הלכות פת עכו"ם

הרב יצחק דביר

מתוך ספר כושרות. לרכישת הספר לחצו כאן

בנוסף לאיסור לאכול מבישולי הגויים, אסרו חכמים לאכול מפיתם, כדי למנוע קרבה שעלולה להוביל לקשרי חתונה. איסור זה נגזר גם במקרה שהחשש לחתונה אינו קיים.[1]

איסור פת גויים מצוי בטיול, כשעובד זר שוהה בבית, במאפה המוצע על ידי חבר לעבודה או לצבא, וכן בבתי עסק שבהם העובד שממונה על האפייה אינו יהודי. לפני שנעסוק בפרטי האיסור עלינו להדגיש את המובן מאליו: גם כשעל פי גדרי ההלכה המאפה אינו נחשב ל'פת גויים', לפני שאוכלים ממנו חובה לברר על כשרות המוצרים, ניפוי הקמח וכשרותם של הכלים.[2]

קבלת הגזֵרה

יישומה של גזרת פת גויים נתקל בקושי גדול. בתקופות שבהן תנור אפייה לא היה מצוי בכל בית, ומאפייה בבעלות יהודית לא הייתה מצויה בכל כפר, מניעת האפשרות לרכוש לחם לא הייתה פשוטה באזורים רבים. כבר בתקופת חז"ל לא התקבלה הגזרה כלשונה בכל מקום, ובמהלך הדורות נחלקו המנהגים בין הקהילות:

פת ממאפייה מסחרית (נחתום / פלטר) – ככלל נטו הפוסקים להקל בפת ממאפייה מסחרית, שבה החשש לקרבה אישית רחוק יותר מאשר בפת שנאפתה בבית פרטי.

בקהילות אשכנז[3] הקלו לרכוש פת ממאפיות בבעלות גויים[4] ללא הגבלה. אולם השולחן ערוך[5] מעיד שבחלק מהקהילות הספרדיות קיבלו את הגזרה כלשונה, וגם בקהילות שהקלו בה לא נהגו כך אלא בשעת הדחק, כאשר אין אפשרות להשיג בסביבה מאפה של יהודי באותה איכות (במרחק של כ-1 ק"מ[6]).[7] לשיטה זו נדירה המציאות שבימינו בארץ ישראל תהיה מותרת פת גוי, שהרי פת ישראל מצויה לרוב (אלא אם מדובר בפת מסוג מיוחד שקשה למצוא כמותו). ייתכן גם שבשל כך נחשבת ארץ ישראל כמקום שנהגו איסור בפת גויים.

למעשה הרבנות הראשית לישראל מקפידה על איסור פת גויים בעסקים המושגחים, ואף אינה נותנת אישור למוצרי ייבוא שבהם לא הקפידו על כך. כך גם הכרעתם של כלל גופי הכשרות בארץ ישראל. מנגד מרבית גופי הכשרות בחו"ל אינם מקפידים כלל על כך ונותנים הכשר על מוצרים שנאפו על ידי גוי.

אפייה ביתית (פת בעל הבית) – עד כה עסקנו במאפה ממאפייה מסחרית, או בגוי שאופה בביתו למכירה למטיילים וכדומה.[8] אומנם כאשר גוי אפה לצורכו הפרטי – המאפה אסור באכילה לכל הדעות. כך למשל המתארח בביתו של גוי והוא מציע לו מפיתו, גם אם האורח משגיח על הכנתה (ניפוי קמח, כשרות הרכיבים) – אסור לו לאכול ממנה, אלא אם כן ישתתף באפייה או בהדלקת התנור (כדלהלן).[9] בדומה לכך עובד זר שהכין לעצמו פת – אסור לבעל הבית או לכל אחד אחר לאכול ממנה, אם לא היה שותף באפייתה או בהדלקת התנור.[10]

במקרים חריגים, בסביבה שבה אין אפשרות להשיג פת ישראל כלל, ואף לא פת כשרה ממאפייה של גויים, יש שהתירו לאכול פת שנאפתה בבית פרטי (לאחר שבודקים את כשרותה כמובן).[11]

גם במקרים שבהם יש היתר להשתמש בפת גויים, מידת חסידות לקנות דווקא פת שנאפתה על ידי יהודי או שהשתתף באפייתה,[12] וגם כאשר הדבר היה קשה, הקפידו רבים בכך לכל הפחות בעשרת ימי תשובה.[13]

שותפות יהודי באפייה

איסור פת גויים חל בשעת האפייה. אין איסור אם גוי התעסק בלישת הבצק, ואין איסור אם גוי חימם מאפה שכבר היה מוכן קודם לכן, במיקרוגל, במצנם או בכל דרך חימום אחרת.

חכמים אסרו את השימוש בפת גויים רק כאשר גוי ביצע את האפייה כולה. אך אם היתה שותפות של יהודי באפייה, ולו הקלה ביותר, המאפה מותר. לענין זה מועילה כל שותפות של יהודי: הכנסת המאפה לתנור, הגברת חום התנור, הוספת חומר בעירה לאש, ואפילו הדלקת התנור קודם האפייה מספיקה לשם כך (בשונה מבישולי גויים שבהם יש שדרשו שותפות משמעותית יותר, ראו עמ'...).[14]

האפשרות להתיר את המאפה על ידי השתתפות באפייה, קיימת כל עוד האפייה לא תמה ויש בה תועלת לשיפור איכותו של המאפה, אך לאחר שהאפייה הסתיימה לא יועיל להגביר את חום התנור או להשיב את המאפה לתוכו.[15]

בהיתרים אלו נעזרים במאפיות או בפיצריות מושגחות שבהן גוי אחראי על האפייה. משגיח הכשרות מדליק את התנור מראש, ובכך הוא מתיר את כל המאפים שייאפו בו מעתה עד שיכבה. בתנורים רבים (בפרט בתנורים מוסדיים) קיים מנגנון שמכבה את התנור בעת פתיחת הדלת ומפעיל אותו בסגירתה. במקרים אלו לא די שהמשגיח ידליק את מתג התנור, מפני שכשהגוי פותח וסוגר את הדלת הוא מכבה ומדליק אותו מחדש. כדי להתגבר על בעיה זו מתקינים פטנט 'נר תמיד' – גוף חימום חלופי שפועל לאורך כל היום בלא תלות בדלת התנור.[16]

סוגי מאפים שונים

פת גויים ובישולי גויים הן שתי גזרות שונות, וביניהן שני הבדלים הלכתיים משמעותיים: 1. כדי שהפת תהיה מותרת, די לכל הדעות בשותפות קלה בחום התנור, לעומת גזרת בישולי גויים שבה לדעת חלק מן הפוסקים נדרשת שותפות משמעותית (ראו עמ'...). 2. יש שהקלו לחלוטין בפת שנאפתה במאפייה של גויים ('פת פלטר'), לעומת גזרת בישולי גויים שכוללת איסור גם על בישול מסחרי.[17]

עלינו לברר אלו מאכלים יוגדרו כ'פת גויים' ואלו מאכלים שייכים לאיסור 'בישולי גויים':

מאפה מבושל – מאכל נחשב לפת גויים רק כאשר נאפה ללא נוזלים, בתנור, טאבון, סיר פלא, מחבת ללא שמן (או עם מעט שמן, רק כדי שלא יידבק) וכדומה. מאפה מבושל או מטוגן, דינו חמור יותר, ויש אומרים שנחשב כ'בישולי גויים'. למשל: סופגניות מטוגנות בשמן עמוק וקוסקוס כלולים לחלק מהדעות באיסור בישולי גויים.[18] בנוהלי הרבנות הראשית נקבע שבכשרות מהדרין יש לחשוש לדעות אלו, ולכן רק יהודי יכניס את המאפים אל תוך השמן, ואין להסתפק בהדלקת האש.

סוג הקמח – בגזרת פת גויים הקלו מחמת שהפת נחשבת למאכל חיוני ('חיי נפש'). טעם זה שייך רק בפת לחם סטנדרטית מחמשת מיני דגן (חיטים, שעורים, כוסמין,[19] שיבולת שועל ושיפון), אך כאשר העיסה מקמחים אחרים (כגון: קמח תפוחי אדמה, קמח אורז[20]), היא שייכת לקטגוריית בישולי גויים.[21]

עוגות ועוגיות – עוגות ועוגיות נחשבות אף הן בקטגוריית 'פת גויים', גם כשמעורבים בהן רכיבים נוספים (שמן, סוכר, ביצים וכדומה), כל עוד רכיבים אלו הם חלק מעיסת המאפה.[22] ואולם אם ישנם רכיבים שאינם חלק מעיסת המאפה, כגון: ציפוי משמעותי על המאפה (פיצה, פוקאצ'ה)[23] או מאפה ממולא (עוגת שכבות, פאי, בורקסים), יש לדון בנפרד על הציפוי והמילוי כ'בישולי גויים'.[24]

באופן מעשי פעמים רבות אין חשש בישולי גויים בציפוי ובמילוי, משום שהם כבר מבושלים לפני האפייה (לדוגמה: פיצה עם רסק עגבניות וגבינה צהובה, בורקס עם בשר ותפוחי אדמה), או משום שהם נאכלים חיים (לדוגמה: פטריות, זיתים או עגבניות על גבי הפיצה).

בלילה רכה – דווקא עיסה עבה כלולה בקטגוריה של 'פת גויים', אך מאפים העשויים מבלילה רכה (כגון: עוגות בחושות) נחשבים כ'בישולי גויים'.[25] כך לדוגמה: כאשר גוי מטגן פנקייק במלון, המאכל אסור כבישולי גויים, ולשיטת הספרדים לא די בכך שיהודי ידליק את האש. בנוהלי הרבנות הראשית לישראל נקבע שבכשרויות מהדרין רק יהודי יאפה או יטגן מאפים העשויים מבלילה רכה.

חומרת האיסור

כאמור, תוקף גזרת פת גויים נתון במחלוקת, לפיכך הקלו הפוסקים בכמה מקרים בדיעבד:

תערובת – גם המקפידים להימנע מפת גויים רשאים לאכול ממאכל שהתערבה בו פת גויים (במידה ואין חששות כשרות אחרים), כל עוד הפת אינה מהווה את רוב התערובת, ואינה ניכרת בפני עצמה. אך לכתחילה אין לערב פת גויים במאכל כדי לאוכלו כך.[26]

בדומה לכך, מאכל שהוכן בכלים שמשמשים לפת גויים אינו נאסר, משום שהטעם הנפלט מהכלי בטל ברוב, אך לכתחילה אין להשתמש בכלים אלו.[27]

הסועד עם מי שלא מקפיד – גם הנמנע מאכילת פת גויים רשאי לאוכלה כאשר הוא סועד יחד עם מי שאינו מקפיד בכך, כדי שלא תיווצר איבה ביניהם.[28]

[1] שו"ע ורמ"א יו"ד קיב, א.

לאור זאת האיסור אינו חל על ישראל מומר שמותר להתחתן עימו (פתחי תשובה שם ס"ק א, ואג"מ יו"ד א, מה), אך בכה"ח ס"ק יא אסר לאכול מפיתו של מומר העובד עבודה זרה.

[2] ראה רמ"א יו"ד קיב, ו; ש"ך שם ס"ק טו; וכף החיים שם ס"ק ז שהרחיב בתקלות הכשרות העלולות להימצא בבית גויים.

[3] רמ"א יו"ד קיב, ב.

[4] בש"ך יו"ד קיב ס"ק ז כתב שלא הקלו אלא במאפייה בבעלות גוי, אך במאפייה בבעלות יהודית אין להתיר את האפייה על ידי גוי, כיוון שיכול היהודי לאפות בעצמו. אך ראה במשב"ז שם שכתב שהחמירו רק כשהגוי עשה את כל האפייה, אך אם השתתף בה יהודי, מותר גם לדעת השו"ע. וע"ע באג"מ (יו"ד א, מה) שכתב שלא אסרו אלא במאפיות קטנות שבהן היהודי יכול לאפות בעצמו.

[5] שו"ע יו"ד קיב, ב.

[6] פתחי תשובה יו"ד קיב ס"ק ו. ואם הוא ממילא בדרכו למקום שבו יוכל להשיג פת ישראל, אסור לו לאכול פת גויים כל עוד לא מדובר ביותר מ-4 ק"מ ממקומו (שו"ע יו"ד קיב, טז). בפתחי תשובה שם כתב שגם אם נוסע בכלי תחבורה, שיעור המרחק נותר כדלעיל (ועיין בה"ל קסג, א, אך אפשר שיש להבחין בין המקרים, ובנדון דידן לא התקבלה הגזרה כלל במרחק כזה).

[7] שו"ע יו"ד קיב, ה.

[8] שו"ע יו"ד קיב, ב.

[9] כך נראה פשוט. אך הפרי חדש (יו"ד קיב ס"ק יא) כתב שאם אפה הגוי על מנת לתת ליהודי במתנה, נחשב כפת נחתום, ועפ"ז התיר בכה"ח (יו"ד קיב ס"ק מו) לאכול מפת של בדואים, כיוון שהם רגילים להכניס אורחים ואופים על דעת האורחים (סברה זו אינה תמיד תואמת למציאות). אולם הפרי מגדים (שפ"ד יו"ד קיב ס"ק יא) הסתפק אם נכון לסמוך על דברי הפר"ח. ובבן איש חי ש"ב חוקת אות ה אסר לאכול אצל בדואים.

[10] ראה בהרחבה על העסקת עובד זר במטבח של יהודי עמ'....

[11] שו"ע ורמ"א יו"ד קיב, ח. ועיין בערוה"ש שם ס"ק יז-יח שכתב שנהגו להתיר רק "כשאין לו מה לאכול והוא רעב", ובפרי חדש ס"ק יח כתב שלמעשה אין להתיר אלא אם במשך שלושה ימים לא הצליח להשיג פת ישראל.

[12] ש"ך יו"ד קיב, ס"ק ט; כה"ח ס"ק לא ו-נו בשם האר"י ועוד; חכמת אדם סה, א; ערוה"ש יו"ד קיב ס"ק יז. ברכישה מיהודי זוכה גם לקיים מצוות "וחי אחיך עמך".

[13] שו"ע או"ח תרג, א, תורת חטאת עה, א.

[14] שו"ע יו"ד קיב, ט. יש להעיר שהש"ך שם ס"ק ו כתב שדינה של פת שנאפתה בבעלות ישראל על ידי פועל גוי כבישולי גויים, ולדבריו לשיטת השולחן ערוך לא יהיה די בהתערבות באש, אולם למעשה נהגו גם בעסקים בכשרות מהדרין שבהם יש פועל גוי להתיר את האפיה על ידו ולהסתפק בהדלקת האש על ידי יהודי.

[15] שו"ע יו"ד קיב, יב.

[16] בענין היתר נר תמיד ראו לעיל עמ'...

[17] הבדל נוסף: בישולי גויים לא נאסרו אלא ביחס למאכלים שעולים על שולחן מלכים ואינם נאכלים חיים. בפת הגדרות אלה לא נאמרו, ובפשטות איסור פת גויים חל גם על מאכלים כאלו.

[18] דין פת גויים חל על מאפים שאם קובע עליהם סעודה ברכתם המוציא (בית יוסף יו"ד קיב). לגבי עיסה עבה מבושלת, ישנה מחלוקת אם אפשר לקבוע עליה סעודה, והמשנ"ב (קסח, ס"ק ע) פסק למעשה שאין קובעים עליה סעודה, וממילא דינה כבישולי גויים, וכן פסק בשו"ת אור לציון ח"ה לג, ו. אך עיין בערוה"ש (שם ס"ק לא) שכתב שעיסה מבושלת דינה כפת, ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה, נג) שכתב שמכיוון שהדבר נתון במחלוקת, יש מקום להקל לעניין בישולי גויים שאיסורם מדרבנן, ו'ספק דרבנן לקולא'.

[19] בשונה מכוסמין, כוסמת היא קטנית, ואינה ממיני הדגן.

[20] גם פריכיות אורז נחשבות לעניין זה כ'בישולי גויים', אך למעשה אין בהן איסור כיוון שאינן עולות על שולחן מלכים.

[21] שו"ע ורמ"א יו"ד קיב, א.

[22] שו"ע ורמ"א יו"ד קיב, ו.

[23] השו"ע יו"ד קיב, ו התיר טיחה של ביצים על גבי המאפה, וביארו הפוסקים שטעם הדבר משום שאינה משמעותית על גביו. ואומנם הרמ"א שם אסר, אך ערוה"ש שם ס"ק כא כתב שוודאי גם הרמ"א לא התכוון למריחה דקה כמו שלנו, אלא לשכבה משמעותית יותר.

[24] שו"ע שם לגבי דין ה'אינפנדה'. וראה ערוה"ש יו"ד קיג, כג שכתב שדווקא כשהמילוי נותן לו את שמו, והוא העיקר ואינו בטל.

[25] ריב"ש סי' כח; תשב"ץ ח"א, פט; ש"ך שם ס"ק יח; חכמת אדם סה, ז; פר"ח שם ס"ק יז; פרמ"ג שפ"ד ס"ק יח. אך ערוה"ש שם ס"ק לא כתב שדווקא עיסה רכה מבושלת נחשבת לבישולי גויים, אך אם נאפתה ביבש, נחשבת לפת (וראה שם בס"ק כא שכתב שחביתיות [בלינצ'ס] נחשבות כבישולי גויים, וצ"ע), וכך שמענו בשם הגר"מ אליהו זצ"ל.

[26] שו"ע ורמ"א יו"ד קיב, יד.

[27] ש"ך שם ס"ק כד, ואומנם הסתפק למעשה להתיר את השימוש בכלי לכתחילה. יש להעיר שמלשון הט"ז (ס"ק י) משמע שטעם ההיתר במאכל שבושל בכלי אינו שבטל טעמו ברוב, אלא שלא גזרו כלל על טעם פת גוי.

[28] רמ"א יו"ד קיב, טו; שו"ע או"ח קסח, ה.