כשרות הדבש ומוצריו

הרב יצחק דביר

מתוך ספר כושרות. לרכישת הספר לחצו כאן

"קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ... מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ" (בראשית מג, יא). במקורות רבים מוזכר הדבש כמאכל משובח, ומכאן למדו שהדבש כשר למאכל, למרות שאכילת הדבורה אסורה, והכלל הנוהג בכשרות תוצרי בעלי חיים הוא "היוצא מן הטמא טמא".[1] יש שראו את היתר הדבש כגזרת הכתוב,[2] ויש שנימקו היתר זה בכך שהדבורה רק אוספת את צוף הפרחים לזפק שלה, ופולטת אותו לתאים המצויים בחלות הדבש שבכוורת[3], ולפיכך נחשב הדבש כתוצר של פרחים ולא כיוצא מן הדבורה.[4]

חלקי דבורים - במהלך רדיית הדבש מתערבים בו חלקי דבורים. יש שסברו שמאחר ואין בהם טעם, מותר לאכול את הדבש כפי שהוא,[5] אך רבים הורו לסננו לפני אכילתו.[6] לשם סינון דבש שהתחיל להתגבש נדרש לחממו. הפוסקים כתבו שלמרות שהדבש מחומם עם חלקי הדבורים בתוכו, טעם הדבורים שנפלט אל הדבש איננו אוסר אותו, משום שטעמם אינו משביח את הדבש.[7]

בעבר, מציאות של חלקי דבורים בדבש היתה מצויה יותר. כיום מקובל לרדות את הדבש מן הכוורת בצורה מדודה, ושאריות הדבורים המעורבות מועטות. כמו כן, מקובל לסנן את הדבש מן השאריות המעורבות בו.

זיופים – ההרכב הכימי של הדבש – סוכרים שונים ומים – מאפשר בקלות לזייף אותו. מבדיקות שנערכו בעולם עולה שכ-25% מצנצנות הדבש בחנויות - מזויפות (ישנם מחקרים שמצביעים על שיעור גבוה בהרבה). בצנצנות דבש מזויף עלולים להיות מעורבים חומרי טעם וצבע אסורים. כדי להימנע מזיופים יש להקפיד על שימוש במותג מוכר ולוודא שמסומן עליו שהוא 100% דבש טהור (Pure honey). דבש במחיר נמוך ממחיר השוק עלול להעיד על זיוף.

האמור עד כה נכון ביחס לדבש גולמי, אך כשברשימת הרכיבים שלו מופיעים רכיבים נוספים, הוא זקוק להכשר מהימן (פרחים, אבוקדו, אקליפטוס וכדומה אינן תוספות, אלא מקור הצוף שממנו ניזונה הדבורה, והם משפיעים גם על צבעו וטעמו של הדבש).

תוצרי דבורים

כאמור לעיל, ישנה מחלוקת אם היתרו של דבש הדבורים נובע מגזירת הכתוב, או שמא מפני שהוא אינו עובר תהליך בגופה של הדבורה ונחשב לתוצר של פרחים. לאור זאת דנו הפוסקים בתוצרים נוספים המופרשים מן הדבורים:

• מזון מלכות

כדי להזין את זחלי הדבורה ובפרט את אלו שמיועדות לשמש כמלכות הכוורת, מייצרות הדבורים דבש מיוחד ומרוכז הנשמר בתוך הכוורת. לדבש זה סגולות בריאותיות שונות. מזון המלכות אינו תוצר של צוף הפרחים אלא של גוף הדבורה עצמו ולכן הפוסקים הסתפקו אם דינו כדבש המותר באכילה. המתירים נשענים על כמה סברות:

1. דינה של הפרשה זו כדבש המותר,[8] או שהוא 'פירשא בעלמא' ולא חל עליו איסור.[9]
2. יש טוענים שטעמו של מזון זה מר מאוד, וממילא כשהוא מעורב כמיעוט במוצר אחר אכילתו מותרת.[10]
3. בתקופת חז"ל לא מצינו שהפרידו בין מזון המלכות לשאר הדבש, ואכלו את שניהם יחד.[11]

למעשה, את מזון המלכות מקובל לשווק כשהוא מעורב בכמות גדולה של דבש, או בכדורי ויטמינים שונים, יש שסברו שדי בכך כדי להתיר את השימוש בו,[12] ויש שהתירו את השימוש בו רק לצורך חולה.[13]

• פולן, פרופוליס

הפולן הינו אבקת פרחים הנדבקת בשערות הדבורים בעת איסוף הצוף. והפרופוליס הוא שרף עץ המועבר ברגליה של הדבורה, והיא משתמשת בו כציפוי מגן ממחלות, סתימת חורים וחיטוי הכוורת. למרות שהדבורה משתמשת בהפרשות מגופה לשם גיבוש החומרים הללו, הפוסקים התירו את אכילתם[14], משום שמדובר ב'פירשא בעלמא', ובנוסף הצביעו על כך שגם הדבש המותר באכילה עובר תהליכים דומים.

חשוב להעיר שאת הפרופוליס נהוג לדלל באלכוהול, שעלול להיות מופק מיין ואסור כיין נסך. כמו כן, הדבורים מצפות בעזרת הפרופוליס חרקים שחדרו לכוורת, ועל מערכת הכשרות לבדוק שהם לא מעורבים בו.

• דונג, שעווה, חלות דבש

ממקורות רבים ברור שהשעווה המופקת מן הדבורים אינה נחשבת למאכל איסור.[15] הפוסקים ביארו שלמרות שהיא תוצר של הדבורה, אין בה טעם עצמי והיא אינה נחשבת לדבר מאכל.[16] לפיכך מותר לאכול חלות דבש עם הדבש שבתוכן, או לחמם שעוות דבורים בכלים המשמשים גם להכנת מאכלים. לפני אכילת חלות דבש יש לוודא שאין בתוכן חלקי דבורים ולהסירם במידת הצורך.

• טל דבש (דבש אשוח)

ישנן כנימות שביכולתן להפיק דבש מעצים שונים, הדבש מופרש על גופן ונוטף על סביבתן. דבורים הגדלות באזורים שבהם לא מצויה פריחה, נוהגות לאגור את ההפרשות הללו ומהן לייצר את הדבש. תוצר זה נקרא טל דבש או דבש אשוח (Hone Honeydew). הפוסקים אסרו את השימוש בדבש זה משום שהוא יוצא מן הכנימות ונחשב ל'יוצא מן הטמא'.[17]

[1] בכורות ז ע"ב: "ר' יעקב אומר: 'אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף'... שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה – זה דבש דבורים"; שו"ע יו"ד פא, ח.

[2] טור יו"ד, פא.

[3] כיום ידוע שתהליך ייצור הדבש כולל עיבוד בגופה של הדבורה: הצוף מורכב מ-20 אחוז סוכר. הדבורה אוספת את הצוף ומקיאה לפה של דבורה אחרת שמעבדת את המזון בקיבתה בעזרת אינזימים. היא מעבירה את הדבש לדבורה אחרת וזו לאחרת עד שנותר בדבש כ-80 אחוז סוכר. ככל הנראה חכמים לא ראו את התהליכים הללו כמשמעותיים מבחינה הלכתית.

[4] רמב"ם, מאכלות אסורות ג, ג.

ההבדל העיקרי בין דעות אלה משפיע על דינם של תוצרי בעלי חיים אחרים שאף הם אינם עוברים תהליך בגופם. השו"ע ביו"ד פא, א (לענין מי רגלים) הביא בסתם את דעת האוסרים וכיש אומרים את דעת המתירים, ואילו בסעיף ט (לענין דבש צרעין) הביא בסתם את דעת המתירים וכיש אומרים את דעת האוסרים. הפרי חדש (ס"ק כח) כותב שלמעשה העיקר כדעת האוסרים, וכן הבינו בדברי הרמ"א שם בדרכי תשובה ס"ק סז.

[5] פשט השו"ע יו"ד פא, ח.

[6] פר"ח יו"ד פא, ס"ק כז; באר היטב שם ס"ק כ; ערוה"ש שם יב.

[7] שו"ע יו"ד פא, ח ונושאי כלים שם.

[8] ציץ אליעזר יא, נט; חמדה גנוזה ח"ג, ב. מנגד יש שסברו שמזון המלכות אסור משום שהוא מופק באופן שונה מהדבש, ונחשב ל'יוצא מן הטמא' שאסור באכילה (הגרש"ז אויערבך, מנחת שלמה תנינא, סד; שו"ת עמא דבר סי' יח בשם הגר"מ אליהו).

[9] תשובות והנהגות ח"ד קפח, אך למעשה הסתפק.

[10] הרב אונטרמן, שבט מיהודה שער חמישי עמ' שמד; שו"ת עמא דבר שם בשם הגר"מ אליהו; הגר"ע יוסף בהליכות עולם ח"ו עמ' רלג; תשובות והנהגות ח"ד קפח.

[11] שמענו בשם הגרש"ז אויערבך שמזון המלכות הותר בעודו מעורב בשאר הדבש, אך לאחר שהופרד ממנו נאסר.

[12] שבט מיהודה (אונטרמן) שער חמישי עמ' שמד; שו"ת עמא דבר שם בשם הגר"מ אליהו; שו"ת חמדה גנוזה ח"ג סי' ב; הגר"ע יוסף בהליכות עולם ח"ו עמ' רלג (ושם הסתמך על כך שטעמו של מזון המלכות מר, ויש שפקפקו בכך), וכן דעת הרב אליקים לבנון.

[13] מנחת שלמה שם; תשובות והנהגות ח"ד קפח; ושמענו שגם הגרי"ש אלישיב אסר את השימוש בו.

[14] ראו: ספר הכשרות כא, מח; עמא דבר ח"א יח; חבל נחלתו חלק יא. ואף מערכות כשרות מהודרות מעניקות הכשר לתרופות המכילות רכיבים אלו.

[15] לדוגמה: פירוש הרמב"ם למשנה ע"ז ב, ז; לבוש יו"ד פא, ח; טור או"ח תלג, ועוד.

[16] שו"ת אבן ישראל ח"ט סה; שו"ת משנה הלכות חי"ג קיד; בדיקת המזון כהלכה, הלכות פ"ז הערה 27 בשם הגרש"ז, הגריש"א, הגר"ש וואזנר. בשו"ת מעשה חושב ח"ה סי' ח חשש לאיסור בדונג מזוקק, שמא כבר אינו נחשב כפסולת.

[17] הדיון כלפי דבש זה נוגע בשני חלקים: 1. האם הפרשת החרקים כשרה? לכאורה יש להשוות זאת לשאלה האם דבש צרעות כשר, וראה לעיל הערה... שלמעשה הפוסקים הכריעו לאיסור. 2. האם המעבר בגוף הדבורה מתיר את הדבש? בפשטות הדבר תלוי בטעם היתר הדבש, אם גזרת הכתוב היא נראה שאף דבש זה מותר, אך אם הוא מותר מכיוון שלא עבר תהליך בגופה, בנדון דידן הרי הוא היוצא מן הטמא ונותר באיסורו. אלא שלכאורה אם אנו מתירים מפני שלא עובר תהליך בגופה, עלינו להתיר גם את הדבש המופק מן הכנימות?! בשו"ת שבט הלוי חי"א, קפ כתב שאין אפשרות להשוות בין הדברים, ודווקא מה שאמרו חז"ל שאינו נחשב לתהליך אוסר אפשר להתיר. בספר בדיקת המזון כהלכה (הלכות, ז, יג) הורה לאסור גם בשם הגרי"ש אלישיב, הגר"י וייס והגר"נ קרליץ (דעה שונה ראה במאמרו של הרב רייכמן בגיליון מחניך, ג).