חרקים ברסק עגבניות - דיון הלכתי

הרב יצחק דביר

מאמר זה נכתב בעקבות חרקים רבים שנמצאו ברסק עגבניות, החרקים היו מעורבים היטב ברסק העגבניות, ולא נמצאה דרך נקיון ובדיקה בה ניתן להנחות את הציבור, רק חברות בודדות נמצאו נקיות, ונשאלה השאלה – האם חובה להורות לציבור להשתמש דווקא בחברות הללו?

לשו"ת בנושא

כדי לבחון שאלה זו עלינו לקבוע תחילה מהי חומרת האיסור שבו אנו עוסקים, לשם כך נציג תחילה את סיכום הבדיקות שנערכו במעבדת כושרות:

שיעור הנגיעות העולה מן הבדיקות הללו נע קרוב ל-50%, בסך הכל ב-14 מתוך 22 אריזות נמצאו חרקים, כשבחלק מהחברות האחוזים נמוכים יותר (4 מתוך 9 – 44%), ובחלקן גבוה יותר (6 מתוך 7 – 85%, או 4 מתוך 6 – 66%). באחוזים גבוליים כאלה קשה לקבוע בביטחון שרמת הנגיעות נחשבת כ'רוב', הן משום שיתכן שבדיקה נוספת של אריזה שתהיה נקיה תשנה את המאזן, והן משום שהחשבון תלוי בגודל האריזות שייבדקו, אם נבדוק אריזות של 100 גרם תהיינה יותר אריזות נקיות. לאור זאת יש מקום לומר שאין חובה לחשוש מדאורייתא לשיעור הנגיעות שנמצא, שהרי הוא פחות מ50% ובטל ברוב, והחובה שחלה על רסק העגבניות אינה אלא מדרבנן, שחייבו לחשוש גם ל'מיעוט המצוי', מצב שבהחלט מתקיים ברסק העגבניות.

לאור זאת עלינו לשאול, האם חובת חכמים לחשוש ל'מיעוט המצוי' קיימת גם כאשר משמעותה להימנע מאכילת המוצר לחלוטין?[1] בסגנון לימודי נשאל זאת כך: האם חכמים קבעו ששיעור מיעוט המצוי דומה ל'רוב' מן התורה, והוא 'מוחזק כאיסור' עד שיתברר אחרת? או שמא חכמים סברו שעל אף שהתורה התירה לסמוך על הרוב, כאשר החשש לאיסור מצוי ראוי לכתחילה לבודקו ולא להתעלם ממנו.

 

א. מקור דין מיעוט המצוי

---

בכמה מקורות בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים האם 'חיישינן למיעוטא', לדעת רבי מאיר יש לחשוש לכך, ולדעת רבנן אין צורך לחשוש למיעוט. התוספות (ע"ז מ:) מקשים מכמה מקורות שבהם גם להלכה חוששים למציאויות נדירות, ומבארים שחכמים חלקו על רבי מאיר רק כאשר מדובר במיעוט שאינו שכיח, אך ל'מיעוט המצוי' צריך לחשוש לכל הדעות.[2] כך מבארים התוספות את הדינים הבאים:

• תינוק שנפטר בנסיבות שאינן טבעיות לפני שהגיע לגיל שלושים יום, חוששים שמא היה נפטר ממילא ונחשב כ'נפל'.[3] לפיכך אין מתאבלים עליו,[4] אמו צריכה חליצה,[5] וההורגו אינו נהרג.[6]
• בעל שנצפה כשהוא במצב שהסיכויים להישרדותו קלושים (גוסס, או שנפל לים), אין מתירים לאשתו להינשא משום שישנם מעט מקרים שבהם אנשים שרדו זאת.[7]
• חכמים אסרו לאכול מפירותיהם של עמי הארץ בלא לעשר, משום שמיעוט מהם נמנעו מלעשר.[8]

במהלך הדורות, יש שייחסו דינים נוספים לעיקרון זה:

• חכמים אסרו חלב שנחלב על ידי גוי מחשש מצוי שמא ערב בו חלב טמא.[9]
• בנישואין עם כהן יש לברר את היוחסין ולא לסמוך על כך שרובם כשרים.[10]
• חכמים אסרו לשתות מים בלילה מן הבורות, מחשש שמא יש בהם חרקים שיפרשו וישובו אל המים.[11]

מכל המקורות הללו משמע ש'מיעוט המצוי' איננו רק חובת בדיקה, ויש לחשוש לו אפילו כאשר לא ניתן לברר את החשש למיעוט, כגון: עגינות, חליצה ואבלות על תינוק, מניעת שתיה בלילה, הימנעות מפירות עם הארץ (בשעה שלא ניתן לעשר), הימנעות מחלב גוי וכדומה.

על כך קשה, משום שישנם כמה מקורות מהם משמע שאם הבדיקה לא בוצעה, בדיעבד הדבר מותר:

• ההלכה קובעת שאשה שנישאה למרות שיש סיכוי שבעלה הראשון עדיין חי – אינה חייבת להתגרש ממנו.[12]
• שוחט שלא בררו האם הוא יודע לשחוט, והלך מכאן, מותר לאכול משחיטתו על אף שיש מיעוט שאינם בקיאים בשחיטה.[13]

יש שיישבו שבמקרים אלו מדובר שהמיעוט איננו מצוי, ומעיקר הדין לא היתה חובה גמורה לחשוש לו.[14] אולם מדברי הרמב"ן[15] והר"ן[16] משמע שחובת הבדיקה היא רק לכתחילה כאשר הדבר אפשרי, אך בדיעבד ניתן לסמוך על הרוב.[17]

 

ב. נאבדה הריאה

---

ביטוי נוסף למחלוקת זו מצוי בהלכות בדיקת טריפות. חכמים קבעו שיש לבדוק את ריאת הבהמה לפני אכילתה מחשש שמא יימצא בה נקב. חשש זה אינו קיים ברוב הבהמות, אך חייבו חכמים לחשוש ל'מיעוט המצוי' שבהם הוא קיים. גם במקרה זה נחלקו הראשונים מה יהיה דין הבשר אם לא בדקו את הריאה וכבר אין אפשרות לבודקה. יש שאסרו את אכילת בשר הבהמה,[18] ויש שהתירו את אכילתו בדיעבד.[19]

בסוגיה זו ישנה פסיקה למעשה בשולחן ערוך (יו"ד לט, ב):

מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתבדק הריאה בא חיה או נוכרי ונטלה והלך לו הרי זו מותרת ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה היתה.

רמ"א - ויש מחמירין אם נאבדה הריאה ואין להתיר רק במקום הפסד גדול.

על פניו נראה כי ישנה מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א בשאלה העקרונית אותה הצגנו בראש המאמר, האם החיוב לחשוש למיעוט קיים גם כשאין אפשרות לבדוק זאת. אלא שבעיון מעמיק עולה שאין הכרח להבין כך בדעת השולחן ערוך ואף לא בדעת הרמ"א.

1. דעת השולחן ערוך

פסיקת השולחן ערוך, שמתירה בדיעבד להשתמש בבשר בהמה שאין אפשרות לבדוק את ריאתה, נתקלת בקושי מפסיקה מקבילה של השולחן ערוך במקום אחר (יו"ד קיט, יד):

המוכר בשר, ואח"כ נודע שהבהמה לא נבדקה כהוגן, דינו כמוכר דברים שאסורים מדברי סופרים.

לכאורה קשה, שהרי בדיעבד אם לא בדקו את הריאה בשר הבהמה כשר? לאור זאת כתב הש"ך (שם ס"ק כח) שמוכרחים להבין שהשולחן ערוך התיר רק כשמדובר בתקלה מקומית שהתרחשה באופן חד פעמי, "אבל שיעמוד מי שידוע לנו שאין יודע לבדוק ויבדוק במזיד ושנאכל על סמך בדיקתו זה ודאי אסור".[20]

לאור זאת יש להסתפק בנדון דידן: האם יצרני רסק העגבניות שלא ניקו אותם מחרקים, וגרמו לכך שכעת לא ניתן לבודקם עוד, עונים לקריטריון המובא בדברי הש"ך ורסק העגבניות יאסר גם לדעת השולחן ערוך?

בשפת אמת[21] כתב שהאיסור לאכול את הבשר קיים אפילו אם לא נאבדה הריאה במזיד, אלא שהשוחט פשע ולא שמר עליה כראוי. נראה שאי נקיון העגבניות מחרקים מוגדרת כפשיעה, שכן כל בר דעת שיראה את טיב העגבניות שמהן מכינים את הרסק יבין שישנה סבירות גבוהה שהן נגועות בחרקים. אלא שיתכן שבעלי המפעל ונציגי מערכת הכשרות היו סבורים שבישול העגבניות וכתישתם תגרום לחרקים להתפרק ולהתבטל.[22] כאן אנו נכנסים למחלוקת בין הפוסקים מה יהיה הדין אם מבצע הפעולה היה סבור שהוא נהג כדין:

בשו"ת שואל ונשאל (ח"ד יו"ד, ז) התייחס למי שנוהג היתר בבשר שאינו חלק, ומוכר בשר שאינו חלק יחד עם בשר חלק, כ'מאבד את הריאה במזיד', ואסר לקנות מכל הבשר על אף שכעת אין אפשרות לבדוק את הריאה.

מנגד, בשו"ת שרידי אש (ח"ב יא) כתב שהמתארח אצל אחרים ואינו יודע אם הבשר שמגישים בפניו חלק, רשאי לאכול, שהרי אין לו אפשרות כעת לבדוק את הריאה, ומכיון שהם סבורים שנוהגים כדין אין לקונסם.[23] לדבריו יש מקום לומר שגם בענייננו, כל עוד מערכות הכשרות לא ידעו שהחרקים נותרים שלמים גם לאחר תהליך העיבוד, השימוש במוצר יהיה מותר.

2. דעת הרמ"א

כאמור, הרמ"א אסר לאכול מבשר בהמה שריאתה לא נבדקה, אם לא מדובר ב'הפסד גדול'. מדבריו יש להסיק שמינים שיש לבודקם מחמת מיעוט המצוי, אכילתם אסורה כאשר הבדיקה כבר אינה אפשרית. אלא שהש"ך (שם ס"ק ח) איננו מנמק את האיסור משום שחכמים חייבו להתייחס ל'מיעוט המצוי' כספק דאורייתא או כחזקת איסור, אלא באופן אחר:

האוסרים סבירי להו דכיון דהצריכו חז"ל בדיקה אסרו אפילו דיעבד כשלא נבדקה, משום דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה.

לדבריו יש לשאול:

1. האם תקנת חכמים לאסור אפילו בדיעבד, נגזרה דווקא לגבי הריאה, או לגבי כל מין שבדיקתו נדרשת מחמת מיעוט המצוי?
2. אף אם נאמר שזו גזירה כללית, יש להסתפק האם היא שייכת גם במינים שמראש אין אפשרות לבדוק אותם, וממילא אין מקום 'לקנוס' כדי שלא יימנעו מלבודקם?[24]

תשובות לשאלות אלו ניתן ללמוד מדברי הש"ך עצמו (יו"ד לג, כג), כאשר הוא עוסק בחובה לבדוק את ושט העוף הוא מביא את תשובת מהר"ם מלובלין שפסק שאם השליכו את הושט בלא בדיקה – העוף כשר בדיעבד. בחכמת אדם (איסור והיתר יד, לד) למד שהאיסור נאמר דווקא לגבי ריאה "דכיון דחז"ל תיקנו כן לבדוק הריאה חמיר טפי",[25] אך כל דבר אחר שיש חובה לבודקו מחמת מיעוט המצוי מותר בדיעבד גם לשיטת הרמ"א.

אלא שהמעיין בדברי המהר"ם מלובלין במקורם (סימן כא), יגלה שהטעם העיקרי שניתן להיתר אכילת עוף שוושטו לא נבדק, משום ששכיחות הטריפות בוושט איננה רבה, ואינה מחויבת מן הדין,[26] וממילא יש ללמוד להיפך, שאם שכיחות הטריפות בוושט היתה בשיעור מיעוט המצוי, היה צריך לאוסרו אף בדיעבד,[27] וממילא נלמד שדברי הרמ"א נכונים גם לגבי עגבניות שנגועות בשכיחות רבה, ואין להתירן גם לאחר שאין אפשרות לבודקן ולנקותן.

 

ג. ביטול בשישים

---

החרקים המצויים ברסק הרי הם כה זעירים עד שקשה למצוא אותם בתוכו. היה מקום לומר שהחרקים בטלים בשישים, אלא שחכמים קבעו שחרק שלם המצוי בתערובת אינו בטל בה, שכן הוא מוגדר 'בריה'. וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד ק, ג) "קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה, אסור הכל".

איסור זה הינו מדרבנן, וממילא כאשר ישנו ספק האם ישנה בריה בתערובת – אין לאוסרה.[28] הלכה זו מעלה ספק בנדון דידן, שהרי חרקים לא נמצאו בכל האריזות אלא רק בחלקן. האם יש מקום לדון לגבי כל אריזה בנפרד ולהגדירה כ'ספק בריה' וממילא להתיר את התערובת?[29]

נראה ששאלה זו תלויה בספק אותו הגדרנו בראש המאמר: האם מינים הנגועים במיעוט המצוי נחשבים כנגועים בוודאי עד שייבדקו, או שמא רק החילו עליהם חובת בדיקה. על כך ניתן ללמוד מדברי הרשב"א (חולין נח ע"א) שהתייחס לפירות המוחזקים כנגועים בחרקים בשיעור מיעוט המצוי:

אם עבר ובשלן מותרין, דאיכא למימר דילמא לא הוו כלל ואם תמצי לומר דאיכא דילמא נימוח ובטיל.[30]

אנו למדים שאילולא הספק השני, שמא נימוחו החרקים בתבשיל, לא די בכך שישנו ספק האם בכלל ישנם חרקים בתערובת, ולא נאמר שיש כאן 'ספק בריה' הבטלה בשישים. יתירה מזאת, באיסור והיתר הארוך (מא, ג) לאחר שהעתיק את דברי הרשב"א הוסיף: "והיינו שלא הוחזקו, פירוש בסתם מיני קטנית, אבל פרטיים במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק". וביאר בנקודות הכסף שלהבנתו הרשב"א כלל לא דיבר במינים המוחזקים בנגיעות בשיעור מיעוט המצוי, ובמינים "דדרכם להתליע אם כן ספק הרגיל הוא ולאו שמיה ספק".[31]

בנדון דידן גם הספק השני, שמא נימוחו החרקים, איננו קיים, משום שהבדיקות מורות על כך שנותרים חרקים שלמים גם לאחר הבישול, וכפי שכתב הרש"ל (ים של שלמה חולין ג, ק):         

נהגתי בעצמי שלא לאכול הכמהין היבשים, כי הוחזקו בתולעים, כי לאחר בדיקה והברירה מצאתי בתבשיל בשולי הקדירה כמה תולעים, וכן נמצא זה כמה פעמים והוחזק בכך.

נוסף על כך, נראה שהנדון דידן דומה יותר לפסיקת השולחן ערוך (יו"ד פד ט-י) שאם נמצאו שלשה חרקים בתבשיל הוחזק התבשיל עצמו כנגוע, ואין אומרים ששאר התבשיל יהיה מותר משום שיש ספק אם יש בו בריה נוספת. גם בנדון דידן יש להתייחס לרסק העגבניות כמוצר שהוחזק בפני עצמו כנגוע בחרקים, ואין להגדירו כ'ספק בריה' שמותר.

 

ד. ההיתר בהפסד מרובה

---

כאמור, גם הרמ"א התיר להשתמש בבשר שריאתו לא נבדקה כאשר מדובר בהפסד מרובה.[32] לאור זאת יש מקום להתיר גם בנדוננו כאשר מדובר בתבשיל גדול שערבו בו רסק עגבניות, ואולי אף במקרים שבהם מתארחים וההימנעות מאכילת התבשילים שרסק העגבניות מעורב בהם תגרום לאי נעימות רבה.

אלא שכאשר אנו פונים לתחום המסחרי והמוסדי, אנו נתקלים בנקודות נוספות שעלולות להחשב כהפסד מרובה.

1. מהבדיקות עד כה עולה שחברות איכותיות שמשתמשות בעגבניות איכותיות יותר – סחורתן נקיה. אלא שמטבע הדברים מוצרי החברות הללו גם יקרים יותר. לבית פרטי הפער איננו גדול וקשה להגדירו כ'הפסד מרובה', אך במטבחים מוסדיים ובעסקים עושים שימוש בכמות רבה של רסק עגבניות, ופער המחירים עלול להחשב כהפסד מרובה.
2. כדי לייצר רסק עגבניות נקי נדרש להעביר את העגבניות נקיון יסודי, מובן שהדבר כרוך בעלויות נוספות ליצרן. יש להניח שמדובר בעלויות זניחות שאינן מוגדרות כהפסד מרובה ליצרנים גדולים. אך אם יתברר כי אין דרך פשוטה לנקות את העגבניות מהטיב הנמוך, המשמשות כיום לייצור הרסק, שימוש בעגבניות איכותיות יותר בהחלט כרוך בעלויות ניכרות שמוגדר כהפסד מרובה.
3. גם אם יוחלט לתקן את הייצור מעתה ואילך, חברות הייצור מחזיקות ברשותן מאגר גדול של רסק עגבניות, השמדת הרסק כולו בוודאי מוגדרת כהפסד מרובה.[33]
4. להוראה כללית לציבור להמנע מרסק עגבניות ישנן השלכות רחבות: הימנעות מרטבים המכילים רסק עגבניות, מפיצה, ממנות המוגשות בבתי עסק שיש בהן רסק עגבניות, ועוד. יתכן שהוראה כללית שכזו מוגדרת בעצמה כ'הפסד מרובה'.

הפרי מגדים (או"ח משב"ז תצח, ד) מסתפק האם מותר לשחוט בהמה שעומדת למות, כאשר ידוע מראש שאין מי שיבדוק את הריאה.[34] נראה שספקו הנוגע בשאלה האם התירו מראש להכניס את עצמו להפסד מרובה, שייך לחלק ניכר מצדדי ההיתר שהוזכרו כאן: האם מראש אפשר להקים עסק שישתמש בעגבניות נגועות מחמת ההפסד המרובה? חלק מהפוסקים אמנם הכריעו בספקו של הפרי מגדים לקולא,[35] אך מסתבר שגם הם לא היו מתירים להקים עסק שלם שמתבסס על 'הפסד מרובה' ולא בודק את ריאת הבהמה, והוא הדין שגם בנדוננו קשה להתיר למפעל להמשיך לייצר באופן זה.

יש להוסיף, שגם אם ליצרן או לבית העסק ישנו הפסד מרובה בשימוש ברסק עגבניות נקי, יש לבחון האם לצרכן, שבשבילו ההימנעות אינה נחשבת כהפסד מרובה, יהיה מותר לקנות ממנו? בחתם סופר (או"ח סה) אכן כתב שמי שהותר לו דבר מה מחמת הפסד מרובה, ישתמש בו רק הוא ובני ביתו, אך אסור למוכרו לאחרים. אולם נראה שדבריו אמורים לגבי צרכן פרטי, אך גוף מסחרי, שההימנעות ממכירת המאכל והותרתו ברשותו נחשבת בעצמה להפסד מרובה, התירו לו אף את מכירתו, וכן דייק בפת"ש (יו"ד לא ס"ק ב) מדברי רע"א שטבח רשאי למכור לאחרים, וכ"כ המהרש"ם (דע"ת פתיחה להלכות טריפות).

 

ה. סיכום

---

למרות שלא ניתן לבדוק את רסק העגבניות ולנקות אותו מחרקים, קשה לקבוע שמותר להשתמש בו מכמה סיבות:

1. כלל לא ברור ששיעור הנגיעות מוגדר כ'מיעוט המצוי' ולא כ'רוב.
2. לדעת פוסקים רבים גם מוצר שנגוע בשיעור מיעוט המצוי אסור, ואפילו אם לא ניתן לבודקו.
3. יש הסוברים שלכל הדעות בנדון דידן אי נקיון העגבניות מחרקים יחשב כפשיעה, והרסק המופק מהם יאסר לכל הדעות.

אולם מאידך, קשה לומר שלמיקל אין על מי שיסמוך, מחמת הסיבות הבאות:

1. יתכן שלכל הפחות רסק העגבניות שהופק במפעלים לפני שהתברר שנותרים בו חרקים – אינו אסור לשיטת השולחן ערוך.
2. לדעת החכמת אדם ופוסקים נוספים גם הרמ"א מסכים עם היתר זה, ולא אסר אלא בריאה שלא נבדקה.
3. יתכן להגדיר את המצב שבו אנו עסוקים כהפסד מרובה, מחמת הפסד המפעלים, או מחמת ההפסד הציבורי הכרוך בהוראה להמנע מרסק עגבניות או לרכוש חברות איכותיות בלבד.
4. מכיון שלא בכל אריזה ישנם חרקים יתכן שיש להגדיר זאת כ'ספק בריה'.

למעשה אין ספק שיש צורך לתקן את המצב, ועד לשינוי המצב ראוי להמנע מרסק עגבניות שאינו מוחזק כנקי מחרקים, אך נראה שלמיקל יש על מה לסמוך.

 

 

 

 

 

[1] על אף המשמעות הרבה של שאלה זו להגדרת חובת הבדיקה במיעוט המצוי, באופן מעשי כמעט כל המינים שאין אפשרות להבטיח את נקיונם מחרקים, שיעור הנגיעות בהם רב ומוגדר כ'רוב' ולא כ'מיעוט המצוי'.

[2] כעין זה ברא"ש חולין א, טז. אך שם סיים שגם ר"מ לא חשש למיעוט שאינו מצוי (וכן במאירי נדה לא ע"ב) ולדבריו צריך להבין במה בדיוק נחלקו.

[3] שבת קלה ע"ב.

[4] רמב"ם אבל א, ו.

[5] תוספות חולין לו ע"ב.

[6] רמב"ם רוצח ב, ו.

[7] יבמות קכא ע"א.

[8] תוספות שבת יג ע"א.

[9] תפארת ישראל עדויות א, א.

[10] רמב"ן מלחמת השם חולין ד ע"א.

[11] רשב"א חולין נח ע"א, ר"ן חולין יט ע"א, נימוקי יוסף חולין נח ע"ב.

[12] יבמות קכא ע"ב, שו"ע אבהע"ז יז, לד (ואע"פ שהרמ"א הגביל זאת למצב שבו נישאת על פי חכם, נראה שקנסוה במקום שעשתה שלא כדין, אך אין זאת משום שחייבת לחשוש מן הדין למיעוט ולהתגרש כדי שלא יעבור בעלה על איסור אשת איש).

[13] רי"ף חולין ג ע"ב.

[14] בתוספות בכורות כ ע"ב כתב שהחמירו במים שאין להם סוף רק לכתחילה משום "חומרא דאשת איש", וברא"ש חולין א, טז בשם רבינו תם כתב שהתירו לסמוך על "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין" משום שהמיעוט שאינם מומחים איננו שכיח.

[15] מלחמת השם חולין ד ע"א.

[16] חולין ג ע"ב.

[17] בשולחן ערוך יו"ד א, א פסק למעשה שאם השוחט אינו לפנינו ניתן לסמוך על כך שרובם בקיאים, אלא שלא ביאר אם לדעתו יש מיעוט המצוי שאינם בקיאים, אך מדברי הגר"א שם (ס"ק ד וס"ק ז) משמע שהבין שיש מיעוט המצוי ולמרות זאת בדיעבד לא יאסר.

[18] ראב"ד שחיטה א, יג, מרדכי חולין תקפ בשם בה"ג וראב"ן, הגהות שערי דורא צב, ג (שהתיר רק אם בדקה במשמוש היד)

[19] רמב"ם שחיטה יא, יג, רש"י חולין יב ע"א, רא"ש חולין א, טז, פסקי ריא"ז חולין מט ע"א, רשב"א תורת הבית הארוך ב"ב ש"ג, ר"ן חולין ג ע"א.

[20] כך כתב גם הפר"ח שם, וכ"כ גם בש"ך יו"ד לט, ב. עקרון זה אמור ביבין שמועה לרשב"ץ פ"ג, ושם הוא כותב שאם במזיד הטבח לא בדק את הריאה יש לאוסרה גם עליו וגם לקונים.

[21] הובאו דבריו בדרכי תשובה יו"ד לט, מח

[22] אף שגם במקרה זה לדעת פוסקים רבים יהיה אסור להשתמש בעגבניות ללא נקיונם, משום שאסור לבטל איסור לכתחילה, יש הסוברים שכאשר הדבר נעשה כדרכו הדבר מותר, ובדיעבד ודאי יש להתיר. על כך הרחבנו במאמרנו 'עיבוד מזון נגוע בחרקים', תחומין כרך מא.

[23] וכך כתב בדרכי תשובה יו"ד לט, נב, וכן בשו"ת שמחת כהן יו"ד קעב משמע שאסר רק במקום שיש מנהג שיש חשש שיתבטל.

[24] יש מקום לדייק מדברי הגר"א (יו"ד לט ס"ק ז) שכתב שהסיבה שהחמירו בבדיקת הריאה היא משום שאפשר לבודקה, לעומת שאר הטריפות שאין אפשרות לבודקן, ששאר הטריפות גם הן נגועות בשיעור מיעוט המצוי ולמרות זאת לא החמירו בהן משום שמראש אין בהן אפשרות בדיקה.

ספק זה שייך יותר למינים שנגועים בטבעם באופן שקשה לנקות אותם מחרקים (בשיעור של מיעוט המצוי), אך בנדוננו נראה שאפשר לנקות את העגבניות מחרקים אם ישקיעו בהם את המשאבים הדרושים.

[25] בשו"ת בית שערים יו"ד סד הסביר שבחובת בדיקת הריאה החמירו יותר מכל מיעוט המצוי, משום שמעיקר הדין היה אפשר להסתפק בבדיקת הריאה אם תמצא בה ריעותא בעת פתיחת הבהמה, ומכך שהורו לבדוק כל ריאה ניכר שהחמירו בה יותר.

[26] הוא כותב שמשום כך יש מקומות שלא נהגו כלל לבדוק את הוושט, ומשווה את דינם לריאה של גדיים וטליים שמכשירים אותה אף אם נאבדה בלא בדיקה, משום ששכיחות הטריפות בהם נמוכה.

אמת שבתחילת דבריו כתב המהר"ם "איכא למימר דגם הם לא החמירו אלא בריאה שיש בה כמה מיני טריפות", ומלשון זו אפשר ללמוד כדברי החכמת אדם, אך מהמשך דבריו נראה שאין זו כוונתו, ובוודאי שלא על כך נשען עיקר היתרו.

[27] כך משמע גם ביהודה יעלה א יו"ד ז, ובפלטי לט, ג, וכן משמע מדברי הפרי מגדים משב"ז כד, י, ושפ"ד פד, כט.

[28] ט"ז יו"ד ק, א.

[29] על אף שייצור רסק העגבניות מתבצע בכלים גדולים, ובהם בוודאות יש בריה, החלוקה לאריזות קטנות לאחר מכן מחדשת את הספק. ואף שיש הסוברים שחלוקה כזו נחשבת כ'ביטול איסור לכתחילה', מאחר שיש המתירים זאת כשנעשה כדרכו (ראו בהרחבה במאמרנו 'עיבוד מזון נגוע בחרקים' תחומין מא), נראה שאין לקנוס את המבטל בדיעבד.

[30] בתורת הבית הארוך, בית ג שער ג כתב טעם נוסף – שדין זה דומה לדין 'נאבדה הריאה'. ונראה שהטעם השני שנתן נאמר לסוברים שאף בנאבדה הריאה אסור.

[31] וכך נראית גם כוונת הפרי חדש שם ס"ק לא שכתב שבפולין ועדשים שהרחש 'מצוי בהן' אין אומרים ספק ספיקא, וכן בכרתי שם ס"ק טז, ופרמ"ג שפ"ד ס"ק כט. פרשנות זו אינה מוסכמת ואף קשה בדברי הרשב"א, וחלק על דבריו הט"ז יו"ד פד, יז, וכן בשו"ת פרח שושן יו"ד א, ב, והאריך גם בשו"ת משאת משה יו"ד ב, ד, וע"ע בדרכי תשובה יו"ד פד ס"ק קכג.

[32] על כך קשה מעט, וכי לא כל איבוד של בשר בהמה שלם נחשב כהפסד מרובה? ובפרט קשה לי שבמקורות רבים התייחסו לאיבוד בשר הבהמה כהפסד מרובה (פרמ"ג או"ח משב"ז תצח, ד, רע"א יו"ד לט, ב, פלתי לט, ג ועוד.

[33] החברות יכולות אמנם למכור את המאגר שברשותן לגוים, אך מן הסתם יגרם להן הפסד עלויות הכשרות ששילמו לשווא. כמו כן קשה לשווק את כל הסחורה בארץ לגויים, והם יידרשו לעלויות משלוח לחו"ל שאינן מועטות.

[34] בכך הסתפק גם רבי עקיבא איגר, יו"ד לט, ב.

[35] ראו דרכ"ת יו"ד לט, מא, ושם ס"ק נו. אכן אם מדובר רק בתוספת טירחה חייבוהו חכמים לטרוח (ראו שם דרכ"ת ס"ק נט), אלא שנראה שבמפעלים שתוספת הטירחה מתורגמת להפסד ממוני יש מקום להגדירו כהפסד.