מיעוט המצוי- חרקים בחסה

הרב יהודה עמיחי

א. המרור וטיבולו
הגמרא (פסחים דף קטו עמוד ב) מביאה שהיו מטבלים את החזרת, רב אושעיא אמר שצריך ליטול ידים על כל דבר שטיבולו במשקה. רב פפא מדייק מדין זה:
האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת, משום קפא. דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה - נטילת ידים למה לי? הא לא נגע. ודילמא, לעולם אימא לך: לא צריך לשקועיה, וקפא - מריחא מיית, אלא למה לי נטילת ידים - דילמא משקעו ליה.
מסקנת הגמרא שאין צורך לשקע את כל החזרת אלא מספיק לטבול מעט מהמרור בחרוסת והקפא מריח ומת. הנטילה היא מחשש שמא יגע בחומץ שבחרוסת. 

ב. מהי קפא
על מהות הקפא נחלקו הראשונים מהו?
הרשב"ם (שם קטו ע"ב ד"ה צריך) כתב:
ארס שחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים והלכך צריך נטילת ידיים לטיבול ראשון כדלקמן שהרי נוגע במשקין כשמשקע את החזרת בחרוסת. 
ורבנו חננאל פירש קפא תולעת דתניא בתרומות התולעים שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק יבחושין שבחומץ ושביין מותרין, סיננם במסננת אסורין דכיון דפריש ממקום רביתיה הוי ליה כשרץ השורץ על הארץ כדאמר בשילהי אלו טריפות (חולין דף סז ב) ועיקר.

נראה מדברי הרשב"ם שבפנינו מחלוקת ראשונים אם הקפא פרושה ארס או תולעת. 
הרשב"ם הכריע כפרושו של רבינו חננאל שהקפא היא תולעת, וכתב שכן עיקר הפרוש בסוגיא. נראה שלשון הגמרא "וקפא מריחא ומיית" מסייע לדברי רבינו חננאל שבפנינו תולעת שמתה ולא רק ארס שמתבטל. 
מדברי הרשב"ם נראה שפרוש המילה "קפא" היא תולעת אולם עדיין לא ברור מהו האיסור בקפא זו, האם אנו דנים על איסורי חרקים ושרצים או איסור אחר. 
לפי דברי התוספתא שהביא הרשב"ם, הקפא היא תולעת בפירות וירקות אולם היא מותרת, וא"כ נשאלת השאלה לשם מה צריך חרוסת הרי התולעת לא נאסרה באכילה?
נראה שהרשב"ם הבין בדעת רבנו חננאל שאמנם אין איסור משום שרץ השורץ מכיוון שזה גדל במחובר ולא פירש, והאיסור הוא משום סכנה, אולם לא סכנת הבצל כפי שהיה בהסבר הראשון אלא סכנת הארס של החרק שהוא מזיק לאוכל, ועל כן שמו את המרור בחרוסת שהיא ממיתה את החרק וממילא אין כבר ארס ואפשר לאכלו.

ג. מיעוט שאינו מצוי
התוס' (פסחים קטו ע"ב ד"ה קפא) כתב:
קפא - פי' ר"ח תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרים. 
וא"ת תיקשי מינה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות (חולין דף סז א) קישות שהתליע באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם. ומיהו ק"ק דמ"מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם, ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח? וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא? ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא, ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת.

התוספות מעביר את השאלה לשמואל הסובר שתולעת הגדלה בירק מחובר היא אסורה מדין שרץ הארץ, א"כ כיצד אכל שמואל מרור הרי יש בו תולעת האסורה מדיני חרקים. על כך כתב התוס' שאמנם תולעת שגדלה במחובר אסורה, אבל רוב הירקות שאוכלים מהם למרור אין בהם תולעים, אלא פחות ממיעוט המצוי, נראה שאם היה מיעוט המצוי של חרקים היה צריך לבדוק כפי שכתבו הראשונים (רא"ש חולין פ"ג סי' נג, רמב"ן, רשב"א חולין נח ע"ב, ר"ן חולין דף יט ע"א ד"ה הני) ונפסק בשו"ע (יו"ד סי' פד סעי' ח) שבמיעוט השכיח יש חובת בדיקה כפי שאנו מחייבים בדיקה בריאות שיש רק מיעוט המצוי של טרפות. ועל כן נראה שהירקות שהתוספות התיר ללא בדיקה הם ירקות שיש בהם פחות ממיעוט המצוי ואין בהם חובת בדיקה, ועל כן אפשר לאכלם מדיני חרקים, אלא שיש עדיין סכנה, ואנו פוסקים שחמירא סכנתא מאיסורא, ובירק שכמות החרקים בו כל כך קטנה שמותר לאכלה בלא בדיקה, בכל אופן לגבי סכנה יש לאסור, ועל כן צריך את החרוסת שתבטל את הקפא של התולעת. לפי הסבר זה הקפא המתה אין בה סכנה. 
העולה לנו שמסקנת רשב"ם ותוס' היא שלדעת ר"י אין איסור בחרקים אלו כיוון שהם לא פרשו, וכל האיסור הוא משום ארס והוא מסתלק על ידי החרוסת. גם שמואל שסובר שיש איסור בחרקים הגדלים במחובר (וכך אנו פוסקים להלכה, עיין שו"ע פד סעי' ד) מתיר לאכול מרור מכיוון שאין בירקות הללו חרקים אלא כמות קטנה ביותר, ומחשש סכנה של הארס אין לחוש בגלל החרוסת. 

ד. הגדל בתלוש
על מנת ליישב את דברי הגמרא בעניין הטיבול, וכפי שאנו פוסקים כשמואל שהגדל במחובר אסור, המאירי אומר:
ויש מפרשים בו תולעת וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות והתולעת שבעקר ויבחושין שבחומץ מותרין, סננן במסננת אסורין, ומה שהתירו בראש התוספתא פירושו בשהתליע לאחר שנתלשו שאם במחובר ודאי אסורין ומה שאמרו משום קפא לא לענין איסור אלא לענין סכנה שאם לענין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו ומה לי באיסור זה בין חי בין מת?! אלא לענין היזק שהחי מזיק והמת אינו מזיק.

לפי דברי המאירי החרקים שנידונים בתוספתא (לגי' שהם מותרים) היינו חרקים שגדלו בתלוש ואינם על הארץ, וכפי שאנו פוסקים כשמואל שאם הירק מחובר באיבה הרי זה אסור ולא התירו אלא בתלוש שאין זה שרץ הארץ. על כן החרק במרור גדל לאחר תלישה, ואם כן הוא מותר, אלא שנשאלת השאלה על הסכנה מהארס שהוא מפריש ולכך מועיל החזרת. 
התוספות חיפשו מצב שישנם חרקים אך הם מותרים, ואמר שהם במיעוט שאינו מצוי. ואילו המאירי דן על חרקים שגדלו בתלוש, ולא פירשו מהפרי ולכן הם מותרים. ולכן יש רק את האיסור של הארס, וכנגד כך אנו משתמשים בחרוסת. 
העולה, שלכל הראשונים אין היתר של איסור שרצים על ידי חרוסת אלא להתיר ארס, ואפילו ארס שרצים אפשר לבטל מכיוון שהתולעת מתה ואינה מזיקה עוד. 

ה. קפא בירק אסורה
עד כאן הבאנו את את דברי התוספתא (תרומות) שאמרה שהגדל בעיקרי האילנות והקפא שבירק ... מותר באכילה. וכך גרסו הרשב"ם, ר"ת, מאירי. אולם התוספתא (תרומות פ"זהי"א) המופיעה בפנינו אומרת:
האוכל את הדירה ואת הנמלה ואת הכינה שבתבואה חייב, את הזיז שבעדשין ואת יתושין שבכליסין ואת התולעין שבתמרים ושבגרוגרות פטור, פרשו וחזרו חייב. את התולעין שבעיקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב. יבחושין שביין ושבחומץ הרי אילו מותרין אם סינן הרי אילו אסורין. 

גירסת התוספתא שבפנינו היא שהתולעת הגדלה בירק היא אסורה, ואכן רבינו חננאל (המודפס) כתב:
האוכל תולעים שבעקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב, יבחושין שבחומץ ושביין מותרין, סננן במסננת אסורין. 
לפי דברי התוספתא הללו אנו פוסקים שהתולעת שבקפא אסורה, ובכל אופן התירו טבילה בחרוסת ונשאלת השאלה הכיצד התירו איסור שרץ השורץ על ידי חרוסת? 
אמנם לכאורה אפשר להסביר את התוספתא שהיא דנה על תולעים שבמחובר האסורים (לפי שמואל) ומה שהתירו בגמ' לטבול בחרוסת אלו תולעים בתלוש כפי שכתב המאירי, אולם זה דוחק. ואולי אפשר להסביר לפי התוספתא שחרוסת לא הורגת את התולעת (כפי שמשמע בגמרא "וקפא מריח אמית") אלא היא רק מרחיקה אותו מהירק, דינה כריסוס של ימינו שיכול להבריח חרקים ולכן התירו את המרור וטבילתו בחרוסת שעל ידי כך התולעים נעלמות מהחסא. 
לפי הסבר זה לדעה שקפא היא תולעת אין כאן שאלה של סכנה אלא איסור בלבד, אלא שהוא נפתר על ידי החרוסת המרחיקה את התולעים. (עיין תוספתא כפשוטא תרומות עמ' 408). 
העולה שכל הראשונים הסבירו או שהחרק מותר באכילה (מיעוט שאינו מצוי, בתלוש ולא פירש) והאיסור רק משום ארס, או שהחרוסת איננה ממיתה אלא מרחיקה. 

ו. שימות החרק שבו
השו"ע (יו"ד סי' תעה סעיף א) כתב:
ואחר כך של אכילת מצה, ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יבטל טעם מרירותו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו, ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת. 
הגה: ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין. 
ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה.

את החיוב לשקע כולו בחרוסת כתב הטור על פי הגמ' (פסחים קטו ע"ב), ואע"פ שהגמרא דחתה ואמרה שאין צורך שכל המרור ישוקע בתוך החרוסת אלא מספיק שמיעוט מושקע והריח ממית את הקפא, בכל אופן הרוקח הביא שיש לשקע כולו, אבל הרמב"ם והרי"ף והרא"ש השמיטו שצריך לשקע כולו.
הסביר הט"ז (ס"ק ד):
וישקענו כולו בחרוסת. - משום קפא פירוש מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת:

דברי הט"ז הובאו גם במשנה ברורה (ס"ק יג) ונשאלת השאלה מה תועיל מתתו של הקפא הזאת בחרוסת הרי גם חרק מת הוא אסור? 
אמנם לפי המאירי שמדובר בגדל בתלוש או לפי התוס' שהירק אין בו חרקים אפשר להסביר שמיתת החרק מועלת, אולם השו"ע לא העמיד כך את הדברים, אלא בירק נגוע, וא"כ לכאורה אין להמית את החרק אלא לדחותו ומיתתו לבד לא תועיל שהרי עדיין יש איסור של חרק מת. 

ז. קפא הוא ארס
אלא שיש לדון האם השו"ע הסביר את הקפא כארס או כתולעת. 
לעניין כורך כתב השו"ע (סי' תעה סעי' א):
ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין. ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה.

הטור הביא שדעת האבי עזרי היא שאין לטבול בכורך את המרור, והביא הרבה אחרונים שיש לטובלו. לכאורה אלו שאומרים שאין לטבול קשה סברתם כפי שכתב הט"ז (ס"ק ח) שהלל לשיטתו היה טובל את המרור בכריכה, א"כ מדוע שאנו לא נטבול את המרור, הרי הקפא שנמצאת במרור קיימת גם בכורך?! והט"ז נשאר בצ"ע על אלו שאמרו שאין לטבול בכורך
הגר"א כתב על דברי הרמ"א שאין טובלים את המרור בכורך:
ויש אומרים שאין בו משום קפא כמ"ש בירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא. (עיין הגהות מיימוניות הל' חמץ ומצה פ"ח אות ז).

הירושלמי מופיע בהגהות מיימוניות (בדפוסים שלנו לא נמצא) ולפיו מוכח שהקפא איננה תולעת, שהרי לתולעת מה לי אם יש לחם או לא, אלא אם נסביר שיש כאן ארס בלבד, ולכן כשיש לחם אין ארס כנראה שהלחם מבטל את החשש של הארס. 
מכאן נראה שהירושלמי סובר שהקפא איננה כלל תולעת אלא ארס בלבד, ועל כן החרוסת איננה משום התולעת אלא בגלל הארס. לפי הסבר זה אין קושי שאין במרור תולעת אלא ארס בלבד ולכן החרוסת מועילה. 

ח. חרוסת מצוה ואיננה כנגד הקפא
הרמב"ם (הלכות חו"מ פ"ח ה"ב) כתב על כרפס:
מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת. 
מדברי הרמב"ם נשמע שלהלכה יש לטבל את הכרפס בחרוסת, וכן הביא רב עמרם גאון (הובא בטור או"ח סי' תעג). 
הרמב"ם (פיה"מ פ"י מ"א) כתב:
יאכל איזה ירק שיזדמן לו אחרי שיטבלנו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה.

מדברי הרמב"ם שלוקח ירק משמע כל ירק מצריך טיבול בחרוסת ואין הדין בחזרת בלבד. הרמב"ם חולק על הראשונים שרק אם לוקח חזרת צריך לטבל בחרוסת, ומשמע שכל ירק מטבל בחרוסת. משמע שזהו עיקר הדין לעשות כן, ויש להבין מדוע יש לטבל בחרוסת ירק רגיל.
במשנה (פסחים פ"י מ"א) נחלקו לענין חרוסת:
הביא לפני מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה ר"א בן צדוק אומר מצוה.

הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ז הי"א) פסק כר"א בן צדוק כפי שכתב:
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים. 

אמנם בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כר"א בר צדוק, אבל כבר הסביר הברכי יוסף (סי' תעג אות י) שכוונת הרמב"ם שאין הלכה כר"א בר צדוק לעניין הברכה אבל עצם החרוסת היא מצוה ואיננה כהגנה מפני הקפא. על כן מובן שהרמב"ם הצריך חרוסת בכל הדברים שהוא כמצוה בפני עצמה כזכר לטיט. 
לפי הסבר זה בדעת הרמב"ם, מיושבת שאלת התוספות כיצד שמואל אכל מרור? הוא אכל אותו כשהוא נקי מחרקים (או שלא גדלו בה או שניקו אותה לאחר הקטיף), ובכל אופן מטבלים בחרוסת כמצווה זכר לטיט ששעבדו המצרים את ישראל במצרים.