כשרות מזון בעלי חיים לפסח - מאמר הלכתי

הרב יצחק דביר

לדף הנחיות מעשיות למזון בעלי חיים בפסח לחצו כאן

פתיחה

בעלי החיים המתורבתים מאז ומעולם ניזונו על ידי בני האדם, אך בימי קדם היה מזונם מגוון ומשתנה לפי המצוי ביד האדם באותה העת, בשל כך בימות הפסח לא התעורר קושי רב לספק להם מזון שאיננו חמץ (פרט לאלו שהיו מיועדים להאבסה, ושינוי התזונה עלול היה לעכב את התהליך).

בימינו בעלי החיים הביתיים מפונקים יותר, חלקם אף הוכלאו ממינים שונים שמעולם לא גדלו בטבע, שינוי מזונם של בעלי חיים אלו בפסח הינו מורכב ועלול לגרום להם לסבל, כגון: עצירות, רגישויות וכדומה. מציאות שכזו עלולה לגרום צער גם לבני האדם המגדלים את בעל החיים ומטפלים בו.

בשונה ממוצרי המזון המיועדים לבני האדם, שניתן למצוא בשפע תחת השגחה לחג הפסח, תעשיית מזון בעלי החיים איננה מקדישה לכך תשומת לב רבה, לעיתים מתפרסמות רשימות, או אישורים הניתנים למוצרים שונים, אך לא מדובר בפיקוח שיכול לספק את צורכי חיות המחמד כולן.

לא ניתן להתייחס למזון בעלי חיים כמקשה אחת. חלק מן המזון פגום לחלוטין וריחו רע (כגון: מזון דגים), וחלקו אומנם אינם מיועד למאכל בני אדם אך טעמו אינו פגום (כגון: מזון כלבים). חלק מן המזון הינו תערובת רכיבי חמץ (כגון: מזון חתולים), וחלקו חמץ גמור העומד בפני עצמו (כגון: שיבולת שועל לתוכים).

עלינו לשאול כמה שאלות:

האם מותר לתת לבעלי החיים מזון שברכיביו לא מסומנים תוצרי חמץ?
האם מותר להותיר בבית מזון המיועד לחיות מחמד שאינו כשר לפסח?
האם לאחר הפסח מותר לקנות מזון שאינו כשר לפסח במקום שלא הקפידו בו על מכירת חמץ?

חמץ שאינו ראוי למאכל אדם בפסח

"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז), מכאן אנו למדים שהמשהה חמץ ברשותו עובר על שני איסורי תורה: בל יראה ובל ימצא. בנוסף מן הפסוק "לא יאכל חמץ" למדו חכמים שגם איסור הנאה ישנו על חמץ בפסח.

לעומת איסורים רבים, איסור חמץ שייך גם בדבר שאינו ראוי למאכל אדם, אלא רק למאכל בעלי חיים (פסחים מה:):

הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם, והכלב יכול לאוכלה, מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת עם הטמאה בפסח.

מן הגמרא שמשווה בין גדרי טומאת אוכלים, הקשורים בהגדרת המזון כ'אוכל', ובין הלכות ביעור חמץ, משמע שהחמץ איננו מוגדר כאוכל רק כאשר הוא כבר אינו ראוי למאכל בעלי חיים[1], וכך משמע מראשונים רבים[2].

אולם, באותו הדף כותבת הגמרא טעם אחר לכך שפת מעופשת חייבת בביעור:

הפת שעיפשה - חייב לבער, מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות.

מכאן יש שלמדו שחמץ שאינו ראוי למאכל אדם אינו נחשב לאוכל, אף שעדיין ראוי למאכל בעלי חיים, אך מאחר וניתן עדיין לבצע בו פעולות של חימוץ לא בטל ממנו האיסור והוא חייב בביעור[3].

למעשה, השולחן ערוך[4] פוסק שחמץ שאינו ראוי למאכל אדם אך ראוי למאכל בעלי חיים חייב בביעור, אך איננו כותב בפירוש את טעם הדבר. יש שהבינו שהוא אוסר זאת משום שעדיין מוגדר כאוכל[5], ויש שהבינו שהוא אוסר משום שניתן לחמץ בו עיסות אחרות[6].

ההבדל בין הדעות משמעותי לנדון שבו אנו דנים כעת, מפני שחלק ממזונות בעלי החיים אינם ראויים למאכל בני אדם, מחמת ריחם או טעמם. לפי הסוברים שכל עוד החמץ ראוי למאכל בעלי חיים הוא מוגדר כחמץ וחייב בשריפה, ממילא אין שום מציאות שבה יהיה מותר אפילו להשהות מזון בעלי חיים חמץ בבית. אך לשיטות הסוברות שמזון שאינו ראוי למאכל אדם אסור רק מפני שניתן לבצע בו חימוץ של מאכל אחר, כאשר מדובר במזון שאין אפשרות להחמיץ בו עיסות אחרות יתכן שאין בו איסור[7], או לכל הפחות איסורו מדרבנן בלבד[8].

לשאלה זו, יש שהביאו ראיה מהמשך הגמרא שם (מה:):

תנו רבנן: עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח, תוך שלשה ימים - חייב לבער, קודם שלשה ימים - אינו חייב לבער. אמר רבי נתן: במה דברים אמורים - שלא נתן לתוכה עורות, אבל נתן לתוכה עורות - אפילו תוך שלשה אין חייב לבער.

יש שכתבו שאם נתן לתוכה עורות היא הסריחה כל כך עד שנפסלה ממאכל כלב ולכן מותר להשהותה בפסח[9], אך הרמב"ם (חמץ ומצה ד, ח)[10] הבין שהדבר מותר למרות שנפסל רק ממאכל אדם: "דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח". הרמב"ם בהמשך (הלכה יב) מבאר שלא מדובר במאכל שנפסל מאכילת כלב אלא ש"אינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם". את דבריו העתיק גם השו"ע (תמב, א וד) למעשה. נושאי הכלים הסבירו שבמקרה זה די בכך שהמאכל נפסל מאכילת אדם על מנת להתירו, בשונה מהמקרה הקודם שבו רק מאכל שנפסל מאכילת כלב מותר בשהייה, מני שכאשר החמץ מעורב בתערובת, אין שום אפשרות להחמיץ בו עיסות אחרות, ולכן די בכך שנפסל מאכילת אדם[11]. לשיטה זו גם מזון בעלי חיים, שאינו ראוי למאכל אדם, מותר בהשהייה ובהנאה[12]. וכן פסק בשו"ת אור לציון[13].

דעה שונה היא דעת הגר"ח הלוי[15], לדעתו הקלו כאן בתערובת שאינה ראויה למאכל אדם רק משום שמדובר בחמץ שאינו בעין אלא מעורב ונימוח בתערובת. זאת לעומת חמץ בעין שאסור מחמת עצמו, ועד שייפגם ממאכל כלב אסור להשהותו. לדבריו רק מזון בעלי חיים שהחמץ שבו אינו ממשי מותר להשהותו ולהנות ממנו.

לסיכום: מזון בעלי חיים שאינו ראוי למאכל אדם – הדבר נתון במחלוקת ראשונים, ולמעשה לדעת האור לציון ופוסקים נוספים מותר להשתמש בו בפסח. ולדעת הגר"ח הלוי הדבר מותר רק בתערובת שאין בה חמץ ממשי.

הגדרת 'אינו ראוי למאכל אדם' – בעולת שבת[1א] התקשה, מדוע תערובת חמץ שנפסלה ממאכל אדם מותרת בהשהייה, ואילו חמץ נוקשה נאסר (כדלהלן)? וכך הוא משיב: "דשאני נוקשה דראוי לאכילה על ידי הדחק... אבל קמח שנותן לעריבה שאינו מאכל אדם כלל מותר לקיימו בפסח אף על פי שאסור באכילה כיון שאינו מאכל אדם אפילו ע"י הדחק". כך כתבו גם בחק יעקב[2א] ובמשנה ברורה[3א]. לדבריהם, כדי להגדיר את התערובת כאינה ראויה למאכל אדם עליה להיות כזו שאנשים אינם יכולים לאכול אותה אפילו בדוחק. לפי הגדרה זו את רוב מזון בעלי החיים אי אפשר להתיר, משום שעל פי עדויות העוסקים בדבר משתמשים בחומרי גלם מושבחים, ואף טעמם איננו פגום לחלוטין, ואכילתם אפשרית.

אלא שעל כך קשה, שהרי השולחן ערוך עצמו[4א] כשהגדיר את תערובת החמץ המותרת כתב כך: "דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאק"ה וכיוצא בו", וביארו המפרשים שהתריאקה הזו "אינה נאכלת אלא למלכים, או לאנשים אשר נשכם כלב שוטה"[5א]. אם כן אנו רואים שהדבר מוגדר כאינו ראוי למאכל אדם אף שישנה אפשרות לאוכלו, כיון שאינו מיועדם לכך?

במאמר מרדכי[6א] ביאר ש"התרי"אקה אינו ראוי לרוב בני אדם אפילו ע"י הדחק... שהרי אינה אלא לרפואה למי שנשכו נחש או חמת זוחלי עפר, ודמים יקרים ואינו נעשה אלא למלכים". מדבריו נראה שכדי לאסור נדרשת מציאות מצויה שבה אנשים אוכלים על ידי הדחק, ואילו במקרה שבו המאכל יועד לשימוש מסוים שאיננו מצוי הוא איננו מוגדר כנאכל על ידי הדחק. אלא שהדבר קשה, שכן כדוגמה ל'חמץ נוקשה' שאסור להשהותו בפסח הובאו גם מוצרים שמיועדים באופן מובהק לשימוש שאינו לאכילה, כגון: דבק לכריכה, או מוצרי קוסמטיקה[7].

ביאור אפשרי נוסף: על פי כמה חוקרים ה'תריאק' היה מורכב מרכיבי נחשים ועקרבים, כך שלפי ההלכה הוא כלל לא היה כשר למי שאינו חולה. ייתכן שלפיכך במקרה זה די בפגימה מועטת כדי להסיר חשש שמא יאכל ולהתיר להשאיר את החמץ בבית, לעומת חמץ פגום אחר שאין איסור הלכתי לאוכלו.

נותרנו בחוסר בהירות לגבי הגדרת מאכל שאינו ראוי לאכילת אדם[8], ונראה שלמעשה אין להתיר אלא דבר שנפגם למאכל אדם עד שלא יהיה אפשר לאוכלו אפילו על ידי הדחק, וממילא לא יהיה מותר להשהות מזון בעלי חיים שבני אדם אינם רגילים לאוכלו רק בשל היותו מיועד לבעלי חיים.

חמץ נוקשה

חמץ האסור מן התורה אינו אלא קמח ומים שתפחו, או שיתכן להכין מהם מאפה, וראויים למאכל אדם[16], חמץ כזה, כאמור, אינו מותר באכילה אפילו אם נפגם, עד שיפסל מאכילת כלב. אך כאשר החמץ מעולם לא היה טוב למאכל[17], דינו קל יותר והוא נקרא בלשון חכמים 'חמץ נוקשה'. הגדרה זו לא נכונה לגבי כל החמץ שבמזון בעלי החיים, שכן חלקו היה קודם לכן ראוי למאכל בפני עצמו ורק לאחר מכן התערב במאכל, אך אין ספק שלפחות חלק מרכיבי החמץ שבמזון בעלי החיים לא היו ראויים מעולם למאכל, והם כלולים בהגדרה זו.

בגמרא במסכת פסחים (מג.) מובאת מחלוקת תנאים האם 'חמץ נוקשה' אסור מן התורה וחייבים עליו כרת, או שמא אינו כלול באיסור התורה. הטור[18] פסק שחמץ נוקשה נחשב לחמץ לכל דבר. אך השולחן ערוך[19] פסק למעשה שחמץ נוקשה אינו אסור מן התורה.

המשמעות המוסכמת לכך היא שלאחר הפסח אין איסור 'חמץ שעבר עליו הפסח', ואין צורך להקפיד למצוא דווקא מזון שנמכר לגוי[20].

במהלך הפסח עצמו, יש אומנם פוסקים שהתירו להשהותו בבית[21], ואפילו לאוכלו[22]. אך דעת רוב הפוסקים שחכמים חייבו לבער גם חמץ נוקשה מביתו[23]. אלא שבטעם חובה זו נחלקו הפוסקים: דעת הבית מאיר[24] שחששו לכתחילה לסוברים שמן התורה אסור להשהות חמץ נוקשה בבית, ורק בדיעבד לאחר הפסח התירוהו. אך דעת החק יעקב[25] שחכמים אסרו להשהות את החמץ שמא יאכל ממנו. לפי זה כתב הפרי מגדים[26] שאם החמץ אינו ראוי למאכל אדם כלל, גם לא בדוחק, יהיה מותר להשהותו בבית, אך לא להנות ממנו. להיתר זה הסכימו גם מחצית השקל[27] והמשנה ברורה[28]. לפי זה למשל, מזון דגים שהוא בעל ריח חריף ואדם אינו יכול לאוכלו אפילו על ידי הדחק, מותר להשהותו בבית בפסח, אך אין ליתנו לדגים במועד.

כאשר החמץ (שלא היה ראוי למאכל טוב מעולם) אינו המרכיב המרכזי במזון[29], והוא מעורב בו, ואינו ראוי למאכל אדם, מותר לכל הדעות אף להשהותו ולהשתמש בו[30].

חמץ שמיועד שלא למאכל (כופת שאור)

בעבר היו בעלי החיים המבויתים אוכלים בעיקר את שאריות מזונם של בני האדם, או גידולי קרקע מיוחדים להם. כיום ישנה תעשיית מזון שלימה המיועדת לבעלי חיים, עלינו לברר האם ישנה קולא בכך שהמזון מראש איננו מיועד כלל לצורך מאכל אדם?

בגמרא במסכת פסחים (מה:) מובאים דברי רבי שמעון בן אלעזר שמסביר שאומנם חמץ מותר רק אם נפסל מאכילת כלב, אך כל זה דווקא "במקויימת לאכילה, אבל כופת שאור שייחדה לישיבה – בטלה". אנו למדים שמוצר חמץ שאינו 'מקויים לאכילה', ויועד לצורך שימוש אחר מותר בשימוש בפסח.

בהמשך הגמרא מסייגת היתר זה: "אמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח פניה בטיט - בטלה. טח - אין, לא טח - לא!". ראשונים רבים הבינו שרב יצחק בר אשי ממשיך את אותו העיקרון של רבי שמעון בן אלעזר, ואף הוא מסכים שייחוד החמץ לשימוש אחר מפקיע ממנו את האיסור, אך לדעתו לא מספיק לייחדו במחשבה אלא יש לעשות מעשה המורה על כך[31].

מנגד, בירושלמי (פסחים פ"ב, ה"ב) הובאה דעת רבי שמעון כקושיא על דברי רב:

רב אמר הטח ביתו חמץ צריך לבער. תני א"ר שמעון בן אלעזר בצק שעשאו כופת בטל? פתר לה: או חלוקין על ר"ש בן אלעזר, או אהן כופת מאיס היא.

את התירוץ השני שהציע הירושלמי, ולפיו כופת השאור מאוסה, קישרו ראשונים רבים לדברי רב יצחק המובאים בבבלי, להבנתם טיחת כופת השאור בטיט נועדה כדי לפגום את הבצק מאכילה[32]. יש שהבינו שפגימת הבצק אף היא נועדה על מנת לחזק את ייחוד החמץ לייעוד שונה[33]. אך יש שהבינו שלשיטה זו כלל אין משמעות לייעוד החמץ לשימוש אחר, והסיבה היחידה שבגינה הדבר מותר מפני שהבצק נפגם[34]. לשיטה זו צריך לומר שעל ידי טיחת הבצק הוא נפגם ממאכל כלב[35].

יש מהראשונים שהבינו את דין כופת שיאור באופן שלישי – ייחוד החמץ לשימוש שאיננו מאכל, מועיל רק כאשר החמץ איננו גלוי כלפי חוץ, ומכוסה בטיט, אך כאשר הוא גלוי אסור להשהותו[36].

למעשה המשנה ברורה[37] פסק כדעה הראשונה, הסוברת שגם חמץ הראוי למאכל מותר בשהייה ובהנאה אם ייחדוהו על ידי מעשה לשימוש אחר, וכן נראה מדברי פוסקים נוספים[38]. בשו"ת גינת ורדים[39] והחזון איש[40] כתבו שזהו גם הטעם לפסקיו של השולחן ערוך (או"ח תמב) שהתיר חמץ שעשו בו שימושים שונים מפני ש"אין צורת החמץ עומדת" ו"נפסד צורת החמץ". מכך לכאורה יש להסיק שמאכל שהוכן ויוחד לשם מזון בעלי חיים, מותר בהשהייה ובהנאה, גם אם ניתן לאוכלו.

אלא שהרמ"א בסעיף ג חשש לדעה השלישית, הסוברת שכל עוד החמץ גלוי לא די בכך שהוא יועד לשימוש אחר, ואסור להשהותו בפסח, ולכן אסר בצק שניתן לדיבוק ניירות כל עוד הוא גלוי. ובביאור הלכה כתב ש"מסתימת האחרונים נראה דנקטינן לכתחלה כדעת היש מחמירין". לפי זה אין מקום להתיר לכתחילה את השהיית מזון בעלי החיים בפסח מאחר והחמץ גלוי[41]. אכן, חומרה זו אינה מוסכמת על הכל. מדברי החזון איש נראה שחולק על כך ומתיר את הבצק אפילו כאשר הוא גלוי[42]. גם השו"ע לא חילק בדבר, ויש מקום להבין שאף הוא היקל בכך[43].

אם כן, למעשה האפשרות להקל במזון שמיועד לבעלי החיים אפשרית רק לשיטת החזו"א, שמתיר חמץ שיועד לשימוש אחר גם כאשר הוא גלוי ואולי זו גם שיטת השו"ע.

אך עדיין הכרעת דין זו איננה פשוטה, משום שבשו"ע בסימן תמב הובאו דוגמאות שונות לדברים שיוחדו לשימושים אחרים שאינם אכילה, ולמרות זאת לא הותרו אלא כאשר נפסלו מאכילה:

תערובת שיועדה לעיבוד עורות, התיר השו"ע (שם, א) להשהותה רק אם נפגמה ממאכל כלב קודם הפסח[44]. החזון איש מסביר שעצם ייחודה של התערובת לעיבוד אינה מספיקה במקרה זה משום שישנה היתכנות שהאדם ימלך ויאכלנה לרעבונו[45].
בסעיף ז השו"ע הורה לבער בצק שניתן על מנת לחזק את קערת הלישה או לסתום בה חורים, אם יש בו יותר מכזית. לכאורה אנו רואים שעצם ייחוד הבצק לתיקון הקערה איננו מספיק על מנת להתיר את השהייתו בפסח[46]. הגרי"ש אלישיב[47] הסביר שלכל הדעות על מנת להתיר את השהיית הבצק צריך לעשות מעשה "שסותר לאכילה", ומורה על כך שיותר לא מתכוונים להשתמש בו לאכילה. אך הדבקת הבצק בעריבה איננה מספיקה שכן היא יכולה להיות הדבקה זמנית ולאחר מכן ישתמשו בו[48].

אם נקבל את שני התירוצים הללו, עדיין נוכל להתיר את מזון בעלי החיים, מפני שייחוד המזון כאן מובהק ואין חשש שיאכלנו לרעבונו, וכן הוא מעשה הסותר את אכילת האדם.

אך האפשרות להתיר את השהיית מזון בעלי החיים על סמך היותו מיועד שלא למאכל אדם, נתקלת בקושיה ממשנה מפורשת (פסחים ב, ז) "אין שורין את המורסן לתרנגולים", וכך פוסק השולחן ערוך[49]. אנו רואים שחששו שמא שחששו שמא המורסן יגיע לידי חימוץ, על אף שהוא מיועד לתרנגולים ולא למאכל אדם?

בעל חידושי הרי"מ[50] העלה שאלה זו, והציע שתי תשובות:

י"ל כיון שהוא רק מורסן ומים, ראוי להוסיף קמח ויהיה מעורב עם מורסן ויהיה ראוי הכל לאכילה... דשוב לא הוי כטח פניה בטיט דהא אפשר שיהיה ראוי.

עוד י"ל דוקא יחדו לישיבה שהוא שלא כדרך הנאתו א"כ בטלו מכל מה שראוי, משא"כ מורסן כו' לתרנגולים דדרך הנאתו כן... וכן נראה עיקר.

לפי התירוץ הראשון ייחוד המורסן איננו מספיק לשם הפקעת איסור החמץ, משום שהוא ייחוד הפיך, ובקלות ניתן לערב קמח ולהמשיך את הכנת העיסה[51]. סברה זו אינה שייכת לגבי רוב מזון בעלי החיים המקובל כיום. את התירוץ השני, שאותו ראה בעל חידושי הרי"מ כעיקר, ניתן להבין בשני אופנים: 1. מורסן מיועד מראש למאכל בהמה, ולכן אין כאן שינוי ייעוד המפקיע את שם החמץ מן המאכל. לפי ביאור זה מאכלי חמץ אחרים שעיקר ייעודם למאכל אדם, יועיל בהם שינוי לצורך מזון בעלי חיים. 2. שינוי ייעוד החמץ מועיל דווקא כאשר הופך אותו למשהו אחר לגמרי: כיסא, דבק וכדומה, אך כל עוד הדבר נותר בתחום המזון, נחשב כדרך הנאתו, ושם החמץ עליו!

בשאלה דומה דן בשו"ת אבן שתיה[52] (הרב אליעזר דון יחיא), האם מזון שהורעל על מנת להמית בו עכברים נחשב כחמץ שיועד שלא למאכל ומותר להשהותו בפסח. בדבריו הוא שולל את האפשרות להגדיר את המאכל כמאכל שנפסל מאכילת כלב, מפני שטעמו ערב, אך הוא מתיר את השהיית המאכל מפני שהוא כבר הופקע ממאכל אדם ודומה ל'כופת שיאור שייחדה לישיבה'.

מנגד, בשו"ת שבט הקהתי[53] חלק על דבריו, וכתב שמאחר והחמץ עדיין מיועד למזון העכברים, לא פקע ממנו שם מאכל והוא אסור בהשהייה והנאה. בסיום דבריו הוא חותם שהסכימו לאסור גם בעל שבט הלוי והגרי"ש אלישיב[54]. ולכך גם הסכים הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה[55]:

שבכופת שאור אינו צריך את החמץ בתורת חמץ אלא כמעשה עץ בעלמא, בנ"ד הוא צריך את הסובין כמאכל אהוב על העכברים דהיינו החמץ כמות שהוא ואינו מבטלו.

לשיטה זו נראה שכל מזון בעלי חיים לא נחשב כחמץ שהופקע ממנו שם מאכל, והשהייתו אסורה.

מחלוקת זו מתבטאת בשאלה נוספת שנדונה באחרונים: האם מי שזורע זרעי חיטה באדמה לפני פסח, צריך לחשוש שמא הם התחילו להחמיץ והוא עובר עליהם על בל יראה? יש שהחשיבו את הזרעים הללו ככופת שיאור מאחר שכבר בטל מהם שם אוכל וכעת הם מיוחדים לזריעה[56]. אך בשו"ת חלקת יואב[57] כתב שדווקא כאשר הופך את החמץ לכלי מבטל ממנו שם חמץ, אומנם כל עוד החמץ כלול בתחום המאכלים, אף שהוא מיועד לזריעה, חל עליו האיסור. וכן כתבו גם בקהילות יעקב[58], ובשו"ת מנחת פתים[59].

לסיכום: קשה להתיר את מאכל בעלי החיים מדין כופת שיאור, מפני שלדעת הרמ"א חמץ גלוי חייב בביעור, גם לדעת הסוברים שחמץ גלוי אינו חייב בביעור כאשר הוא מיועד לייעוד שאינו אכילת אדם, לא ברור שייעוד למאכל בעלי חיים מספיק על מנת להפקיע שם 'מאכל' מן החמץ.

סברות היתר אלו ניתן לצרף לאחר הפסח ולהקל ולרכוש מזון שכזה גם אם עבר עליו הפסח, שכן במקרה זה אין לחשוש לשיטת הרמ"א, שלא נפסקה אלא לכתחילה, ואף נראה שהסברה לאסור חמץ גלוי אינה מחמת מהות איסור החמץ, ואין עוברים עליו ב'בל יראה', אלא רק מחמת החשש שמא יאכל, וממילא אין לקונסו לאחר הפסח.

מזון שברכיביו לא מופיעים רכיבי חמץ

תעשיית המזון מורכבת וזיהוי רכיבי החמץ דורש מומחיות של בעל מקצוע שמכיר את עולם התעשיה. במידה ובמזון בעלי החיים לא מופיעים רכיבי חמץ, החשש היחיד שנותר הוא שימוש בכלי חמץ. שימוש זה איננו נדיר בתעשיית המזון בימינו, שבה כלים תעשייתיים רבים משמשים לסירוגין להכנת מאכלים שונים, ובנוסף מפעלים רבים מחממים את הכלים באמצעות קיטור, שמשותף גם לחימום של פסי ייצור נוספים.

הפוסקים נחלקו האם מאכל שהתבשל בכלי חמץ אסור בהנאה: בשו"ת שער אפרים[60] אסר להדליק נרות בחמאה שהתבשלה בכלי חמץ. אך בחוק יעקב חלק על דבריו והתיר מאכל שכזה בהנאה[61], וכן כתבו פוסקים נוספים[62].

בנוסף, במקרה זה ישנם כמה צדדים להקל:

אחזוקי איסורא לא מחזיקינן – יש הסוברים שכאשר לא ידוע שהשתמשו בכלי חמץ אין לחשוש לכך מפני ש'אחזוקי איסורא לא מחזיקינן'[63].
נ"ט בר נ"ט – יש הסוברים שמאכל שהוכן לפני הפסח בכלי חמץ נחשב לנ"ט בר נ"ט ואכילתו בפסח מותרת[64].
טעם לפגם – אם הכלים אינם בני יומן, והמאכלים בושלו בהם לפני הפסח, לכל הדעות הם אינם אסורים[65].

לפיכך, כאשר ברשימת הרכיבים לא מופיע רכיב שעלול להיות מופק מחמץ, מותר להשהות את המוצר ולתת אותו לבעל החיים במהלך הפסח.

מכירת בעל החיים לגוי

במקרה שבו לא ניתן למצוא תחליף מזון שאינו חמץ לבעל החיים, עלינו לבחון את האפשרות להשתמש בגוים על מנת לתת לו את המזון הנדרש.

הראשונים שללו את האפשרות להשתמש בחמץ של גוי על מנת להאכיל את בהמתו, מפני שאיסור חמץ כולל איסור הנאה, איסור שקיים גם כאשר החמץ איננו שלו[66]. וממילא מכירת מזון בעלי החיים לגוי איננה מהווה פתרון אפשרי.

הפוסקים נחלקו האם ישנה אפשרות למכור את בעל החיים עצמו לגוי, כך שבזמן הפסח יהיה מוטל על הגוי להאכילו, והיהודי לא נהנה ממנו כלל. יש שאסרו את הדבר בשתי טענות:

מדובר בהערמה הנוגעת לאיסור הנאה מחמץ שהוא מדאורייתא. בשונה ממכירת חמץ שהותרה רק משום שממילא מבטלים אותו והוא איסור דרבנן[67].
מאחר ובכוונתו לקנות את בעלי החיים מהגוי לאחר הפסח, נחשב כבר כעת כנהנה מן החמץ[68].

מנגד, רבים חלקו על כך, והתירו למכור את בעלי החיים לגוי על מנת שיאכילם בפסח[69]. אך סייג זאת המשנה ברורה שאין להתיר אלא למכור לגוי והוא יעשה כרצונו, אך לא למכור לו את בעל החיים יחד עם החמץ על מנת שיאכילנו ממנו, משום שזוהי הערמה גדולה[70].

יש שהעירו שכאשר מאכל בעלי חיים נחשב כ'חמץ נוקשה', ואיסורו מדרבנן בלבד, יש להקל יותר בהערמה לכל הדעות, וממילא יתכן שיהיה מותר גם למכור את בעלי החיים עם החמץ[71].

היתרים אלו בכל מקרה אינם אלא כאשר בעל החיים עובר ממש לרשות הגוי והוא זה שמטפל בו ומאכילו במהלך ימי הפסח, אך ליהודי אסור להאכיל את בעל החיים שלו גם אם מכר אותו ואת מזונו לגוי[72].

סיכום:

האכלת בעלי חיים בפסח הינה אתגר שאיננו פשוט, הלכתית ומציאותית. בהאכלה זו עלולים לעבור הן באיסור בל יראה והן באיסור הנאה. לכן לכתחילה יש לעשות כל מאמץ על מנת למצוא מזון כשר לפסח לבעלי החיים, כגון: תולעים יבשות לדגים, דוחן לתוכים, וכדומה.

במידה ואין תחליפי מזון כשרים לפסח, ניתן להשתמש במזון בעלי חיים, שברכיביו אין רכיב שמופק מדגן ועלול להחשב כחמץ, על כך יש להתייעץ עם מי שמכיר את תעשיית המזון וידע לזהות נכונה את הרכיבים וחשש החמץ שבהם.

אם ישנם רק תחליפים שבהם חמץ, הדין משתנה לפי הדירוג הבא:

מזון בעלי חיים שראוי לאכילת אדם, כגון: מזון מתועש של כלבים וחתולים (דוגלי, בונזו וכדו'), חובה לבערו[73]. אך לאחר הפסח מותר לרוכשו גם ממקום שבו לא הקפידו על מכירת החמץ[74].
תערובת מזון בעלי חיים שכל רכיבי החמץ שבה לא היו ראויים קודם לכן למאכל אדם, מותר להאכילה לבעלי חיים בפסח[75]. למעשה ללא מידע ברור על כל תהליך ייצור המוצר לא ניתן ליישם את השימוש בהיתר זה.
מזון בעלי חיים שאינו ראוי למאכל אדם כלל, גם לא בדוחק, כגון: מזון דגים בעל ריח חריף – ניתן להקל ולהאכיל בו את בעלי החיים במועד[76]. ויש חולקים ומחמירים[77].

כאשר לא מוצאים מזון כשר לפסח, והמזון ראוי למאכל אדם, ניתן למכור ולהעביר את בעל החיים לגוי למהלך ימי הפסח, כך שהוא יטפל בו ויאכילנו. לכתחילה אין למוכרו יחד עם מזונו אלא הגוי ידאג לבדו למזון מתאים, ובשעת הדחק כאשר מדובר במזון שמיועד לבעלי חיים וקשה לבני אדם לאוכלו יש מקום להתיר[78].

[1] ראה בשו"ת דבר חברון או"ח סי' תעו שהוכיח שגם מאכל שכלב אינו אוכל אך בעל חיים אחר יאכל – אסור בפסח.

[2] רי"ף פסחים יד. רא"ש פסחים פ"ג סימן ג (ושם ביאר שהגמרא שאוסרת מפני שראויה לחמע בה עיסות מדבר על מוצרים שנפסלו אפילו מאכילת כלב), וכ"כ בספר אוהל מועד (הובא בקובץ שיטות קמאי שם), ובראב"ד חמץ ומצה א, ב, שרק לגבי עיסה שיכולה להחמיץ נאמר הטעם שיכול להחמיץ אחרים, אך לגבי פת חייבת שריפה מטעם אחר, ומשמע מפני שנחשבת לאוכל עד שתפסל ממאכל כלב.

[3] ר"ן על הרי"ף פסחים יד., מאירי שם, רשב"ץ מאמר חמץ, מגיד משנה חמץ ומצה א, ב, כסף משנה שם. בפשטות היה נראה שאיסור זה מדרבנן, מפני שדומה לשאור, אך רבים כתבו שאיסור זה מן התורה הוא: פרמ"ג או"ח תמב א"א ג, מקור חיים שם אות ד, שעה"צ שם ס"ק כא, חוות דעת יו"ד קג, א.

[4] או"ח סי' תמב סעיף ב וסעיף ט.

[5] באר הגולה שם אות ד, עטרת צבי שם אות ז, פר"ח תמב, ט (כך משמע מדבריו שנקט כסוברים שבדבר שראוי לחמץ אינו ראוי לאכילת כלב אסור), שו"ע הרב שם אות כב, שו"ת יהודה יעלה או"ח קנ (ותלה זאת בכך שטעם לפגם אסור בחמץ).

[6] מג"א ס"ק יד, עולת שבת ס"ק ח, ערוהש תמב, ל, משנ"ב ס"ק י וביאור הלכה ד"ה עד, נודע ביהודה תנינא יו"ד נז, חוות דעת קג, א.

[7] עולת שבת או"ח תמב, אות ח (אך ראה שם אות ב שהסתפק בזה), נודע ביהודה תנינא יו"ד נז.

[8] פרמ"ג או"ח תמב א"א יד.

[9] תלמיד הרשב"א, הובא בקובץ שיטות קמאי שם, בה"ג סי' יא הלכות פסח, ראבי"ה סי' תפח, רשב"ץ מאמר חמץ, מאירי שם.

[10] במגיד משנה שם הביא שזהו מקור פסק הרמב"ם, וכן משמע בשו"ע תמב, א שכרך את שני הדינים יחד.

[11] עולת שבת תמב ס"ק א, פרמ"ג א"א ס"ק ב, חזו"א אות קטז, ח.

[12] כך כתב המג"א תמ"ב ס"ק ז שמה שהתירו להשהות חמץ פגום בתערובת כולל בתוכו הנאה, וכ"כ חק יעקב שם ס"ק יג, מקור חיים ס"ק ז, שו"ע הרב שם כד, ומשנ"ב ס"ק כב. אך בערוה"ש שם יט הבין שהתירו בשהיה בלבד ואסרו בהנאה (וראייתו מהמקור חיים תמוהה, שכן אין הוא מקשה אלא על השוואת המגן אברהם, אך בסופו של דבר הוא מסכים לקולא).

יש להעיר שבשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א קמא אסר את השימוש באלכוהול למאור על אף שנפגם ממאכל, מפני שלדעתו ההיתר במאכל פגום אינו אלא כאשר אוכל אותו, וממילא הפגימה מפריעה לשימוש, אך אם משתמש בו באופן שהפגימה אינה משפיעה עליו הדבר אסור. לדבריו יש לומר שגם מאכל בעלי חיים שנפגם אינו מותר לבעלי החיים. אך בספר מעדני שמואל על קצוש"ע סי' קיב ס"ק כה הביא מספר מנחת משה שחלק עליו, והוכיח מהשו"ע שהתיר שימוש בדיו מכיון שנפגם ממאכל, למרות שאין הפגימה מפריעה לכתיבה, וכ"כ הגרי"ש אלישיב בספר אשרי האיש.

[13] ח"ג פרק ח אות ה.

[14] כדבריו גם נראה מהמשנ"ב ס"ק ו.

[15] מאכלות אסורות טו, א. כדבריו נראה גם משו"ע הרב תמב, כב שדיבר על חמץ ממשי שהתערב ולא חמץ נוקשה, ומנגד לא הזכיר שהסיבה מפני שלא ראוי לחמע בו.

[1א] תמב, א.

[2א] שם ס"ק ה.

[3א] שם ס"ק ה.

[4א] תמב, ד. הדבר קשה דווקא לשיטות הסוברות שלא מדובר בחמץ נוקשה שהתערב אלא בחמץ רגיל, כפי שפסק המשנ"ב ס"ק יט, אך הט"ז בסימן תמז ס"ק יט הבין שמדובר בחמץ נוקשה, ואם כן אין כאן קושיא.

[5א] רבינו מנוח חמץ ומצה ד, יב, משנ"ב תמב ס"ק כ.

[6א] תמב ס"ק ג.

[7א] ראו משנה פסחים ג, א. וברמ"א תמב, ג אף כתב שיש אוסרים את דבק הסופרים אף לאחר שדיבקו בו אם הוא ניכר מבחוץ, משמע שאפילו בכהאי גוונא חששו שמא יאכל (ובבה"ל שם כתב שנהגו לחומרא בכך).

[8א] נוסיף שישנו קושי להסתמך על דין התריא"ק כמקור, מפני שקשה מאוד להבין מדוע מאכל שמיועד לעשירים לא יהיה מוגדר כמאכל אדם.

[16] שו"ע הרב תמב, כ.

[17] הגדרה זו נכתבה במג"א תנב, א, שו"ע הרב תמב כ, מקור חיים אות ד.

[18] או"ח תמב. ושם הבין שכך פסק גם הרמב"ם, וכ"כ גם באבן העוזר סי' תמב, א"א בוטשאש על סעיף ג.

[19] או"ח תמז, יב.

[20] שו"ע שם.

[21] שו"ת פני יהושע או"ח טו, ערוה"ש תמב, יג. אבל בסעיף טז שם אסר.

[22] מגן אברהם תמז, יב, ערוה"ש שם מה. אך ראה בחק יעקב שם ס"ק נג שדחה דבריו ואסרו באכילה, וכן במקור חיים שם ס"ק מג, וכן הכריע במשנ"ב שם ס"ק קז.

[23] פרי חדש תמז, יב, ביאור הגר"א שם, עטרת צבי תמב, ב, עולת שבת שם א, מג"א תמב, א, אליה רבה תמב, ב, חק יעקב שם ס"ק ב, שו"ע הרב שם כ, משנ"ב תמב, ב.

[24] תמב, על סעיף ג.

[25] תמב ס"ק י. ועוד פוסקים רבים.

[26] תמב א"א ס"ק ח.

[27] תמב, א ד"ה וחמץ נוקשה.

[28] שער הציון תמב, ס"ק יג. המחצית השקל והמשנ"ב לא כתבו את חידושו של הפרמ"ג שבהנאה אסור חמץ זה, אך מאחר ולא מצינו מי שחלק בהדיא קשה להתיר.

[29] לכאורה חייבים לומר שזו ההגדרה לחמץ נוקשה בתערובת, שהרי כל חמץ הוא תמיד תערובת של מים וקמח וכדו'.

[30] לבוש או"ח תמב, א, ט"ז תמז, יב, עולת שבת שם ד, מג"א תמב, ב, אליה רבה תמב, ב, משנה ברורה שם ס"ק יט.

[31] רש"י פסחים שם, תוס' שם, פסקי תוס' שם אות קטו, תוספות שאנץ שם. כך גם משמע מדעת הרמב"ם חמץ ומצה ב, טו "אם טח פניה בטיט הרי זו בטלה" וכן ביאר שם רבינו מנוח.

[32] רא"ש פסחים ג, ב, אגודה פסחים ג מג, ראב"ן סימן ז, מרדכי רמז תקצו.

יתכן ששאלה זו תלויה בהתלבטות הבבלי האם רבי יצחק משלים את דברי רבי שמעון או חולק עליהם. לשיטה הסוברת שהוא חולק עליהם יתכן שבעצם הוא כלל לא מסכים להנחת רבי שמעון שניתן להפקיע איסור חמץ על ידי ייחוד, ולדעתו ההיתר אינו אלא משום פגימת הכופה.

[33] נראה שזו כוונת שער הציון סימן תמב ס"ק סט, וכן הבין את דברי הרא"ש בשו"ת אבן שתיה (דון יחיא) סי' יז.

[34] ב"ח תמב, יב, עולת שבת על סעיף ט שם. כך נראה לכאורה גם מהמקום שבו בחר השו"ע תמב, ט, כחלק מן הסעיף העוסק בחמץ שנתעפש ונפגם. וכן נראה מביאור המגיד משנה לרמב"ם חמץ ומצה ד, יא שביאר שקולן של סופרים שהודבק מותר מפני שנפגם ממאכל כלב, ולא הזכיר מפני שייחדו להדבקה, וכן ביבין שמועה לרשב"ץ מאמר חמץ פרק ז אות י.

וראה בשו"ת ויען יוסף או"ח רלב שכתב שדי בכך שיפסל מאכילת אדם, ומכיון שייעדו לדבר אחר כבר אין חשש שמא יחמע בו עיסות אחרות, וקצת משמע כן גם מהחזו"א או"ח קטז, ח.

[35] המשנה ברורה מעיר שהנחה זו קשה ביותר, שהרי רק חלקה החיצוני של הקופה נפגם, ולא כולה.

[36] ראבי"ה פסחים תפז, וכן נראים דברי תרומת הדשן קיז. וראה בחזו"א קטז, ט שדברים אלו חולקים על שיטת הרמב"ם שהייחוד מספיק לבדו, וראה בב"ח תמב, ח שהבין גם מהבית יוסף שדברים אלו חולקים על הרמב"ם, אך דעתו שזהו ביאור לשיטת הרמב"ם.

[37] תמב ס"ק מב.

[38] כך משמע בשו"ת חת"ס או"ח קד (אלא שנראה שהחמיר מאוד בדין אופן הייחוד, וזריעת הזרעים בקרקע אינה מספיקה לדידיה).

[39] או"ח כלל ד סי' יא.

[40] או"ח קטז ז. ושם באות ה הסכים גם הוא שטיחת הטיט נועדה לייחוד ולא לפגימה במוצר. אך מדבריו באות ח משמע יותר שצריך פגימה, ובוודאי כתב כן שם לענין דיו, וצ"ע.

[41] נראה שזה גם הטעם שבסעיף י על השו"ע שהתיר שימוש בדיו שמעורב בו חמץ, כתבו כל נושאי הכלים כדעת תרומת הדשן שהדבר מותר משום שנפגם מאכילת כלב, ועצם ייחודו לדיו איננו מספיק מאחר והוא גלוי.

[42] בחזו"א או"ח קטז, ט כתב שדין זה מתאים לשיטת הראבי"ה ולא לשיטת הרמב"ם. ובאות ח' שם בדינים העולים אסר קולן של סופרים דווקא "קודם שדיבק בהן את הניירות". אך מנגד ראה באות יד שם שדן בדברי המשנ"ב המתיר רק כאשר הבצק מכוסה, ולא נראה שחולק על דבריו.

[43] אך ראה בחוק יעקב ס"ק י שלא העלה על דעתו כלל שזו קולתו של השו"ע, וכתב שכתב כן או משום שנפגם מאכילת כלב, או משום שהחמץ איננו ניכר. ובבית יוסף שם אות י' הביא בפשטות דברי התרומת הדשן שדיו שמעורב בו חמץ מותר משום שנפסל מאכילת כלב, ויתכן שלרווחא דמילתא נקט והוא הדין בלא נפסל מותר כיון שיועד לכתיבה.

[44] ראה בשו"ת חלקת יואב או"ח סי' כא שמחמת קושיא זו כתב שכל שלא בטל ממנו טומאת אוכלים לא בטל איסור חמץ.

[45] חזון איש או"ח קטז, ז ושם אות ט.

[46] בספר ההשלמה והמכתם פסחים מה ע"א הביאו מכאן ראיה שצריך דווקא טיחת טיט וייחוד לבדו אינו מועיל. לדבריהם משמע שטיחת טיט אינה 'מעשה ייחוד' אלא כיסוי הבצק או פגימתו.

[47] הערות על פסחים מה:

[48] ובגינת ורדים או"ח כלל ד סי' יא תירץ שבקערת בצק חששו שמא יתערב במהלך הלישה ולכן החמירו, אך באמת מעיקר הדין אין בל יראה בבצק הדבוק בקערה כיון שבטל אליה.

[49] או"ח תסה, א.

[50] פסחים לט ע"ב.

[51] תירוץ זה דומה לתירוצו של הגרי"ש אלישיב לעיל בענין הבצק שבסידקי העריבה.

[52] סימן יז, הובאו דבריו גם בשדי חמד מערכת חמץ ומצה אות נג, ובמעדני שמואל על קיצור ש"ע קיב אות כה.

[53] ח"ה עמ' רסא.

[54] כך גם נראה מדברי האור לציון ח"ג פרק ח אות ה, ושו"ת דבר חברון או"ח תעו שאסרו מזון בעלי חיים שלא נפגם.

[55] ח"ב סי' סד.

[56] שו"ת חת"ס או"ח קד. אלא שלדעתו הייחוד קיים אך אין טיחה בטיט. וכ"כ בספר באר המלך, חמץ ומצה פ"א ה"ב.

[57] או"ח סי' כא.

[58] פסחים סי' מד.

[59] או"ח סי' תלג על סעיף ח. שם ובשו"ת חלקת יואב תלו דין זה בדין טומאת אוכלים. והנה מאכל שמיועד למאכל בהמה לא בטל ממנו טומאת אוכלים, אלא אם מראש היה מיועד לבהמה (ראה: משנה טהרות ח, ו, מפרשים רבים על בבא בתרא פ ע"א, ואף שברשב"ם שם משמע שייחוד למאכל בהמה מפקיע מגדר כלי, כתב הרמב"ן שם שכוונתו רק כאשר מראש חישב עליו למאכל בהמה). בנדון דידן חלק ניכר מחומרי הגלם יוצרו בתחילה לאדם ורק לאחר מכן השתמשו בהם למאכלי בהמה, ועל כן הם עדיין מקבלים טומאת אוכלים.

ככל הנראה בנוסף לחת"ס שלא הסכים לגישה זו, גם בעת חידושי הרי"מ שדן לעיל באפשרות להגדיר מאכל בהמה ככופת שיאור, יחלוק על כך (אלא אם כן זוהי כוונת תירוצו השני).

[60] סימן ו. וכן בעולת שבת תמב ס"ק א אסר אפילו להשהותו, וע"ע בפרמ"ג פתיחה לסי' תמב.

[61] חק יעקב תמז, כז.

[62] משנ"ב תמז ס"ק נה, מקור חיים שם ס"ק כב, פרמ"ג שם משב"ז י.

וראה במשנ"ב תמב ס"ק א שהזהיר להשהות מאכל זה במקום מוצנע שמא יאכל ממנו. ויתכן שמאכל בעלי חיים שאין הדרך לאכול ממנו ליכא חשש זה.

יש שהתייחסו רק להיתר ההשהייה ולא להיתר ההנאה: מגן אברהם תמב ס"ק ט, שו"ע הרב שם ח, מגן האלף שם ס"ק א, בגדי ישע תמב ד"ה ומ"ש המג"א, ערוה"ש שם טז, שו"ת הר הכרמל סי' יד, ובשו"ת חת"ס ח"א קח אסר דווקא בדבר חריף.

[63] סברה זו הובאה בבית יוסף סימן תמז בשם רבינו תם. וכן נראה מרבים שהבינו שהשו"ע בסי' תמז סעיף ה' אינו מחמיר בכל מה שהרמ"א החמיר שם. אך הרמ"א החמיר בכל דבר שיש שמבשלים אותו בכלי חמץ.

[64] כך משמע לכאורה בשו"ע תנב, א שכתב שאם מגעילים את הכלים לפני שעה חמישית אין צורך להקפיד שיהיו במים שישים כנגדם. וכן הבין הגר"א תמז, ה, אכן במג"א תנב, ס"ק א, הבין שהשו"ע התיר רק בנותן טעם שלישי. אך גם לדבריו לכל הפחות יש להתיר את הקיטור המשותף.

מנגד הרמ"א בסימן תמז, ה החמיר שלא לאכול שומן שבושל בכלי חמץ, הגר"א שם כתב שמדובר בחומרא בעלמא, אך במשנ"ב ס"ק סא כתב שאם הכלים בני יומן אין להקל בזה כלל.

יש להעיר שעל מנת להתיר קיטור משותף מטעם נ"ט בר נ"ט, יש להכריע בשאלה נוספת האם אומרים את קולת נ"ט בר נ"ט בשעת הבישול. ראו במאמרנו "כלים המחוממים במים וקיטור", כשרות כהלכה ח"ג.

[65] אף שאסר הרמ"א בסימן תמז, י נותן טעם לפגם בפסח, שם בסעיף ב' התיר נותן טעם לפגם שהוכן לפני הפסח.

נתון זה אינו מהווה הכרעה לקולא כשלעצמו, מפני שאיננו יודעים אם הכלים היו בני יומן, ולענין חמץ החמירו שלא לומר 'סתם כלים אינם בני יומן', משנ"ב תמז ס"ק נח.

[66] אגודה פסחים ב, כג, שו"ת מהרי"ל קסא, שו"ע או"ח תמח, ז.

[67] מקור סברה זו בתבואות שור פסחים כא, וכ"כ בבית אפרים או"ח לג.

[68] מקור חיים, או"ח תמח אות יא.

[69] תשובה מאהבה ח"א מב בשם תשובת הנודע ביהודה, נשמת אדם קיט ז-ט, שו"ת חת"ס או"ח קיג, משנ"ב תמח ס"ק לג, וכן נראה גם מדעת שו"ת פנים מאירות ח"א י.

[70] כל הביא בישועות יעקב או"ח תמח, ח.

[71] כך מובא בהוספה מנכד המחבר שבשו"ת ר"ח כהן סוף חלק או"ח.

[72] שו"ע תמח, ו, ומשנ"ב שם כח.

[73] אפילו אם מדובר בחמץ נוקשה יש לבערו לרוב הדעות. כפי שאמרנו לעיל לדעת רוב הדעות אין בסברת כופת שאור בכדי להתיר את השהייתו בבית, הן מחמת היותו גלוי, והן מחמת שלא יוחד להיות כלי ועדיין שייך לתחום המזון.

[74] משום שיש מקום להחשיבו ככופת שיאור, וכן לעיתים רבות מדובר בחמץ נוקשה שאינו נאסר לאחר הפסח.

[75] כדין תערובת חמץ נוקשה.

[76] כאשר מדובר בתערובת חמץ שנפסלה ממאכל אדם, יש שהתירוה – אור לציון ח"ג פרק ח אות ה, ולענ"ד בהצטרף סברת ההיתר להחשיבה ככופת שיאור יש להקל. ואף כאשר אין מדובר בתערובת, אלא בחמץ כשלעצמו, לרוב מדובר בחמץ נוקשה (כגון: גרגירי חיטה שלמים שלא היו ראויים למאכל קודם לכן), ויש להסתמך על שיטת הפרי מגדים שמתיר חמץ נוקשה שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק.

[77] שהרי ראשונים רבים אסרו את הדבר, וכן בחידושי הגר"ח התיר רק כאשר זו תערובת הכוללת טעם ולא ממשות.

[78] מאחר שבדרבנן התירו בהערמה, ויתכן להחשיבו כאיסור דרבנן הן מחמת חמץ נוקשה, והן מחמת דין כופת שיאור.