זכרון ופירסומי ניסא
Ò מצוות של זכרון
ישראל, זכרנים בני זכרנים הם. זוכרים הכל, מתעדים, ואף עושים סימנים כדי לזכור את ההסטוריה. הרבה מצוות יש שהן "זכר ליציאת מצרים". שש מצוות של זכירה הנדפסות בסידורים לאחר תפילת שחרית ועוד, ועוד.
הזכירה נעשית בדרך כלל בשתי צורות:
האחת, אמירה בפה. כך אנו זוכרים את יום השבת לקדשו, זוכרים את אשר עשה לנו עמלק וכו'.
ויש מצוות הכרוכות בעשיה, כמו מצות ישיבה בסוכה, עליה נאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים"[1].
אין בהן אף אחת, שהעשיה בה הננו מצווים היא: הדלקת נרות. רק בערב שבת ציוו חכמים להדליק נרות משום שלום בית. שם, אין הדלקת הנרות מטרה בפני עצמה, אלא כלי למנוע מריבות, התנגשויות ונפילות בחושך.
נמצא, שהדלקת נרות החנוכה, בהם המצוה היא להדליקם שלא על מנת ליהנות מהם, היא מטרה בפני עצמה. מצווה ייחודית המזכירה לנו רק דוגמא אחת: נרות המנורה בבית המקדש.
על המנורה נאמר:
וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא, עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל[2].
אם כן, במשכן ובמקדש היה הכהן מעלה את הנרות, לא ככלי לייצור אור, אלא כעדות שהשכינה שורה בישראל.
ואף נרות החנוכה מתקנת חכמים, באים להזכיר לכולנו ולכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.
מצוות זכרון זו, מיוחדת היא לימי החנוכה, כפי שיבואר להלן.
Ò מצוות הזכרון - כיצד?
מעיון בסוגיות בגמרא[3] עולה, שדברי התנאים על חנוכה מועטים ביותר:
שתי ברייתות, האחת[4] מציינת את חובת ההדלקה: נר איש וביתו, מהדרין ומהדרין מן המהדרין.
ובאותו עמוד בגמרא4: לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
משנה נוספת[5], המזכירה את חנוכה באקראי, בדבר חנווני שהניח נר מחוץ לחנותו והנר גרם לשריפה, ובנר חנוכה פטור.
יתר המאמרים, כולם דברי אמוראים.
אם מתבוננים במחלוקות האמוראים, ניכר שהם בנו למעשה את הלכות חנוכה, לפי הבנתם, ללא מקורות קדומים.
לדוגמא: מחלוקת האמוראים בשאלת: "כבתה, זקוק לה" או לא[6].
רב ורב חסדא סוברים: "כבתה, אין זקוק לה". רב הונא סובר: "כבתה זקוק לה".
וכן חלוקים אמוראים אלה בשאלה, האם מותר להשתמש לאור הנרות או אסור6. רב הונא ורב חסדא סוברים: מותר להשתמש לאור הנרות. רב אוסר.
מהו יסוד מחלוקתם?
אפשר שנחלקו בהעצמת הזכרון "שהשכינה שורה בישראל".
יש אומרים שהאדם הוא העושה את פעולת הזכרון, חובת גברא.
ויש אומרים שהזכרון בא מהנרות הדולקים, על ידי החפצא.
אם האדם מחוייב בזכרון, ברגע שהדליק - יצא ידי חובה, ואפילו כבתה, אין זקוק לה.
אם הנר עושה את הזכרון - כבתה, זקוק לה.
גם בשאלת ההנאה מאור הנרות: אם "אסור להשתמש לאורה", בכך מתעצם הזכרון, בנר הדולק ללא מטרה, כמו נרות בית המקדש, והנר, החפצא, מגדיר את המצוה.
או שמא האדם, הנהנה ומשתמש לאור הנר, ביודעו שזהו נר של מצוה, זה עיקר הזכרון.
דיון נוסף בגמרא[7]: איבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה?
הספק הוא של אמוראים מאוחרים, שהרי מנסים לפשוט את האיבעיא משתי מימרות של רבא:
היה תפוש נר חנוכה ועומד, לא עשה ולא כלום.
וכן, הדליקה בפנים והוציאה לחוץ, לא עשה ולא כלום.
מהו יסוד ההתלבטות של אותם אמוראים מאוחרים?
אף שאלה זו מתבארת על פי הבנת התקנה הראשונית:
אם עיקר הזכרון הוא על ידי פעולת האדם, הדלקתו היא העושה את המצוה.
אולם, אם הנר עושה את הזכרון, אפשר שהאדם ידליק במקום אחד, ויניח במקום בו יש זכרון לשכינה.
וכן, לפי מה שמסיקה הגמרא[8], שהדלקה עושה מצוה, ופוסקת שאם הדליקהּ חרש, שוטה או קטן, לא עשה ולא כלום, מפני שלא החפצא עושה את המצוה אלא הגברא.
השולחן ערוך מחבר בין שתי ההלכות:
הדלקה עושה מצוה. לפיכך אם כבתה קודם שעבר זמנה, אינו זקוק לה[9].
הט"ז[10] מקשה וכותב: איני יודע היאך תלוי זה בזה.
כלומר, בגמרא אין קשר בין שאלת "כבתה, אין זקוק לה" לבין "הדלקה עושה מצוה".
גם בביאור הגר"א9 מעיר על הקישור בין הנושאים הללו.
הט"ז10 מבאר את לשון השולחן ערוך, ומפרש שאין כוונתו לכלל ההלכתי "הדלקה עושה מצוה", אלא כוונתו לפעולה המעשית, "כיון שהדליק תיכף קיים המצוה. על כן אם כבתה, אין זקוק לה".
אם נפרש שעיקר השאלה אשר עמדה בפני האמוראים היתה: באיזו צורה יתקיים הזכרון ששכינה שורה בישראל, נמצא שיש קשר רעיוני, לא הלכתי, בין "הדלקה עושה מצוה" - העיקר תלוי בגברא, לבין "כבתה, אין זקוק לה" - שאף הוא מורה שהזכרון בא על ידי הגברא.
כאמור, בגמרא אין קשר הלכתי בין הנושאים, מפני שבכל סוגיא יש פנים לכאן או לכאן, אך השולחן ערוך מצרפם, בגלל העניין המשותף שיש בהם.
נסכם ונאמר:
בנוסף על אמירת ההלל ו"על הניסים", תקנו חכמים תקנה מיוחדת: הדלקת הנרות.
ראשיתה של התקנה בחכמי המשנה: בית שמאי ובית הלל כבר דנו[11] בשאלה האם "מוסיף והולך" או "פוחת והולך".
מעשה ההדלקה בעיקרו, הוא פעולה רוחנית, להעלות אור - זכר לנרות המקדש, ועדות לכך שהשכינה שורה בישראל.
התגבשות התקנה עד כדי להביאה לכלל מעשה, להורידה אל המציאות, התרחשה מאוחר יותר על ידי האמוראים, אשר חיפשו את הדרך הנכונה לבטא את הרעיון של התנאים הקדמונים.
מתוך כך הננו מקיימים היום בשמחה את התקנה, עם פרטיה ודיקדוקיה, על פי חכמי הגמרא.
Ò פרסומי ניסא
בגמרא[12] דן רבא בשאלה, אם יש לאדם כדי לקנות יין לקידוש או נר חנוכה, על מה יוציא כספו, מה עדיף. מסקנתו היא: נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא.
לעומת זאת, במסכת ברכות[13] נשאלת שאלה, האם מותר להפסיק באמירת ההלל, כשם שמפסיקים בקריאת שמע ובברכותיה, או שמא, הלל שיש בו פרסומי ניסא, עדיף, ואין להפסיק בו.
ר' חייא מכריע: פוסק, ואין בכך כלום.
מדובר בשני עניינים שונים:
א. הפסקה בעת אמירת ההלל, שם אין מתחשבים בפרסומי ניסא.
ב. העדפה של נרות חנוכה על פני יין לקידוש, שם פרסומי ניסא עדיף.
אפשר שפרסומי ניסא של חנוכה שונה מסתם "פרסום הנס", מפני שניסים רבים נעשו לישראל, ואין הם משמשים בסיס לאמונה בהקב"ה, "שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלאט וכישוף... ובמה האמינו בו [במשה רבינו], במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים"[14].
פרסומי ניסא של חנוכה דומה למעמד הר סיני, "עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".
היכולת להתגבר על יון, המלכות השלישית מארבע המלכויות,
להחזיר את גבורת ישראל לאיתנה, בצידה הפיזי,
ולהשיב את האמונה לאיתנה, כנגד אמונת יון, המשכיחה את תורתנו,
כל זה מעיד לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל!
© כל הזכויות שמורות לכושרות
