכות כשרות המאשרות פירות נגועים לטחינה, זאת לאחר שביצעו בהם בדיקה מדגמית. ספק גדול האם בדיקה שכזו מועילה במינים הנגועים בשיעור רב וסביר להניח ישנם חרקים רבים בתערובת (כגון: פטל, תותי עץ), במקרה זה הבדיקה המדגמית איננה מעידה דבר, וכדי לגלות דעתו שאינו מתכוון לבטל עליו לבדוק את כל התוצרת באופן שיתכן שלאחריה לא נותרו חרקים.

ג. יש מקלים ומתירים ביטול איסור כדרך שימושו, כשהוא איננו מבצע פעולה מיוחדת על מנת לבטל את החרקים בתערובת. רבים מהאוחזים בשיטה זו סוברים שהדבר הותר רק כשאין אפשרות אחרת, ולפיכך יש לנקות לכתחילה את המוצר לפני השימוש. לשיטתם יש לבצע נקיון גם כאשר ידוע שהוא לא יסיר את כל החרקים. לדוגמה: ירק עלים ללא פיקוח יש להשרות לשטוף בסבון, אף שברור שלאחר מכן יישארו עליו חרקים. לדעת רוב הפוסקים האוחזים בגישה זו חובה לבצע רק נקיון בסיסי שאיננו דורש טרחה מרובה.

צפיפות הטחינה - ההיתר להסתמך על הטחינה במצבים השונים, מתבסס על ההנחה שלאחריה החרקים כבר אינם שלמים, ומאחר ואינם בגדר 'בריה' הם בטלים. דבר זה תלוי כמובן בצפיפות הטחינה,[54] לכן לדוגמה, מהר"י אסאד (יהודה-יעלה אה"ע סי' רעט) אסר להסתמך על טחינת קטניות נגועות "דקטניות אין נטחנין דק כמו קמח מחטין אלא לחלקים קטנים ודקים, יש לחוש בהו טפי מחטין, דאפשר נשארו תולעים תוך החלקים דקים". וכן יש שכתבו שאין להתיר אלא מוצר שטחון בצפיפות הקטנה מגודל החרקים (שו"ת שב-יעקב ח"א סי' כח; שו"ת מלמד-להועיל ח"ב סי' כב; וכן הובא בשם הרי"ש אלישיב ב'בדיקת המזון כהלכה' ח"א פ"ז הע' 12). גישה זו מתאימה לשיטת רוב הפוסקים שסברו שאין להסתפק במקרה זה ב'ספק בריה' אלא יש להגיע לוודאות מוחלטת.

מנגד, בשו"ת גינת-ורדים (יו"ד כלל א סי' יח) כתב שדי בכך שישנו ספק שמא התרסקו החרקים במהלך הטחינה על מנת להתיר את התערובת מחמת 'ספק בריה'. גם הרב"צ אבא שאול התיר לאכול ירק שאינו מפוקח מחרקים לאחר שקצצו אותו בסכין דק דק.[55]

בבדיקות שנערכו במעבדת כושרות, במוצרים תעשייתיים שבהם הטחינה איננה דקה מספיק, כגון: ממרחי תמרים וקונפיטורות נמצאו חרקים שלמים רבים.[56] מובן שהדבר תלוי בגודל החרקים המצוי וצפיפות הטחינה,[57] ולפיכך בדקנו במעבדת כושרות את תוצאות הטחינה במינים שונים שרגילים לטחון לשייק. לפניכם התוצאות המלאות:

המין הנטחן	כמות	כמות חרקים שהוכנסו לטחינה[58]	צפיפות הטחינה	חרקים שלמים לאחר טחינה
מים עם חרקים	1 כוס גדולה	20 אקריות שקופות 2 רימות		אין חרקים שלמים
פטל	1 כוס בינונית	30 אקריות שקופות	דקה	אקרית שקופה אחת
פטל	1 ק"ג	למעלה מ-100 אקריות שקופות 5אקריות אדומות קטנות 1 כנימת עלה 4 כנימות עש הטבק 3 כנימות מגן	בינונית	לא נמצא חרק שלם
תות שדה	1 כוס בינונית	20 אקריות שקופות	דקה	אקרית שקופה אחת
תות שדה	25 יחידות	8 אקריות אדומות 1 עכביש	דקה	אקרית אדומה אחת
תות שדה	1 כוס בינונית	35 אקריות שקופות 3 כנימות עש הטבק	דקה	5 אקריות שקופות 1 כנימת עש הטבק
תות שדה	1 כוס גדולה	למעלה מ-180 אקריות שקופות	דקה	65 אקריות שקופות
אוכמניות כחולות	1 כוס גדולה	25 אקריות שקופות 4 רימות 2 חדקניות	גסה	2 אקריות שקופות 2 רימות
פירות יער	1 כוס גדולה	2 תריפסים 6 אקריות 1 אקרית אדומה 3 כנימות עש	בינונית	1 אקרית 3 כנימות עש
דומדמניות אדומות	1 כוס גדולה	1 תריפס 13 אקריות שקופות 6 אקריות 3 אקריות אדומות 1 עכביש 4 כנימות עש	דקה	אין חרקים שלמים
דומדמניות אדומות	1 כוס גדולה	1 תריפס 6 אקריות שקופות 11 אקריות אדומות 1 עכביש 1 כנימת עש 1 - אחר	דקה	אין חרקים שלמים
תאנים טריות מוקפאות	10 תאנים	16 תריפסים 56 רימות 22 זחלים קטנים 8 חיפושיות	בינונית	לא נמצא חרק שלם

מהתוצאות הללו ניתן להסיק נקודה משמעותית: כל החרקים שנותרו לאחר הטחינה הינם חרקים זעירים: אקריות וכנימות. לפיכך מינים שאינם נגועים בחרקים אלו, כגון: תאנים, חומוס וכדו', טחינה דקה תספיק על מנת להתירם.

מתוך 10 הטחינות המכילות חרקים זעירים (אקריות) ב-7 מהן נותרו חרקים לאחר הטחינה. מכך אפשר לומר בבירור: לשיטת הפוסקים הסוברים שעל מנת להתיר את התערובת דרושה וודאות שהחרק נטחן, טחינת פירות נגועים באקריות במכשיר נינג'ה איננה מועילה. מנגד לשיטת הסוברים שנדרש ספק סביר כדי להתיר את הדבר, יש להסתפק האם הטחינה עונה על קריטריון זה, ונראה שעל אף שהדבר איננו פשוט, למיקל יש על מה לסמוך.[59]

טחינה על מנת לצאת מספק - אם נותר ספק אמיתי הלכתי שמא המוצר עדיין נגוע, והוא מעוניין לטחון על מנת לצאת מן הספק, הדבר תלוי במחלוקת האם מותר לבטל ספק איסור (שהובאה לעיל ב1). למעשה רוב הפוסקים אסרו את הדבר כאשר מטרתו היא להתיר את המאכל באכילה. אכן אם מדובר בספק אישי, דהיינו כאשר מבחינה הלכתית בוצע במוצר הנקיון הנדרש, ומעיקר הדין אף מותר לאוכלו, אלא שלבו של המשתמש עדיין אינו שלם עם כך, נראה שאין איסור לטוחנו.

הנאה מן המוצר בדיעבד - השו"ע (יו"ד קא,ו) פסק שאם ריסקו חרקים במכוון: "אסור למרסק, אם הוא שלו, וכן למי שנתרסק בשבילו". במקרה שלא היה בכוונתו של הטוחן לבטל את האיסור, אלא עשה זאת כדרכו, נראה שאין לאסור את השימוש במוצרים הטחונים (בצפיפות המוכיחה על טחינת החרקים), שכן מדובר בקנס, ומאחר ויש פוסקים המתירים ביטול כדרכו אין לקנוס את הנוהג כמותם.[60]

2. בישול

הרשב"א (תוה"ב ג,ג) מתיר מאכל החשוד בנגיעות שהתבשל ללא בדיקה, מחמת ספק ספיקא: ספק האם היה המאכל נגוע, ועליו נוסף הספק שמא נמחו החרקים בתבשיל. מדבריו אנו למדים שכשמדובר במאכל שנגוע בוודאות אין להסתמך על הבישול לבדו כביטול. יש שכתבו שהדבר נכון דווקא כשבמאכל שלפנינו נמצאו תולעים,[61] אך דעת רוב הפוסקים שגם כאשר המאכל שלפנינו לא נבדק אך מדובר במינים שמוחזקים בנגיעות - הבישול איננו מתיר את אכילתם.[62]

במקרה שהמוצר איננו בחזקת נגוע, ההיתר לבשלו לכתחילה כדרכו, תוך הסתמכות על הביטול, יהיה תלוי במחלוקת לעיל (אות א) בדין ביטול כשאין כוונתו לבטל. יש המתירים, יש מחייבים לנקות ככל יכולתו קודם הבישול, ויש אוסרים עד שיהיה נקי לחלוטין.[63] (רמת הנקיון הנדרשת - זהה לזו הנדרשת לגבי טחינת מאכלים נגועים, לעיל ד1).

סוג הבישול - מבואר בפוסקים שלא כל בישול מפרק את החרקים, והדבר תלוי באופי הבישול והחרקים.[64] לפיכך במקרים שבהם הוכח שהבישול איננו גורם להם להתרסק הפוסקים אסרו את המאכל.[65]

במעבדת כושרות בדקנו קונפיטורות רבות ממינים הנגועים בחרקים: תותי שדה, תותי עץ ופירות יער שונים. התוצאות היו חד משמעיות, בכל האריזות בהשגחה של כשרויות שאינן מקפידות היטב על נקיון החרקים לפני הבישול, נמצאו חרקים רבים שלמים! נראה שהדבר מעיד מעבר לכל ספק שהבישול מסוג זה איננו מועיל למיחוי חרקים אלו, ואכילתם אסורה.

3. הפקת משקה

הפקת משקה מפירות וירקות אפשרית בשני דרכים: סחיטת המוצר, או בישולו והשרייתו במים. במקרה זה ישנה אפשרות פשוטה לפתור את בעיית החרקים - באמצעות סינון.[66] החרק עצמו איננו נותר בתערובת ולכן אין לדון בשאלת ביטולו, אך את טעם החרקים שנפלט מהם בתהליך הסחיטה או הבישול המסננת איננה מסוגלת להפריד. יש מהפוסקים שגם במקרה זה החילו את דין 'ביטול איסור לכתחילה',[67] אך פוסקים רבים כתבו שבמקרה שמסננים את גוף האיסור מן התערובת יש להקל יותר כשמטרתו בכך איננה לבטל את האיסור אלא להשתמש בטעם התוצרת.[68] (לכך יש להוסיף את המתירים לבטל כשהטעם פגום, או כשבכל שימוש תמיד יתבטל טעם החרקים).

המנהג להשתמש בעטיפת המוצר בבד לשם נתינת טעם במאכל תוך מניעת מעבר החרקים עצמם, מוזכר במקורות רבים,[69] וכך נוהגים למעשה ביקבים ובבתי בד: את היבול מכניסים למכונת הסחיטה ישר מן הכרם אף שידוע שמעורבים בו מיני חרקים שונים, תוך הסתמכות על הסינון שיערך בהמשך.[70] כך גם מותר להפיק משקה מתותי עץ, ירק עלים או עלי תבלין באמצעות סחיטה, או באמצעות הרתחה במים.

בדיקה ונקיון - בדומה לטחינה, יש שהורו במקרה זה לכתחילה לבדוק ולנקות את המאכל כמה שאפשר,[71] ויש שהסתפקו בנקיון בסיסי.[72] אך מדברי רבים משמע שבמקרה זה אין צורך בברירה מאחר שממילא החרקים אינם מתערבים במאכל ומופרדים ממנו באמצעות הסינון.[73] ולמעשה כשיטת המקלים מקובל בכל היקבים ובתי הבד.

הסינון - מובן שבעת סינון המוצר יש להקפיד על מסננת דקה דיה שהחרקים אינם עוברים בנקביה.[74] לפיכך צפיפות המסננת הנדרשת תקבע לפי גודל החרקים המצויים במין זה. לפי הבדיקות שערכנו בנפת קמח (71 מ"ש) מתוך 100 אקריות שהונחו על הנפה 29 עברו דרך הרשת, לפיכך משקאות ממינים הנגועים באקריות יש לסנן במסננת צפופה יותר (כ100-120 מ"ש). משקאות מפירות נגועים ברימות[75] וכדומה, זקוקים למסננת פחות צפופה. בעת הסינון חשוב לשים לב שאין נקבים רחבים יותר במסננת, הדבר מצוי בחיבורי רשת המסננת למסגרת, וכן בשקיות תה חד פעמיות נמצאו לא פעם רווחים רחבים במקום החיבור והסגירה.

[1]. שש"כ פרק ג הערות קיג וקיז בשם הרש"ז אוירבך, ואמנם שם באות מ הגדיר (נראה שמדעת עצמו) חרקים קטנים ביותר שצריך לברור אחריהם כתערובת, אך הדבר איננו פשוט כלל, ובדברי הפוסקים שאסרו מינים שונים מחשש לחרקים זעירים לא מצינו שהשתמשו בסברת 'ביטול' על מנת להתירם.

[2]. כך למדו מדבריו רבים, אם כי הדבר איננו מוכח שכן שם מדובר על הוספת חיטים על מנת לבטל, וכן העיר המגן-אברהם תמז ס"ק מה, ולכאורה ראיה לכך משו"ת הרשב"א ח"א תסג, שקילס את דברי הרא"ש שאמר שביטול איסור כדרכו איננו אסור. וראה עוד בשו"ת דברי-יוסף (רוזנברג) סי' תרצ שדן בביאור דעת הרשב"א.

[3]. שו"ת הר"ן נז-נט; דרכי משה או"ח תנג,ג; וכן דייק בשער-המלך (מאכלות אסורות טו,כה) מדברי התוספות פסחים ל,א ד"ה לשהינהו, והר"ן פסחים ח,א ד"ה ופרכינן, וכן הבין בלחם-משנה (שם ג, טז) את דעת הראב"ד שם, ש"ך יו"ד צב ס"ק כ, פרמ"ג שפ"ד יו"ד פד,לג, חוות-דעת שם ס"ק ה; שו"ת חקרי לב ח"ב נג; שו"ת דברי-יוסף (רוזנברג) סי' תרצ, שו"ת שרידי-אש ח"ב סי' כב, שו"ת מלמד-להועיל ח"ב סי' כב, ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' כז התיר רק בהפסד מרובה.

לשיטה זו יש לייחס את דעת רוב הפוסקים המובאים להלן, אות ב, 1, שהתירו את הביטול כדרכו רק כאשר מדובר בספק איסור.

כמו כן, יתכן לייחס לשיטה זו את דעת השו"ע (או"ח תנג,ג) שהשתמש בלשון דיעבד כלפי היתר השימוש בקמח מחיטים שהיו מעורבים בהם חיטים מוחמצות (וראה בנחלת-צבי תנג,ג שהסתפק בדעת השו"ע).

[4]. זו הסיבה שהפוסקים הורו להקפיד שבמים יהיו פי שישים כנגד הכלי, או לחלופין שלא יהיה בן יומו. שו"ע ורמ"א או"ח תנב,א.

[5]. כסברה זו כתבו בפר"ח תנג,ג; יד-אברהם יו"ד פד,יג; יד-יהודה הארוך יו"ד סט,פג אות ו.

לכאורה היה נראה שדין זה צריך להיות מוסכם על הכל, אך בלחם-משנה (מאכלות אסורות ג,טז) הבין שהראב"ד שם חולק על הרמב"ם שמתיר לבשל את החמאה על מנת להוציא ממנה את צחצוחי החלב, מפני שהוא 'מבטל איסור לכתחילה', משמע שאף העיסוק בהוצאת האיסור איננו מותר לשיטתו, ובשו"ת פני-יהושע ח"ב יו"ד סי' כא כתב שכך היא גם דעת רש"י ותוספות, אלא שא"כ קשה כיצד הותרה ההגעלה? לשיטה זו יתכן שיש לחלק בין הוצאת האיסור כולו כבהגעלה, ובין מיעוטו. או להבין שהיתר התורה בהגעלה הינו גזירת הכתוב ואין ללמוד ממנו, וכ"כ בשיטת האוסרים בספר ערך-השלחן יו"ד פד,ז. וע"ע בשו"ת פני-יהושע שם שמאריך בביאור ההבדל בין הגעלה לביטול איסור.

[6]. וכן משמע מהר"ן ע"ז יב,ב מדפי הרי"ף.

[7]. שו"ת מהריט"ץ סי' פא; שו"ת חקרי-לב יו"ד ח"א סי' מב בשם דמשק-אליעזר; שו"ת פרי-הארץ ח"ב סי' יג, וכן עולה גם משו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' קצ. (יש להעיר שהמהר"ם אמנם הצריך להגעיל כלי איסור, ולא להסתמך על כך לכתחילה, אך מדבריו נראה שדין זה מחמת הלכות הגעלה הוא ולא מחמת הלכות ביטול איסורים). וכן בשם הרש"ז אוירבך, ב'בדיקת המזון כהלכה' ח"א עמ' 184, הובא שיש להקל בטחינת חרקים מאחר ואין נהנה ממציאותם כלל.

[8]. כ"כ בשו"ת משיב-דבר ח"ב סי' כו, ובשו"ת אהל-יוסף (מולכו) סי' יח.

[9]. שו"ת הריב"ש סי' שמט, הרא"ש בשאלה המופיעה בשו"ת הרשב"א ח"א תסג.

[10]. לבוש או"ח תנג,ג, ותסז,ח; מאמר-מרדכי שם אות ב; שו"ע-הרב או"ח תנג,ח; משנ"ב תנג ס"ק יז; שו"ת 'חינוך בית יהודה' סי' נז; ערך השלחן יו"ד פד,ח; שו"ת שבות-יעקב ח"ג סי' קד; כסף-נבחר כלל יב,ח; פנים-מאירות ח"ג סי' לה; שו"ת לב-שלמה [הלוי] סי' יב בשם מהר"ש מולכו ומהר"ם ברזילי, בית-דוד [סלוניקי] יו"ד כז-כח; ובשו"ת דבר-שמואל (אבוהב) סי' רפו התיר מעיקר הדין אך לכתחילה הורה שלא להסתמך על ההיתר, וכעין זה בקובץ-תשובות לרי"ש אלישיב ח"א סי' עד התיר למערכות כשרות לסמוך על סברה זו בעסקים, כשמניעת ההיתר תגרום לחששות אחרים.

[11]. כך דייק המג"א תמז ס"ק מה. אכן רבים ייחסו היתר זה לאמור לעיל, דווקא כאשר מתעסק בהוצאת האיסור.

[12]. כך דייק בשו"ת 'חינוך בית יהודה' סי' נז. אך כמובא להלן רבים סברו שלא התיר אלא בספק איסור.

[13]. אמנם הוא מדבר על ביטול היתר, שלא ברור כלל שיבוא לכלל איסור, אך מכך שהביא ראיה מהשו"ע יו"ד פד,יג מחימום הדבש שנפלו בו נמלים, משמע שהבין שמדובר בהיתר כללי (וע"ע שו"ת שרידי-אש ח"ב סי' כב).

[14]. כך גם דעת החכמת-אדם נב ס"ק ט וס"ק יא.

[15]. כך נראית דעת שו"ת צמח-צדק שבסי' צ אסר להוסיף חלב ליין, ובסי' נא התיר להכין משקה המעורב בתולעים. וכ"כ במנחת-יעקב ס,א; בית-מאיר או"ח תמז על הט"ז ס"ק ה; דגול-מרבבה תמז ס"ק נא; נודע-ביהודה תנינא יו"ד סי' נו; שו"ת בית-דוד (סלוניקי) יו"ד סי' כח; ערוה"ש יו"ד פד,פד; כך נראית גם דעת שו"ע-הרב תמז,נב שכתב שהטעם שמותר לבטל חלב ביין מפני שאין בכוונתו לאוכלו עם בשר או בפסח, משמע שאם היה בכוונתו היה אסור.

[16]. וכ"כ במחצית-השקל יו"ד צט ס"ק ז; חוות-דעת שם ס"ק ח; ערוה"ש שם ס"ק כט; כנסת-הגדולה הגהות הטור יו"ד צט,י; פר"ח או"ח תנג,ג; שער-המלך מאכלות אסורות טו,כה. יש שהבינו מדברי הב"ח והש"ך שלא כתבו כדברי הט"ז ומשמע שהתירו להוציא את היין מן הנקב, שהם חולקים על עקרון זה ולדעתם אין צריך לעשות מאמץ שלא לבטל את האיסור כדרכו (ראה: כסף-נבחר כלל יב אות ח), ולענ"ד איננו מוכרח.

כשיטה זו לכאורה מוכח מהרמב"ם פאר-הדור סי' קיד, שהורה לנקות את הענבים לפני הכנת היין, על אף שבדיעבד התיר אותו.

[17]. שו"ת חקרי-לב יו"ד ח"א סי' מב; שבות-יעקב ח"ג סי' קד; נחלת-צבי או"ח תנג,ג; בית-דוד (סלוניקי) יו"ד כז-כח.

[18]. כך משמע מהפרמ"ג יו"ד צט משב"ז ז; שו"ת בית-שלמה או"ח סי' פט; שו"ת 'האלף לך שלמה' יו"ד סי' קפו; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קעד. וראה בשו"ת שואל-ומשיב מהדו"ת ח"ב סי' סד שכתב שאף אם צריך להמתין עד שיהיה היתר אין בכך חיוב.

בשו"ת שם-אריה או"ח סי' י הסביר שכאשר אפשר להסיר את האיסור בלא טרחה מרובה, הדבר נחשב כאילו המשתמש בוחר בדרך הביטול. אך כאשר הדבר קשה לביצוע בדרך אחרת נחשב למשתמש כדרכו (ביאור זה קשה לכאורה מדברי הט"ז עצמו, שהרי לא יתכן שדרך העולם להוציא את היין מפי החבית או לעשות בחבית נקב נוסף).

[19]. שו"ת מהריט"ץ סי' פא; ש"ך יו"ד צב ס"ק ח, כנסת-הגדולה יו"ד צט, הגה"ט טז; חתם-סופר יו"ד סי' סב; מחנה-אפרים מאכלות אסורות ג,טז; חלקת-יעקב יו"ד סי' לו. ובשו"ת הר-צבי יו"ד סי' לו התיר זאת בהפסד מרובה. (וע"ע בדרכי-תשובה יו"ד צט ס"ק לז, ובשו"ת מנחת-שלמה ח"ב סי' סא,ב)

[20]. כך משמע מלשון תורת-חטאת עח,א; ש"ך יו"ד קטו ס"ק כח (וכן נראה מדבריו בסי' פד ס"ק לט, אך ראה בשו"ת רע"א להלן שכתב שאין מהם ראיה), ט"ז יו"ד פד ס"ק יט (כך נראה מהא דהתנה את ההיתר באפשרות בריחת התולעים, אך ק"ק מדבריו ביו"ד קלז ס"ק ד משמע שגם בוודאי איסור מותר); פרי-תואר שם כו, פרמ"ג שפ"ד יו"ד צט,ז, אהל-יוסף (מולכו) סי' יח; מחזיק-ברכה יו"ד פד,ח; שו"ת רע"א מהדו"ק עז; שו"ת רמ"ץ יו"ד סי' לא, שו"ת 'האלף לך שלמה' יו"ד סי' קפו, שו"ת יהודה-יעלה אה"ע סי' רעט; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קעד; שו"ת פרי-הארץ ח"ב סי' יג; שו"ת דבר-משה (אמריליו) יו"ד סי' ח; שו"ת משיב-דבר ח"ב סי' כו; 'בן איש חי' ש"ב נשא טז; שו"ת מנחת-יצחק ח"ג סי' עב.

[21]. רשב"א, תורת-הבית הקצר בית ג שער ג; ארחות-חיים סי' מב; רוקח סי' תסא; שו"ע יו"ד קד,ג.

[22]. מהר"ם פדאווה סי' עט. לשיטתו איננו בקיאים לקבוע באלו תבשילים נחשב החרק כנותן טעם לפגם. לדבריו חששו המהרש"ל ב'ים של שלמה' חולין פ"ז סי' מט; ב"ח, יו"ד סו"ס קד; ש"ך, יו"ד סי' קז ס"ק ז, ואחרונים נוספים. אולם בשו"ע יו"ד קז,ג פסק להתיר את טעמו של הזבוב שבתבשיל, וכן הכריע הט"ז, יו"ד קד ס"ק ו, וכ"כ גם בחוות-דעת חידושים קד ס"ק ט; ערך-השולחן יו"ד סי' קד ס"ק ח. חשוב להעיר כי המחלוקת היא רק אם יש לחשוש שהחרק נותן טעם לשבח בכל סוגי המאכלים, אך לעניין חומץ ויין שעכבר נותן בהם טעם לשבח כתב הרמ"א בפירוש (יו"ד קד,ג) שיש לחשוש גם בכל סוגי החרקים שמא נותנים בהם טעם לשבח.

[23]. ש"ך יו"ד פד ס"ק ל. כשיטה זו מפורש בבדק-הבית תערובות בית ד,א; וכן הסכים החוות-דעת, חידושים סי' קז ס"ק ד; חקרי-לב יו"ד ח"א סי' עו; ספר הזכרונות עמ' יח; דרישה יו"ד סי' קד,ב; כנסת-הגדולה סי' קד, הגהות הטור ד; בשו"ת בית-דוד סו"ס כח; ועיין באריכות בדרכי-תשובה יו"ד סי' קד ס"ק לג.

[24]. מסדר הדברים שם משמע שסברת איסור פגום באה לפתור את שאלתו הקודמת מדוע ביטול האיסור לכתחילה מותר.

[25]. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תצח; ר"ן ע"ז סז,ב. וכן נראית דעת הרמ"א יו"ד צה,ג שאסר את השימוש במים שבושלו בכלי שאינו בן יומו, מפני שאין הפסד בכילוים ואינם נחשבים ל'דיעבד'. משמע שהדבר אסור אף שאין כאן גזירה שמא ישתמש בבן יומו. וראה פרי-תואר יו"ד קכב ס"ק ה שאסר לבטל איסור פגום לכתחילה.

[26]. וכן כתב בשו"ת פרי-הארץ ח"ב סי' יג, שגם איסור פגום אין לבטלו.

[27]. כך מפורש בגרסת הגמרא שלנו ע"ז עה,ב; רא"ה משמרת-הבית בית ד,ד; וכן העתיק השו"ע יו"ד קכב,ב.

[28]. ערוגות-הבושם יו"ד צט,ג, וראה למשל פרי-חדש יו"ד קכב ס"ק ג שהתיר לבטל את האיסור במקום שלא שייך 'שמא ישתמש בכלי בן יומו', וכן הרשב"א בהערה הקודמת דן להתיר כלי חמץ שאינו בן יומו מפני שאין חשש כעת שישתמש בבן יומו.

יש מקום להביא ראיה נוספת מהשו"ע יו"ד צה,ד שהתיר הדחת כלים בשריים וחלביים יחד בעת נתינת חומר פוגם במים. אלא שיתכן שלא היקל אלא במקרה שם שאיננו נהנה מן המים, כהיתר הראשונים בהגעלה לעיל, וכן כתב בשו"ת יביע-אומר ח"י יו"ד סי' ד.

[29]. נפסק גם בכנה"ג הגה"ט יו"ד סו,א, ובפרמ"ג יו"ד סו שפ"ד טז, גליון מהרש"א יו"ד קלד.

הפרי-חדש (יו"ד קה,יד) מעיר שהרמ"ע מפאנו יוצא מנקודת הנחה שמדובר באיסור דרבנן, ואינה מתאימה לשיטת הפוסקים הרבים שסוברים שהאיסור לבטל איסור לכתחילה מקורו מן התורה. אך נראה שמאחר ובסופו של דבר הגדרת האיסור היא 'לכתחילה' גם בהוראת התורה יש מקום לדיון במקרה שהדבר אינו אפשרי. כמו כן יש שכתבו שכאשר איננו נהנה מן האיסור לכל הדעות האיסור לבטלו אינו אלא מדרבנן.

[30]. מעט קשה להבין טענה זו כפשוטה, שכן הגזירה נגזרה באופן כללי על כל ביטול איסור לכתחילה, ואיננו מבטלים גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה במקרה פרטני.

[31]. מובן שאין הכוונה כאן לפירושו המילולי של הביטוי, שמתייחס להיקש בין שני דינים שונים, אלא כאן לכאורה כוונתו שיש לאמוד את דברי חכמים שלא אסרו ביטול איסור אלא לכתחילה, אך לא במקום שאי אפשר.

[32]. וכן במהרש"ק שו"ת 'טוב טעם ודעת' תליתאי סי' קנח התיר לבשל גרעיני חומוס נגועים על דעת לבטל את החרקים שבהם, מפני ש"כל שעת הדחק כדיעבד דמי". כעין סברה זו כתב בשו"ת חקרי-לב יו"ד סי' נג, אלא שהתיר רק אם קנה את המוצר ומניעת שימושו תגרום להפסד, אך לא התיר מראש רכישת מוצר נגוע לשם כך, שזהו 'לכתחילה'. יתכן שכאשר כל המוצרים מסוג זה נגועים ההיתר יהיה מוסכם גם לשיטתו.

[33]. בפשטות בהיתר זה כלול גם השומן שעל גבי המרדה, שכן הקפידו על השומן רק בעודה בת יומה, וכן כתב הרש"ש (על התוס' שם) ולמד מכך שהטיחה נפגמת גם היא, וכן משמע מחוות-דעת שם ס"ק טו. (אפשר אמנם לומר שרק במקרה זה שהאיסור נפגם יש מקום להתיר את ביטולו, אך אז עלינו לטעון שהוא נפגם לגמרי, ולא רק נותן טעם פוגם, מפני שבמקרה זה הוא דומה לחלוטין לדין חרקים שאף הם נותנים טעם פוגם).

נראה שאף ללא ההבנה שהטיחה על גבי המרדה הותרה, יש מקום להקיש מכאן לדין ביטול איסור לכתחילה, ולא רק בשל הגדרת 'לכתחילה', אלא גם בשל העובדה שיש רבים הסוברים שטעם איסור השימוש בכלי שאינו בן יומו נובע מדין ביטול איסור לכתחילה, כמובן לעיל, ולא מצינו שסיעה זו חולקת על פסק השו"ע שהתיר את השימוש במרדה.

[34]. יש אמנם שחלקו על הנחה זו. אך כמדומה שבמקרים שבהם אנו דנים, מדובר בחרקים זעירים שקשה לזהותם ולהסירם, ובוודאי יש כנגדם פי שישים.

[35]. וכ"פ בשו"ע יו"ד צט,ז; קכב,ה. וכן הסכימו הפר"ח שם קכב,ג; כנפי-יונה יו"ד צט,ז, מטה-יהונתן שם.

[36]. ט"ז יו"ד צט ס"ק ו, חוות-דעת שם ס"ק יח; ש"ך יו"ד קכב ס"ק ג; שו"ת צמח צדק סי' פ.

[37]. שו"ת הריב"ש סי' שמט; פרי-תואר יו"ד קכב ס"ק ה. וכעין זה בפרמ"ג יו"ד צט משב"ז טו, אלא ששם משמע שעיקר החילוק בין שימוש כדרכו ובין הוספת איסור לתערובת. וכן הבין דבריו בלבושי-מרדכי יו"ד מהדו"ק נב. מדברי הרשב"א עצמו (סי' רכב) מפורש שנאמרו גם לגבי איסור בעין (שמן תרומה), וכן משמע גם משו"ת צמח-צדק סי' פ; לבושי-מרדכי יו"ד מהדו"ק סי' נג; שו"ת תשורת-שי מהדו"ק סי' שעט.

[38]. ובפרט לספק שמא טעמם של החרקים פגום, שבצירוף זה גם הט"ז (יו"ד צט ס"ק ו) היקל כדברי הרשב"א.

[39]. איסור-והיתר הארוך כה,ז; רמ"א יו"ד קב,א; ט"ז יו"ד ק ס"ק א; חוות-דעת שם ס"ק א, פלתי שם ס"ק ד, ועוד.

[40]. הובאו בר"ן חולין יט,ב מדפי הרי"ף.

[41]. על פי דעת המתירים ספק דרבנן באיתחזק איסורא: שו"ת באר-משה, כליל-תפארת ח"ב סי' נט.

[42]. כצד השני משמע בדברי הרי"ש אלישיב, קובץ-תשובות ח"א סי' עד, ולפיו כתב לחלק בין תערובות קטנות, שהסיכוי להמצאות חרק בהן קטן יותר, ובין תערובות בכמות גדולה, בהן הימצאות חרק שלם קרובה לוודאי, אלא ששם הוא עוסק בשאלת שכיחות החרקים מלכתחילה, ולא בשאלת הספק לאחר עיבוד המאכל.

[43]. שער-המלך מקוואות י,ו; שו"ת 'טוב טעם ודעת' מהדו"ג א סי' קנז; חכמת-אדם שער או"ה כלל לח,ה, וכ"כ גם בבינת-אדם לז,נד; ישועות-יעקב יו"ד פד ס"ק ה; בית-מאיר יו"ד פד (וביאר שהדבר נכון גם לדעת המתירים ספק דרבנן באתחזק איסורא).

[44]. שער-המלך שם; שו"ת בית-שלמה יו"ד א סי' קנד; ערך-השלחן יו"ד פד,ד.

[45]. שו"ת 'טוב טעם ודעת' מהדו"ג א סי' קנז.

[46]. מנחת-יעקב כלל מ,יט.

[47]. ערך-השלחן יו"ד פד,ד.

[48]. שו"ת רב-פעלים ח"ד יו"ד סי' ח, וכן הביאו בשם ספר בריכות-המים יו"ד פד.

[49]. זאת לצערנו, ללא ציון מתאים של הסייג החשוב ולפיו אין לטחון את הפירות רק כדי להתיר אותם באכילה.

[50]. כך יש שהבינו בדברי תרומת-הדשן סי' קעא, וכן הורו להלכה: ש"ך יו"ד פד ס"ק לט; פר"ח שם ס"ק לט; ערוה"ש שם,פו; אהל-יוסף (מולכו) סי' יח, שו"ת רמ"ץ יו"ד סי' לא; שו"ת רע"א מהדו"ק סי' עז (אלא ששם בשעה"ד התיר לסמוך על בריחת התולעים מקול הריחים, גם ללא ברירה); שו"ת יהודה-יעלה אה"ע סי' רעט.

[51]. ש"ך יו"ד פד ס"ק לט; פר"ח שם ס"ק לט, אוהל-יוסף (מולכו) סי' יח; ערוה"ש יו"ד פד,פו; שו"ת פרי-הארץ ח"ב סי' יג.

[52]. כך הבין הבית-הלל יו"ד פד,ד את טעם חובת הברירה שהובאה בתרומת הדשן. וכדברי תרומת-הדשן בסי' קיד: "וגם הברירה מוכחת שאין מתכוין לבטלה, ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה". וכן נראה מדברי שו"ת בן-אברהם סי' נ אות יח שלמד מדברי הרמב"ם שצריך לנקות מעט, אף שידוע שיישארו עוד.

[53]. בספר 'בדיקת המזון כהלכה' פ"ז הערה 9 הביא בשם הרי"ש אלישיב, הר"נ קרליץ והר"ש ואזנר שהתירו מזון שנגוע במיעוט המצוי 'בבדיקה קלה'. וכן כתב בשו"ת אור-לציון, ח"ה פט"ז אות כא.

[54]. לדוגמה: רבים עסקו בחיטה שנגרסה ל'גרש' אך לא נטחנה כנגועה. ראה למשל: פרי-תואר יו"ד פט,כו; זב"צ שם קיא; כף-החיים יו"ד פד, קלה.

[55]. ב'בדיקת המזון כהלכה' שם. ובשו"ת אור-לציון ח"ה פט"ז אות כא לשונו "וכן יכול לטחון אותם דק דק ודי בכך", וצ"ע בכוונתו.

[56]. ראו פרסומי תוצאות באתר האינטרנט של כושרות, פורסמו גם בספר כשרות-כהלכה חלק ב.

[57]. יש לציין, שעל כל הדעות מוסכם שאסור לטחון את המוצר בצפיפות דקה מן המקובל רק על מנת לבטל את החרקים. וממילא מוצר שרגילים לטוחנו בצפיפות שאיננה מספקת אסור באכילה לכל הדעות. כאשר לא עושה פעולת טחינה נוספת, אלא מותיר את הפרי לזמן ארוך יותר בתוך מכשיר הטחינה על מנת שייטחן דק יותר, נראה שאין בכך איסור.

[58]. בחלק מהבדיקות, התוצאות מתייחסות לחצי האריזה שלא נטחנה. תוך הנחה שהנגיעות פחות או יותר דומה.

[59]. שני ספיקות יש כאן: 1. האם הספק נמדד לפי מספר התערובות שבהם נמצאו חרקים שלמים לאחר הטחינה (ובמקרה זה ביותר מ50% מהם, 7/10 נמצאו חרקים)? או שמא יש למדוד אותו כלפי כל חרק בפני עצמו, מהם הסיכויים שיישאר שלם לאחר הטחינה (מתוך 435 אקריות שנכנסו לטחינה רק 72 נותרו שלימות)? 2. האם על מנת להתיר דרוש 'ספק שקול' ממש? או שמא צריך ספק סביר, וגם ספק בשיעור של 36%, שבו קשה לנו לומר בוודאות אם החרקים ייטחנו או לא, הדבר יהיה מותר?

[60]. כך נראה בפשטות. בדומה לעניין קנס 'מעשה שבת' שלא קנסו את הנוהג כמתירים (בה"ל רנג,א ד"ה 'ואם החזירו ישראל'; משנ"ב שיח ס"ק ב). אם כי המחמירים שלא לאכול חמץ שנמכר לגוי בפסח, גם כשהמוכר נהג כמתירים, לכאורה אינם מקבלים עקרון זה. וראה עוד בשו"ת דבר-שמואל (אבוהב) סי' רפו שעל אף שהזכיר דעת המתירים הורה לכתחילה להמנע מקנית שמן מזיתים נגועים מיהודים.

[61]. כך משמע מדעת הט"ז שם ס"ק יז שאפילו ספק קל שמא המוצר איננו נגוע מספיק לשם כך, וכ"כ בשו"ת משאת-משה יו"ד ב, ד, אבני צדק יו"ד פד,ו, ובפסקי הצמח-צדק יו"ד פד,ט.

[62]. איסור-והיתר הארוך מא,ג; שו"ת מהרם לובלין סי' כז; ש"ך ס"ק כט; פרי-תואר יט, פר"ח לא, כרתי טז, פרמג שפד כט, שלחן-גבוה שם אות לה, זבחי-צדק סד, כף-החיים עט, שו"ת 'טוב טעם ודעת' מהדורא תליתאי א סי' קנז, קובץ תשובות ח"א סי' עד.

[63]. על כך ראה שו"ת 'גור אריה יהודא' יו"ד סי' יט.

[64]. שו"ת שיבת-ציון סי' כח; שו"ת רב-פעלים ח"ד יו"ד סי' ח. ויש שמשמע מדבריהם שעצם החימום גורם לחרקים להיות נימוחים (ט"ז יו"ד פד ס"ק יז).

[65]. ט"ז יו"ד פד ס"ק יז בשם רש"ל שאסר את הפטריות מכיון שמצא פעמים רבות תולעים שלא נימוחו, וכעין זה מובא בפר"ח יו"ד פד,לא; שולחן-גבוה ס"ק מה; אדמת-קודש ח"ב יו"ד סי' א.

אכן, לכאורה היה מקום להסביר שזה טעם דברי השו"ע שאסרו את התבשיל במקרה שנמצאו שלשה חרקים, שהתגלה שבישול זה איננו גורם לחרקים להיות נימוחים, אך מן הראב"ד (הובא בר"ן חולין יט,ב) שהוא מקור הדין, וביאר טעמו מפני שנותר ספק אחד שמא נימוח, משמע שלא התבטל הספק על ידי הנסיון שהבישול איננו גורם להיות נימוחים. וצ"ע.

וכן בהערות הצמח-צדק ליו"ד פד (הובאו בדרכ"ת שם ס"ק קלא) כתב שכרוב שלאחר הריסוק נמצאו בו שלשה חרקים שלמים, אין הדבר מעיד על כך שריסוק זה לא הועיל כלפי שאר החרקים שבתערובת, וספק זה נותר בהם.

[66]. במידה ולא מתבצע סינון לאחר השימוש אנו שבים לדיונים הקודמים העוסקים בסיכויים שהחרקים יימעכו בתהליך זה, ובשאלה האם הדבר מותר לכתחילה.

[67]. כנסת-הגדולה יו"ד פד,סז; פמ"ג שפ"ד יו"ד פד,לג (אך כתב שאין לגעור במתירים, ובאו"ח א"א תנג,ג התיר לכתחילה); זבחי-צדק יו"ד פד,סט; שו"ת חקרי-לב ח"ב נג-נד (אך שם התיר רק בדיעבד אם כבר קנה את המוצר).

יש שהבינו שגם הנודע-ביהודה אוסר זאת, ואף רואה זאת בחומרה רבה יותר מטחינה, כיון שמוסיף למים את האיסור לכתחילה (נחלת-צבי יו"ד פד,יג), אך ערוה"ש (שם פד) דחה הבנתו, שדווקא כשמוסיף את האיסור עצמו אסר הנודע ביהודה. כמו כן, מדברי הסוברים לעיל שהגעלה לא הותרה אלא מפני שמתכוון להסיר את האיסור, או מפני שאינו משתמש במי ההגעלה כלל, לכאורה גם במקרה זה הביטול אסור.

[68]. שו"ת מהר"ם לובלין סי' כז; שו"ת צמח-צדק סי' נא, כנה"ג הגהב"י יו"ד פד פג; פר"ח יו"ד פד, יח; כרתי שם ס"ק י; מחזיק-ברכה שם ס"ק טז; זבחי-צדק ס"ק מ וס"ק סג (ולכאורה סותר דבריו שבס"ק סט); שו"ת שב-יעקב כט; שו"ת פרי-הארץ ח"ב סי' יג; שו"ת משיב-דבר יו"ד סי' כו; ערוה"ש יו"ד פד,פד; שו"ת בן-אברהם סי' נ אות יח; שלחן-גבוה יו"ד פד ס"ק לח.

[69]. ט"ז יו"ד פד ס"ק ט; ערוה"ש יו"ד פד,;סג; פנים-מאירות ח"ג סי' לה; חכמת-אדם לח,כו; זבחי-צדק ס"ק סג; ובשו"ת דבר-שמואל (אבוהב) סי' רפו הורה לכתחילה לקנות שמן מגוי (שאינו עובר בביטול איסור לכתחילה) כשיש חשש לזיתים נגועים.

[70]. ביקבים בעלי כשרות טובה נוהגים לסנן את היין לאחר הסחיטה (הדבר נכון גם כלפי בקבוקים שעליהם מסומן 'לא מסונן'. כוונת הסימון לגבי סינון צפוף שפוגע ביין, אך לא נדרש להסרת החרקים).

[71]. רמב"ם פאר-הדור סי' קיד; פמ"ג או"ח א"א תנג,;ג; בית-דוד (סלוניקי) יו"ד כז-כח; 'בדיקת המזון כהלכה' ח"א פ"ז הערה 16 בשם הרי"ש אלישיב (ולכאורה סותר דבריו בהערה 20 שם).

[72]. כך למד בשו"ת בן-אברהם סי' נ אות יח מדברי הרמב"ם בפאר-הדור שם.

[73]. כך משמע מרוב הפוסקים שהובאו לעיל, שלא הזכירו צורך בנקיון מקדים, וכן כתב ב'בדיקת המזון כהלכה' ח"א פ"ז הערה 16 בשם הר"ש ואזנר, ושם בהערה 20 בשם הרי"ש אלישיב.

[74]. ניתן לראות דיונים רבים בפוסקים במסע חיפושם אחר אופן סינון המים והחומץ, מאחר שבסינון הרגיל היו התולעים עוברים בהם. על כך ראו מקורות רבים במאמרנו: חרקים במזון, אז והיום - סקירה היסטורית, ספר כשרות-כהלכה ח"ב.

[75]. לדוגמה: פירות הדר. מבדיקות שערכנו נמצאו רימות ברבים ממיצי ההדרים, זאת יש לייחס לאיכות הירודה של הפירות שמיועדים לסחיטה. ישנם מפעלים רבים שאינם מסננים את המשקאות, ומפרידים מהם את הפסולת באמצעות הימגון, קירור או אמצעים שונים. מבדיקות שערכנו במעבדות כושרות עולה כי אמצעים אלו אינם מסירים את החרקים באופן מוחלט, וחרקים שלמים נמצאו כמעט בכל מיצי ההדרים שנבדקו ממפעלים אלו.

מידע והלכה » חרקים במזון » עיבוד מינים נגועים בחרקים