הנהגות שחיטה - פלייש

הרב ברוך רושגולד

פתח דבר:

 

זיכני הבורא ית"ש ליישב ברציפות כבר קרוב למ' שנה בבתי השחיטה ולעסוק במלאכת השחיטה וטהרת שולחנם של כלל ישראל.

 

נער הייתי וגם זקנתי וגם הרבה ראיתי את התפתחות השחיטה מאז הייתי נער שראה את אביו עוסק במלאכת השחיטה ועד השחיטה המודרנית הנהוגה בימינו.

 

אינו דומה השחיטה של פעם שהשוחט היה תופס כל עוף בידיו קודם השחיטה ובודקו היטב מטריפות חיצוניות ורק אז היה לוקח את הסכין ושוחט. מאידך, בשחיטות המודרניות התעשייתיות של ימינו כאשר שוחטים אלפי עופות רבים מידי יום ומלאכת השחיטה נעשית בסרט נע, נהפך השוחט למעין אוטומט שעושה רק את מלאכת השחיטה.

במצב זה, גם בשחיטה הנעשית שלא במהירות, השוחט אינו יכול להיות מרוכז במלאכת השחיטה בלי היסח הדעת כלל וגם להקפיד על בדיקת השחיטה שהיא מדינא דגמ' שיש חזקת איסור על כל עוף עד שיוודע לך במה נשחטה ופעמים רבות שעיננו ראו שהיו מכשולות במלאכת השחיטה.

כל זאת ועוד, השוחטים בדורינו התרגלו כולם כשתוקפים אגודל ויוצא הקנה אזי מיד משליכים את העוף למשפך בכדי להקל ע"ע מכובד העוף וע"מ לעבור לשחיטת העוף הבא וצע"ג אי שפיר עבדי בזה להסתפק רק בבדיקת סימן אחד בו בזמן שלדעת כל הפוסקים יש לבדוק שני הסימנים מחשש הגרמה כששוחטים סמוך לראש וכמו שאבאר באריכות בקונטרס זה

דהווה חששא דאורייתא לדעת רוב הפוסקים.

 

ואומנם, זכינו בדורנו לריבוי מבורך של ציבור היראים ההולך וגדל כ"י ואיתו גם גופי כשרות רבים – בדצי"ם שמוסרים נפשם גם בתחום השחיטה. שחיטות אלו הנהיגו ומנהיגים חומרות והידורים שונים אך חלקם לא נזכרו בפוסקים כאשר מדובר בעופות בריאים ללא מיעוט המצוי של ריעותות וחלקם שהם אולי בבחינת הידור, אך בגללם מחירי העופות לציבור היראים

מרקיעים שחקים.

 

וידוע מה שכתב הש"ך (סי ל"ט,ס"ק ד') וז"ל: "ולמה לו לבעל נפש להחמיר בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים" עכ"ל.

 

 

 

 

ולכן, בס"ד זכות גדולה נפלה בחלקינו לתקן ולייסד שחיטה מהודרת שתקפיד על קוצו של יו"ד בעניינים אלו של השחיטה והבדיקה אחריה שנעשתה כראוי שהם עיקר נשמת הכשרות

וחיובה מעיקר הדין.

 

ולבקשת רבים ערכתי וסידרתי מאמרים ומכתבים שכתבתי בנושאים אלו ובנושאים נוספים במלאכת השחיטה מביאם לפני הציבור בתפילה שלא תצא מכשול וטעות ח"ו מתחת ידינו ונזכה להרבות קדושה וטהרה על

שולחנם של ישראל.

 

 

                                   ברוך בנימין בהרה"ח ר' משה יצחק שו"ב רושגולד

 

 

אדר תשע"ב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תוכן העניינים:

 

* מכתב ברכה והמלצה מהגר"ד בלסקי – ר"י 'תורה ודעת' – נ.י. ארה"ב

 

* הנהגות כשרות, סדרי שחיטת עופות והודו – מכתב לרב בלסקי שליט"א:

 

  - חיוב בדיקת שחיטה נוספת בימינו אחר השוחט,

  - ביאור תקנת חז"ל לבדוק הריאה,                                             

  - ביאור גדר 'מיעוט המצוי',

  - ביאור גדר חיוב בדיקה בצומה"ג ומקום הראוי לבדיקה,

  - הנהגה הראויה בבדיקת טריפות בימינו,

  - הנהגות בעניין מליחת העופות,

  - הנהגה בעניין צרירות דם,

  - הנהגות בשחיטת הודו.

 

 

* בדין שחיטה סמוך לראש ובחיוב בדיקה מהגרמה –

  מכתב לרב ווסטהיים שליט"א               

 

* בדין בדיקה מעיקור (שמוטה) בעופות בזה"ז

 

* בעניין חיתוך העוף מגבו קודם מליחה

 

* בעניין חיתוך הכנפיים וצרירות דם – מכתב לרב פנחס כהן שליט"א

 

* בעניין הוצאת הכליות מהעוף קודם המליחה

 

* תעודת כשרות 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מכתב ברכה והמלצה מהגאון רבי ישראל בלסקי שליט"א

ראש ישיבת 'תורה ודעת' – ניו-יורק, ארה"ב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                             כסליו תשע"א.

 

כב' הגאון הגדול הר"ר דוד בלסקי שליט"א

ראש ישיבת 'תורה ודעת' ניו יארק והרב הפוסק לרבני איחוד הקהילות החרדיות באמריקה ואיתו-עמו סגניו ושאר רבני האיחוד כאו"א בשמו הטוב הוא יבורך

 

נעימות בימינכם נצח.

הנני לקיים הבטחתי בדבר סידור שו"ב לשחיטת "פלייש" מהדרין חלק – גלאט עצהיו"ט במחיר השוה לכל נפש ובו פרשתי כשמלה ופרטתי כל טעמי ונימוקי בנושא זה כיד ה' הטובה עלי ע"פ הש"ס, הראשונים, הטור ב"י והשו"ע עד פוסקי דורינו שליט"א.

 

וזה החלי:

א.         כל העופות המה בפיקוח זריקות ומפיקוח זה נלקח לשחיטה גם לכל שאר הכשרי הבד"צים.

ב.         במשקים שבפיקוח, קודם שליחת העופות למשחטה נשחטים ונבדקים עשרות עופות לראות באם ראויים המה לשחיטת חלק.

ג.          כשיש משלוחים שאושרו לחלק, הם נשחטים ראשונים בבוקר עבור החלק שבהשגחתינו.

 

וכך הוא סדר השחיטה:

 

למשחטה מגיעים כ"ד (24) שוחטים, שתים עשרה שוחטים נותנים סכיניהם לבדיקה. כל שוחט נותן לפחות ג' – ד' סכינים שהכין בביתו לבדיקת הבודק ולאחר שהוא מאשר לפחות כשני סכינים, השוחט מתכונן לצאת לשחיטה. בשעה היעודה לתחילת השחיטה יוצאים כל שנים עשר השוחטים שסכיניהם נמצאו ראויים לשחיטה לכתחילה דהיינו חד וחלק והצוות השני נשאר להכין סכינים ולאכילה ושתייה.

כל צוות יוצא רק לחצי שעה שחיטה ואח"כ יוצא הצוות השני להחליפו, בתוך החצי שעה שהצוות שוחט, אחר כעשר עד חמש עשרה דקות של שחיטה מגיע בודק הסכינים ובודק סכיניהם של כל הצוות שעוסק בשחיטה, כמו"כ אחר גמר החצי שעה כשהשוחטים יורדים להתחלף עם הצוות השני, מראה כאו"א סכינו ששחט בו לבודק הסכינים כך שכל שוחט שוחט חצי שעה ונח עשרים וחמש דקות ומכין שוב סכין ושוב יוצא לשחיטה.

מהירות השחיטה המקובלת בשחיטת חלק היא בין עשר לשתיים עשרה עופות בדקה ולפי"ז מותאם מהירות שרשרת (ליין) השחיטה כך שלא יהיה לשוחט מקום ליותר עופות. לאחר מכן, כלומר לאחר ששהו בשרשרת (קרוסלת) השחיטה נתלים העופות על שרשרת (ליין) המריטה שבו נכנסים העופות למכונות שמורטים את הנוצות מהם.

 

בגדר חיוב בדיקת השחיטה ובדיקה נוספת הנצרכת בימינו:

 

בשחיטה שלנו הנהגנו שלפני כניסת העופות למכונת המריטה העמדנו שני משגיחים שבודקים פעם נוספת אחר השוחט כל עוף ועוף ע"י תקיפת אגודל לראות באם נשחט כהלכה. ואע"פ שכל שוחט תוקף אגודל כמפורש בגמ', מכל מקום לענ"ד יש במציאות של דורינו חיוב גמור ע"פ הלכה להעמיד בדיקה נוספת ע"ז יותר מכל שאר בדיקות. ואבאר עניין זה כאשר חנני ה' ברוב חסדיו:

 

גרסינן בש"ס חולין דף ט' ע"א: "אר"י אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו' לא בדק מאי, ר' אליעזר בר' ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא, במאי קמיפלגי, בדרב הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה". וז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות שחיטה הל' י"ב: "כל השוחט צריך לבדוק הסימנים לאחר שחיטה ואם לא בדק וכו' ה"ז נבילה ואפי' הי' השוחט זריז ומהיר".

 

והא דאין סוכמין על הרוב של השוחטים שמצויין אצל שחיטה כמו בכל התורה כולה וכמו גם בהלכות טריפות ? כתב המרדכי ריש חולין וז"ל: "והא דאין סומכין בזה ארובא דרוב שוחטים שוחטים רוב סימנים, משום דאכתי י"ל סמוך מיעוטא לחזקה, היינו מיעוט שאין שוחטים רוב לחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא". וברשב"א בספר 'תורת הבית הארוך' שער א' בית ח' הביא בשם הרמב"ן: "דהא בדאיתא דכשהשוחט לפנינו צריך לבודקו באם יודע הלכות שחיטה משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ובעינן ידיעה ודאי וכמו שאמר רב הונא עד שיוודע לך וכו' ולא סמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן".

 

וכך כתב הרא"ש בתשובה (כלל כ', סי' י"ד) לבנו הר"ר יחיאל וז"ל: "הא דקשיא לך אם לא בדק הסימנים אחר שחיטה אמאי לא אזלינן בתר רובא המצויין אצל שחיטה מומחין הם לאפוקי חזקת איסור שאינה זבוחה. לא קשיא. דאמרינן רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והם יודעין הלכות שחיטה ומומחין לשחיטה בלא פיסול ובודקין הסימנים אחר שחיטה הא נמי הלכות שחיטה היא. הילכך מצא תרנגולת שחוטה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ויפה שחט וגם בדק הסימנים וידע נמי ההלכות, אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק הסימנים הר"ז מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת אינה זבוחה  ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטים שוחטין את רוב הסימנים דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת אינה זבוחה" עכ"ל הרא"ש.

הרי מפורש לנו שדעת הרא"ש היא שבלעדי בדיקת הסימנים אין דין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. דמומחים הכוונה היא לאומנות השחיטה ואף לקיום הלכותיה ולכן כשלא בדק הסימנים בדברים הטעונים בדיקה מדינא, יצא מכלל רוב המצויין אצל שחיטה מומחים הם ונשאר בחזקת שאינה זבוחה ואסורה באכילה וכ"כ הרא"ש עצמו בפ' הכל שוחטין דף ט' בס"ס י"ד וז"ל: "הילכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוחה וכמתה מאליה ומטמא במשא כנבילה" עכ"ל.

 

והנה ידוע שיש איברים רוחניים באדם שאינם נפעלים בלי מחשבה והמה העיניים והאוזניים, דאדם יכול לפגוש בחבירו ולהסתכל בעיניו ואעפ"כ מוכן אח"כ להישבע שלא ראהו כלל וה"ה באדם העומד מאחורי חבירו וקוראהו בשמו ואינו עונה וכששואלו מדוע אינו מגיב לקריאתו תשובתו היא שלא שמע כלל קריאתו. וה"ה בנידון דידן, אע"פ שהשוחט מביט למקום השחיטה אך מאחר ומצוי מאד שהשוחט שקוע בחלומותיו ואינו מרוכז כלל הן מחמת חיסרון בשינה והן מחמת סתם שאינו מרגיש טוב ואינו בקו הבריאות והן מחמת שיחה וויכוח שיש לו עם חבירו או עם הגוי המגיש לו את העופות וכ"ז בשעת השחיטה ממש, ועל כל אלה יש להוסיף את הטרדות המצויות אצל כל אדם הן מחמת חשבון בנק שהוא ריק ואין כיסוי לצ'קים שיוצאים, הן מחמת צער גידול בנים כגון בלימודים, בהתנהגות או בשידוכים ופעמים שהפלאפון מצלצל באמצע השחיטה ממש וגורם להיסח הדעת, כמו"כ בחיסרון בדיור או אי קבלת משכנתא וכל מיני עוגמות נפש וכו' וכו' רח"ל ה' ישמרנו.

ולאור כל זאת אומר אני אחר חקירה ודרישה של שנים רבות, דנער הייתי וגם זקנתי והרבה ראיתי ואין בי הכח לפרט הכל מה שראו עיני. ולא דמי לשנים קדמוניות שהשוחט שחט רק כמה עשרות עופות והוא היה גם הבודק שעל כן נקרא שו"ב אף בעופות, ובדק הגפיים באם לא נשמטו וכן בדק הרגליים באם אין בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ועשה תפיסה בעוף ואח"כ לקח הסכין ממקומו שעל השולחן ושחט העוף, ואף בתקופה יותר מאוחרת כשרבתה קצת השחיטה, היה מחזיק כבר הקתא של הסכין בפיו אבל עוד היה לוקח לבדו העוף מכלובו ובודק כנ"ל ושוחטו, כ"ז גרם לשוחט להיות מרוכז בשחיטה.

משא"כ כיום מחמת ריבוי השחיטה והעבודה התעשייתית המוכרחת לספק כמויות גדולות ועצומות של עופות לציבור היראים שב"ה גדל מאד ומשפחות החרדים רבים עד שבלעה"ר יש מאות אלפי משפחות הצורכים עוף חלק, כך שמצד אחד הקלו על השוחט שאינו צריך לקחת לבד העוף אלא פועל מגיש לו וכמו"כ אינו בודקו וגם סכינו בידו כל משך זמן השחיטה, וכ"ז כדי שיספיקו לספק צרכי הרבים בעופות. אבל לאידך גיסא, נהפך השוחט לאוטומט מאחר דצרכי עמך ישראל גדלים והולכים והרבה מהשוחטים צריכים להשיא יוצ"ח ואין לאל ידם ורבים מהם מוכרחים לעסוק בעוד מלאכות, כמו"כ השיחה בשעת השחיטה ממש נעשה כהיתר, כך שאפילו מקבוצות של שוחטים יראים ממש ראינו מכשולות.

 

ולכן בימינו, אע"פ ששחטו כהלכה, מ"מ עלינו לחוש שמחמת רגילותם, פעמים שלא ראו השוחטים בעיני שכלם הסימנים רק עיניהם היו מכוונות לכיוון הסימנים והיא אינה נחשבת לראיה כלל להוציא מחזקת איסור דהא חסר ב"עד שיוודע לך במה נשחטה" ובחזקת איסור עומדת, [ודו"ק, דאף אם ראו היטב, ראו את הקנה אם נשחט אך אין סיפק בידם לראות את הוושט אם נשחט כראוי או שהגרים ח"ו. ואף בדיקה זו היא מעיקר הדין בימינו ששוחטים סמוך לראש, אך אכמ"ל ובדעתי לכתוב בעז"ה קונטרס מיוחד בעניין חשוב זה].

 

ולכן, בשחיטה שלנו הנהגנו שלפני כניסת העופות למכונת המריטה העמדנו שני משגיחים שבודקים פעם נוספת אחר השוחט כל עוף ועוף ע"י תקיפת אגודל לראות באם נשחט כהלכה. ואע"פ שכל שוחט תוקף אגודל כמפורש בגמ', מכל מקום לענ"ד יש כיום חיוב גמור ע"פ הלכה להעמיד משגיחים ע"ז יותר מכל שאר בדיקות שנעשים, מאחר דכל שוחט שוחט לכה"פ עשר עופות לדקה שהם כשלוש מאות עופות לחצי שעה וכך גם מקובל בכל הבד"צים וכמדומני שהוא מהמלאכות הקשים ביותר להיות מרוכזים במחשבה אחת כחצי שעה דהיינו לראות בכל עוף ועוף - 'הנה הסימנים שחוטים! הנה הסימנים שחוטים! וכו', דכל שוחט שקוע בבעיותיו וצרותיו, ועיני ראו עופות שנשחטו ואין בהם רוב, ועופות שבלעו הסימנים, הגרמות, עופות מתים וחיים שקפצו לתוך הליין המוליך את העופות השחוטים למריטה.

 

ועיני ראו שוחטים ששחטו כו"כ עופות ופתאום ליבם נקפם ורדפו אחר הליין לראות הסימנים אע"פ שבשעת השחיטה תקפו אגודל מ"מ לא זכרו באם שמו לב וראו הסימנים ולפעמים מצאו גם נבילה ואע"פ שהיו השוחטים הנ"ל מומחים ויר"ש, כך שיש לחשוש לכ"ז אף שלא מצאו אף פעם נבילה, דכמה שוחטים יש שיכולים להיות בטוחים בעצמם שאף פעם לא הסיחו דעתם בשחיטה, וכיון שנמצאים נבילות בשחיטה אף אצל המומחים והיראים בשחיטה לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו יצא שיש היסח הדעת אף שהשחיטה נראית כהלכתה מ"מ פעמים שחסר ב"עד שיוודע לך במה נשחטה" ובחזקת איסור עומדת, דבדורינו ראש האדם מפוזר ומפורד וגם העצבים רופפים דברגע אחד יודעים הנעשה בכל העולם ע"י כלי המשחית הקרוי רדיו, אינטרט, עיתונים, פקס, פלאפון וכו' והאיך יכול להיות לשוחט מנוחת הנפש ורוב ימיו הוא בהול על מטה לחמו ופעמים שעובד יום ולילה מבלי שיודעים ע"כ וד"ל.

 

וכל התקופות הנ"ל ראיתי בעיני דהנני יושב בבית המטבחיים כבר ל"ה שנים וגם נולדתי בשחיטה מאחר ואבי הרה"ח ר' משה יצחק זללה"ה היה ראש השוחטים בת"א ושימש כשו"ב בוורשא קודם המלחמה כך שאני מכיר את נושא השחיטה משורשו ואף שעפר אני תחת כפות רגליהם של כל רבני הבד"צים למיניהם אך הפרקטיקה והשימוש שהיה לי בנושא השו"ב לא היה לאף אחד מהם.

 

 

וכדי לתת משנה תוקף לדברי הנ"ל, אעתיק מה שכתבתי למרן הגר"ש וואזנר שליט"א ומה שהשיב לי:

 

כב' הגאון הגדול שה"ת פוסה"ד עה"י פה"ח

מרן ר' שמואל הלוי וואזנר שליט"א

 

נעימות בימינו נצח.

 

זה כמה שנים מנקרת במוחי שאלה ואין פותר אותה לי אמרתי אשיחה לפני כ"ת וירווח לי וזה החלי, גרסינן בש"ס חולין ט' ע"א: "אר"י אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו' לא בדק מאי, ר' אליעזר אמר טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא, במאי קמיפלגי, בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה" - ופרש"י "דהיינו שנשחטה כראוי וכו'" עכ"ל הש"ס. וז"ל הרמב"ם פ"א הל' י"ב: "כל השוחט צריך לבדוק הסימנים לאח"ש ואם לא בדק וכו' ה"ז נבילה ואפי' היה השוחט זריז ומהיר" עכ"ל.

 

וליכא למימר זיל בתר רובא ורוב השוחטים מן הסתם שוחטים רוב סימנים, דאין סומכים ע"ז דרובא דתלוי במעשה הוא ומיעוטא לא תלוי במעשה ובכה"ג לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות כ' ע"א כ"כ הרשב"א בתוה"א וכיון דבחזקת איסור עומדת י"ל סמוך מיעוט לחזקה, ובמרדכי איתא דזה הרוב אינו מבורר דכמה פעמים אין רוב סימנים נשחטים, וכתב השמ"ח סק"ג ושפ"ד סק"א דלהרמב"ם הוי נבילה דאורייתא אבל התוספות שם כתבו דמדאורייתא שרי דרוב שחיטות כהוגן ואיסור זה מדרבנן, ומובא כאן ברע"א דדעת רוב הפוסקים כ"ה דהוי רק איסור דרבנן.

 

ויעוין בדע"ת למהרש"ם שמצא להג"א חולין פג"ה סי' ל"ג שהביא בשם א"ז וז"ל: "ועוף שלא בדקו אחר שחיטת הסימנים אומר אבא מורי דנבילה הוא כל זמן שלא בדק הסימנים לא נודע לו שנשחטה ובחז"א עומדת, והר"י צרפתי אומר שספק הוא ולא ודאי דסמוך מיעוטא דמקלקלין לחז"א והו"ל פלגא ופלגא, ואינו נראה לאבא מורי" עכ"ל.

 

והוסיף המהרש"ם וז"ל: "ושוב הראוני בשו"ת שו"מ מ"ת ח"א סי' מ' שהעיר ג"כ בזה, ע"כ. וכן מסיק המחבר בש"ע כאן יו"ד סי' כ"ה, דאם לא ראה את הסימנים שנשחטו רובן אסור וכתב ע"ז הש"ך בס"ק א' וז"ל והוי נבילה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ואינה ניתרת עד שיודע לך שנשחטה כראוי (ש"ס)" עכ"ל. וכ"כ המחבר בב"י יעוי"ש והגיה הרמ"א עמ"ש המחבר וז"ל: "ונהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן וכו'" עכ"ל.

 

ויעוי"ש בט"ז בשם המהרי"ל דכששחט רק רוב אינו מועיל ראי' לבד דבראי' א"א לבדוק יפה כיון דבית השחיטה מלא דם אלא דנכון להעביר ידו תוך חתך שחיטת בהמה להרגיש עם המישוש ששחט כראוי יעוי"ש, ואף דמירי התם בבהמה פשוט וברור דה"ה בעוף דמ"ש ואדרבא החוש והנסיון כמאה עדים דצריך גם משמוש בעופות דא"א לראות כשהסימן אינו חתוך לגמרי ומוכרחים לקרוע עור הצוואר ולקחת הסימן ביד לראות באם יש רוב, ובלשון הרמ"א צריך לדחוק דלאו דוקא רובן קאמר.

 

והנה בזמנים קדומים כשהיו באים לפני השוחט לכל היותר כמה עשרות עופות לשחיטה וגם כמות זו באה עפ"ר לסירוגין וזמנו בידו ויכול אף לומר ליקב"ו לפני כל עוף ועוף באין מפריע וגם בדק לפני השחיטה הבוקא דאטמא של כל עוף ועוף וזכורני שכך הי' לפני כחמישים שנה אזי בודאי ובודאי כשיצא מיד השוחט הותרה וכמ"ש בש"ס דנשחטה הותרה אבל כיום שבבתי השחיטה הקטנים ביותר מובאים אלפי עופות לשחיטה בב"א ואפי' שהשוחט עולה לשחיטה לסירוגין למחצית השעה כלומר שוחט חצי שעה ונח חצי שעה הרי אפי' בשחיטות של המהדרין והחלק הוא שוחט לכה"פ כשלש מאות עופות בחצי שעה זו וא"כ מי ערב לנו שהשוחט לא הסיח דעתו באמצע שחיטתו אפי' שתקף אגודל בכל פעם דהלוא ודאי שאינו מספיק רק שעיניו יראו דאם ליבו ומוחו בל עימו אזי אינו נחשב לראי' כלל, האם כל השוחטים אין להם דאגות או צרות רח"ל או חובות, אתמהה.

 

וא"כ האיך אמרינן נשחטה הותרה, האם בכל עוף ועוף אחר שחיטתו חשב השוחט הנה הסימנים, הנה הסימנים, או שהיה שקוע בחלומותיו ונעשה שחיטתו כמצות אנשים מלומדה כאוטומט ולא ראה בעיני שכלו כלום, ואף שבטוחני שברוב העופות חושב ומכוון לראות הסימנים, אך כל זאת אינו פוטר אותנו מלדאוג על מיעוט העופות ומנ"ל שבדיקה שלא בכונה שמיה בדיקה.

ותמהני על הבדצי"ם למיניהם שמעמידים משגיחים לבדוק כל ריאה וריאה שבדיקה זו אף כשיש מיעוט המצוי ודאי דרבנן היא, דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. ובעופות אפ"ל דאפי' מדרבנן אי"צ בדיקה אף כשיש מיעוט המצוי  כיון דאין המיעוט המצוי ודאי טריפה, אלא ספק טריפה משום דא"א בקיאים וכמ"ש בבית אפרים, ואעפ"כ החמירו לבדוק ואילו בחשש דאורייתא לא חשו כלל, ומדוע עדיף השוחט מהסופר שצריך ליתן את המזוזות שכתב למגיה וכ"ש תפילין וס"ת אפי' שנבדק במחשב, וכמ"ש כ"ת שליט"א בשו"ת שבט הלוי ח"ז, ואילו על השוחט אי"צ להיות בודק אחריו, אתמהה, ואדרבא לענ"ד דסופר עדיף ואעפ"כ תקנו חכמים שבדורות הקודמים שצריך להגיה כתיבתו, וכמ"ש בבנ"י ס"ד ושו"ת חת"ס יו"ד סי' רע"ט ובבית שלמה סי' קמ"ב דע"ק יו"ד רע"ט, וא"כ כ"ש השוחט שצריך.   

 

ואפרש שיחתי, א. השוחט עושה מעשה אחד דהיינו השחיטה והבדיקה כשלש מאות פעם לפחות בחצי שעה והוא גורם גדול להיסח הדעת ממעשהו, משא"כ הסופר כל פעם כותב אות אחרת כך שלא יכול להסיח דעתו לגמרי, ובכ"ז יש לו טעויות שבאו לו ע"י היסח הדעת.

ב. השוחטים נעשה להם כהיתר השיחה באמצע השחיטה ממש דבר המעכב את הבדיקה ואף שבדקו ועשו מעשה של תקיפת אגודל, מ"מ כשהם בתוך השיחה א"א לתת שימת לב למה שראו וכמובן שאין זה בדיקה וזה גם גורם גדול לשכחת הבדיקה דפעמים שנדמה להם שכבר תקפו אגודל, ובד"א אכתוב מה שאני רגיל לומר מכו"כ שנים דשוחטים שהרגילו עצמם לשחוט ללא תקיפת אגודל, כגון שהעידו בפנינו שכך הם שוחטים, או שנתפסו כך ששחטו ברציפות אין להם תקנה כלל אפי' ע"י קבלה ודברי חברות, מאחר שהורגל בשחיטה בלי תקיפת אגודל בודאי יחזור לסורו אפי' שלא לרצונו כשיסיח קצת דעתו מקבלתו, וישחוט כו"כ עופות בלי תקיפת אגודל דשבשתא כיון דעל על וסירחא נקט ואתי, וכיון דאין אנו בטוחים שלא יצא מכשול מת"י אפי' שעפ"ר ישחט כהוגן מעבירים אותו לגמרי, דאנן אחראים אף על המיעוט, ואחר שנים מצאתי און לי בשו"ת פרשת מרדכי מהגה"ק ר' מרדכי בנעט זצ"ל מובא בד"ת סי' ב' סעי' ב' ס"ק ל"ג שכתב דברים נוראים על השו"ב שלא תקף אגודל, ואף אחר דברי חברות לא הסכים להחזירו לשחיטה, רק להיות ש"ץ וסופר הסכים יעוי"ש, וברוך שכוונתי לדעתו, אך בשוחט שתמיד תוקף אגודל אלא שקרה מקרה בלתי טהור שלא תקף ונתן אמתלא לדבריו שחשב שתקף וטעה או ששח עם חבירו, ע"ז מסתברא דמועיל קבלה ודברי חברות, ופשוט וברור אצלי שלא יועיל להשוחט שום התנצלות שלא תקף אגודל משום ששחיטתו מפורעת דאף אפי' כשעושה מעשה חיישינן קצת שעושה כמצוות אנשים מלומדה ולא שם ליבו אפי' שהמעשה מעורר הכוונה וכמ"ש המשנ"ב בהל' תפילה מ"מ כיון שעושה כ"כ הרבה פעמים, לפעמים מאבד ע"י כך הכוונה - עאכו"כ אם אינו עושה שום מעשה של בדיקה בודאי שחיטתו נבילה ויש לאוסרו לשחיטה לצמיתות.

 

ג. הסופר כשאינו מרגיש בטוב נזהר מהכתיבה ואינו כותב עד שמרגיש בעצמו ראוי לכתיבה כיון שיודע שאם יכתוב כשאינו בכושר יעשה טעויות וכל עבודתו תרד לטמיון,כשימצא המגיה טעויותיו ולכן נזהר להתכונן לעבודתו, משא"כ השוחט אין מעליו אלא הקב"ה ואין עליו מורא בו"ד ושוחט אף שלא ישן די הצורך, או אף שיש לו כל מיני טרדות גדולות ועגמ"נ המפריעות לריכוזו, ואפי' כשאינו כ"כ בקו הבריאות פעמים ששוחט דחושב שאפשר לו לעבוד, וגם לפעמים כשלוחצים עליו שיש מחסור בשוחטים ובאמת ליבו בל עימו.

 

ד. הסופר בד"כ עצמאי לעבוד בזמנים הנוחים לו משא"כ השוחט כפוף לזמני עבודת בית השחיטה ששוחט שם ובאם יאמר הרבה תירוצים יפוטר, ולכן הוא בא לשחיטה אף שאינו בכושר מלא וע"כ צריך בדיקה אחריו.            

 

ה. הסופר עובד בד"כ במקום רגוע וממוזג, משא"כ השוחט עובד בין ישמעאלים פראיים שונאי ישראל, ובקיץ החום נורא ובאם לדוגמא יש ברחוב כשלושים מעלות אזי בסביבות השחיטה במקום שהשוחט עומד יש לפחות כשלושים וחמש מעלות חום מאחר דהעופות פולטים חום ובקיץ השוחט יוצא משחיטה אחת אפי' בבוקר רטוב עד לשד עצמותיו, משקפיו מלאים אדים ודם ושאר ליכלוכים כך שבקושי יכול לראות דרכם הסימנים, ובודאי כשלא נשחטו לגמרי יכול לטעות ולחשוב שיש בודאי רוב או שנשחט הכל, ובודאי דאין מועיל בזה תקיפת אגודל בלבד, ועיני ראו שטעו בזה, וגם הרמ"א יודה דבעופות יש לנהוג כהמהרי"ל.

 

ו. ראיתי כו"כ פעמים איך שעוף חי בורח מידי שוביו וקפץ ישר לתוך המשפך שהשוחטים נותנים בו את העופות השחוטים, כמו"כ פעמים שקופץ לבריכת הדם ונטבע ומת ואח"כ בא פועל ותולהן על השרשרת של העופות השחוטים.

 

והנה בספר 'קול-יעקב' סי' ל"ב כתב שתקנו בעיר בגדד לעשות לכל ס"ת ארבעה הגהות ושלוש בדיקות ואין לעשות הגהה ובדיקה ע"י אדם אחד כדי להחליף החושים שאפשר שיראה זה מה שהשני אינו רואה, ובספר שולחן גבוה סי' ל"ה ס"ק ל"ז הביא דברי הרב מוהר"ש אמארילייו שתיקן שהמנקרים ינקרו זוגות זוגות כלומר ששני מנקרים מוכרחים לעבור על כל חתיכה, וכ"כ הישועות יעקב שכך המנהג בלבוב ולעמברג וכן המנהג בא"י, עכ"ד, וא"כ מדוע לא יתקנו חכמי הדור ג"כ בשחיטה כנ"ל.

ולמותר לציין שראיתי בעיני שוחטים יראים ששכחו משום מה לתקוף אגודל, וכמו"כ שפתחו בשיחה ושכחו וכן שתקפו אגודל והחזירו פניהם לאחוריהם ולא הביטו בסימנים לראות באם נשחטו כהוגן וכו' וכו'.

תבנא לדינא נלע"ד דיש חיוב בזמנינו להעמיד משגיח ולבדוק בעופות השחוטים את הסימנים דבודאי יש כמעט לכל שוחט במשך היום כו"כ עופות שבעיני שכלו לא ראה הסימנים ומשו"ה הוא קרוב לדינא יותר מהמגיה מזוזות ותפילין חוץ משאר חששות וכדאמרן לעיל.

 

אסיים בברכת עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו

וימים על ימי מלך תוסיף שנותיו וגו'

מתוך בריות גופא ונהורא מעליא

 

אחר כמה ימים כשנכנסתי לקו"פ אמר לי בזה"ל:

"האמן לי שקראתי הדברים שכתבת ג' פעמים" והרים ידיו לשמים ואמר "עם שני ידי אני איתך".

 

 

 

ובקשתיו שיכתוב לי הדברים ומיד כתב וז"ל:

 

ב"ה.

ראיתי דברי קונטרס הנ"ל להרב הגאון וכו' מוהר"ר ברוך ראשגולד שליט"א והם דברים אמיתים ונכונים - ואמר כהלכה* – דלפי מצב העניינים במשחטות עלינו להעמיד השגחה מיוחדת על בדיקת העופות אם נשחטו כהלכה לאחר שחיטה ואשרי הנזהר.

וע"ז באעה"ח מצפה לישועת ה'

שמואל הלוי וואזנר

 *מודגש במקור.

 

בהזדמנות אחרת אמר לי שאינו רק מסכים איתי בנושא הנ"ל אלא בכל כוחו הוא איתי.

 

כמו"כ נתן בידי עוד כתב בצורך לבדוק השחיטה מחשש הגרמה וז"ל:

 

ב"ה יום ב' מקץ תשד"מ לפ"ק

היות כי נתעוררתי מכמה בתי שחיטה לעופות באה"ק כי הרבה שוחטים אינם מדקדקים בענין מקום השחיטה בצוואר ושוחטים למעלה סמוך לראש ממש ועיני ראו כמה וכמה עופות שהיה מקום השחיטה בתוך תורבץ הושט ממש ע"פ המבואר בשו"ע ובפוסקים יו"ד סי' כ' בשמ"ח ודע"ת שם, וכיון שהדבר נוגע לספק נבילה דאורייתא, מובטחני שהשוחטים והעומדים על הפקודים יזהרו בזה ביתר שאת להסיר מכשול מאכלות אסורות מקרב עמינו ויקבעו מקום השחיטה כאשר יושת עליהם ע"פ שו"ע.

והיות כי שכיח הוא היום ששחוטים בסמוך לראש יש לנהוג כיש אומרים בסי' כ"ה ובט"ז ובפמ"ג שם ובשמ"ח שם לבדוק אחר השחיטה לחשש הגרמה.

 

הבעה"ח מצפה לישועה

שמואל הלוי וואזנר

רב ואב"ד זכרון מאיר

 

כתי"ק נמצא בידי ובנושא זה הסכים עמי מרן שליט"א דדי לראות שהוושט שהוא לצד הראש כווץ וסתום.

וכבר הזכרתי, שבשחיטות של ימינו, אף אם ראו השוחטים היטב את מקום השחיטה - ראו את הקנה, אך אין סיפק בידם תמיד לראות את הוושט אם נשחט כראוי או שהגרים ח"ו. וכיוון שבימינו כולם שוחטים סמוך לראש, בדיקה זו היא מעיקר הדין אך אכמ"ל ובדעתי לכתוב בעז"ה קונטרס מיוחד בעניין חשוב זה.

 

 

ואביא עוד מכתב שכתבתי בענין הנ"ל לאחד ממורי ההוראה החשובים שבדורינו:

 

נעימות בימינו נצח.

הנני לקיים הבטחתי בדבר שלוח לו מש"כ בדבר צורך השגחה על השחיטה שנעשית כהלכתה וכהמשך לשיחתינו רצוני להדגיש שהדברים הנ"ל אינם לרוחם של רוב רבני הבדצי"ם בכל מיני טוענות שוא אשר אין כדאי להעלותם על הכתב ומאחוריהם מסתתר הפחד מפני יוקר עלות ההשגחה הנ"ל ואף שאין אומרים זאת בגלוי מ"מ זהו הטעם האמיתי, וגם יש ביניהם אשר לא שימשו די הצורך בשטח זה ואף השוחטים המובהקים קשה להם להודות ע"ז כמובן ...... והגע עצמך גם כשראש הישיבה אומר שיעור יפה ומעניין ואפי' האדמו"ר שליט"א כשאומר דברי תורה כחצי שעה כמה תלמידים וחסידים נעלמים בחלומותיהם ולא שמעו חלק נכבד מהשיעור או מהד"ת וא"כ על אכו"כ להיות מרוכז במחשבה אחת הקושי גדול מאד, ואף באם יבוא איזה מפולפל וישיב על ראיותי מ"מ למציאות אין להתכחש והמציאות טופחת לו על פניו שפעמים שמוצאים עופות מתים או חיים, שמוטות, בלי רוב, הגרמות דהיינו במקום שהוושט אינו כוויץ, ואף שאינו דבר תמידי, מ"מ יש כאן גילוי מילתא שמצוי הוא שאין דעת השוחט על העופות כלל ולא ראה כלום מחמת חלומותיו. וכמו שאמרתי פא"פ שהנני חושש גם על העופות שנשחטו כהלכתם שלא יצאו מחזקת איסור מחמת שהשוחט לא ראה גם בעיני שכלו, דהלא הנבילות שנמצאים אינם מחמת זדון ח"ו אלא רק מחמת היסח הדעת וחלומותיו של השוחט, וכל השוחטים כולם אינם נזהרים מלדבר בשעת שחיטה ממש מי פחות ומי יותר וחוץ מחשש הפסק יש בדיבור גם חשש גדול שאינו רואה הסימנים מחמת דיבורו ואינו יוצא מחזקת איסור, כמו"כ האם יודע מאן דהוא כמה לילות בשנה יש שבהם השוחטים אינם ישנים כלל בגלל תינוקות שבוכים וכו' וכו' או אפי' כשיושנים אינם יושנים אלא כשעתיים בלבד ותו לא האם מותר להם לשחוט אז? ואעפ"כ המה מגיעים לפנות בוקר לשחיטה מחמת שהם בהולים על ממונם וסוברים שלא תיפגם שחיטתם עי"כ ולא מרגישים גודל המכשלה והיסח הדעת הבאים מחמת זה וכ"ז מחמת שאדם קרוב אצל עצמו. ורואה אני יום יום האיך השוחטים נופלים על פניהם בהפסקות שבין שחיטה לשחיטה ויושנים שינה עמוקה עד שקשה להעירם וכ"ז קורה אפי' מיד בבוקר ובודאי ששוחטים אלו כמעט שלא ישנו בלילה האחרון וא"כ אף ששחטו בהכשר לא ראו בעיניהם את מעשה ידיהם מחמת עייפותם וברור שמוחם שרוי בתרדמה ואינו משתף פעולה עם העינים ורק ידיו המורגלות בשחיטה פועלות ושוחטות מבלי שום קשר בין העינים ולמוח וא"כ האיך אפשר להכשיר שחיטה זו וגם הודו בפני הרבה שוחטים מובהקים שכמה וכמה פעמים היו רוצים לחזור ולראות הסימנים בעוף אחרי זריקת העוף למשפך והדבר לא ניתן מחמת נסיעת המשפך במהירות למכונת המריטה וא"א לו למצוא את העוף ששחט ורצון זה בא מחמת שהרגישו שהסיחו דעתם ולא ראו בעיני שכלם באם נשחטו הסימנים כהוגן ואף אני ראיתי שוחט שרץ אחר העוף שזרק למשפך והי' לו סייעתא דשמיא שמצאו וזרקו לכלוב הטריפות כיון שלא נשחט כהוגן וכ"ז אע"פ שתקף אגודל קודם שזרקו למשפך אך כיון שהיה שקוע בעובדא אחרינא עיניו לא ראו, ומי יודע כמה פעמים בשחיטה בורח מוחו של השוחט למקומות אחרים. וקשה לי להאריך בזה אבל בליבי אוצר עובדות בנושא. וברור אצלי שבדיקה זו חשובה יותר מכל שאר בדיקות.

 

וכאן אשים שביתה לקולמוסי בתפילה שלא יצא מכשול מתח"י ומצפה לישועת ה'

----------------------

 

נ. ב. וידוע לי בוודאות שבעיה זו קיימת בכל המקומות ולחיזוק העניין וחשיבותו, תיקנתי בשחיטה שלי שהנני משלם לכל משגיח בנוסף למשכורת מאה ₪ בעד כל עוף שהוא מוצא בבדיקת השחיטה שלא נשחט כראוי.

 

ע"כ המכתבים.

 

אשר ע"כ נראה לע"ד ברור שיש חיוב בדורנו להעמיד משגיחים על השחיטה מדינא יותר מכל שאר הבדיקות הן של הצומת הגידין וכ"ש של הריאות (דכל הטריפות שמטריפים בריאות הוא מספק דאין אנו בקיאים. וטריפה ודאית בריאות של עופות פטם הוא דבר נדיר). דרבונו דכו"ע, דהלא כשהגידול (המשק) של העופות הבא לפנינו הוא בריא ואין בו מיעוט המצוי של טרף אין כלל חיוב בדיקה וכשר הוא למהדרין מן המהדרין [וידוע מה שכתב הש"ך (סי ל"ט,ס"ק ד') וז"ל:"ולמה לו לבעל נפש להחמיר בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים" עכ"ל],

ובכ"ז מחמירים לבדוק, ואילו לבדוק שיצא מחזקת איסור לא בודקים ? דלהרמב"ם ודעימי' הוי נבילה דאורייתא ולשון הש"ך בסי' כ"ה סק"א 'והוי נבילה', וב'שמלה חדשה' כתב הרי זה ספק נבילה דאורייתא ויעויין בפמ"ג ב'שפתי דעת' סק"א שכתב, דמה שכתב ה'שמלה חדשה' דהוי ספק נבילה הוא ט"ס וצ"ל נבילה ודאית יעוי"ש, ולדעת התוספ' הוי עכ"פ איסור דרבנן.

 

וא"כ מאי שנא שחייבנו את כל כותבי הסת"ם לתת למגיהים ואילו את השחיטה לא מחייבים בבדיקה נוספת בו בזמן שהחששות בשחיטה הם עשרת מונים יותר מכתיבת סת"ם ולזה לא נחשוש כלל ? אתמהה. דידוע מה שכתב החת"ס באו"ח סי' ר"ה בשם אחד מרבותיו הרב המופלג מו"ה מענדל לילג זצ"ל שרגיל על לשונו ע"ד הלצה, המלך זקן וכסיל הידוע בזקנותו יושב לו על כסא של ג' רגליים, א. חזנים שיוליכו כל תפילות ישראל אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים ר"ל, ב. השוחטים שיאכילו כל הקהילה נבילות וטריפות, ג. סופרי סת"ם שיופסלו כל תפילין ומזוזות על ידם, ודי לו למלך זקן בזה וה' ירחם, עכ"ל, יעוי"ש.

 

אמנם, חלילה וחלילה אין כוונתינו לפטור השוחט מתקיפת אגודל אלא להוסיף השגחה על השחיטה שהיא דאורייתא לכו"ע לראות שהיא כהלכתה ולהוציא מחזקת איסור והיא מחויבת המציאות בזמן הזה וכדאמרן.  

 

וכך כמובן הנהגתי בשחיטה שבפיקוחי – אנו מעמידים 4 משגיחים, 2 משגיחים בשני עמדות, בכל ליין משגיח, ועוד 2 שמתחלפים איתם בכל 30 – 20 דקות ובודקים את בית השחיטה בכל עוף ועוף. גם תיקנו תמריץ בשווי 100 ₪ לעודד הריכוז של עבודתם, אותו מקבל כל משגיח שמוצא עוף שלא נשחט כראוי (ומהנסיון אנו רואים שכשתופסים עוף כזה ומביאים אותו לחדר השוחטים בקול רעש גדול יש התעוררות גדולה בנושא זה).

 

ומשום החשש הנ"ל אני לא מאפשר שחיטת 'חלק' בימי הצומות, והוא משום דלא רק גופם וכוחם נחלש אלא אף מוחם וכח ריכוזם נחלש כשאינם אוכלים ושותים ויש בשחיטה ביום צום חשש גדול שלא ראו בעיני שכלם את מעשה ההיתר שבשחיטה. ולכן הייתי ממליץ לשוחטים שלא לצום אף בשחיטות הרגילות שאינם 'חלק' מאחר וכיום שאין שמד ואין גזירות עכו"ם על ישראל ג' הצומות הוא ממנהגא שקיבלו עליהם ישראל וכמסקנת הש"ס בר"ה וכדמבואר בטור ובב"י בסי' תק"נ ומובא נמי במ"ב בסי' תק"נ סק"א וכמו שחולה אף שאין בו סכנה נפטר מן הצום מאחר דבמקום חולי לא גזרו רבנן, הכא נמי צריך לומר דבמקום חשש איסור לא גזרו רבנן וכמו שקיבלתי מא"מ ז"ל שבווארשא ובלודז' כפו הרבנים על השוחטים לאכול בצום כשהיה הכרח לשחוט וכ"ז היה בשחיטת גסות וק"ו בשחיטת

עופות שהוא קשה לשחוט הרבה יותר מהשחיטה בגסות.

 

ולאחרונה נדפס מחדש ספר 'מרא דשמעתתא' והוא פסקי הלכות ממרן הגאב"ד רמ"א פריינד זצוק"ל ובהל' עשרת ימי תשובה סי' רמ"ב כתב וז"ל: "פעם רצו לדחות את השחיטה מצום גדליה ליום המחרת מחמת שהשוחטים כוחם נחלש מחמת התענית ואין הם יכולים לשחוט ולבדוק כראוי ובאו ושאלו את רבינו זצ"ל וענה שלא ידחו את השחיטה אלא שהשו"בים יאכלו וישתו. ושוב אח"ז ציוה רבינו לאחד המוצי"ם שהיה אצל השחיטה שישגיח על השוחטים שיאכלו וישתו כראוי כדי שלא יחלש כוחם", עכ"ל הספר הנ"ל.

וכ"ז אע"פ שכתב ברמ"א בסי' תקפ"א ס"ב שהמדקדקין נהגו שכל אחד מתענה י' ימים וכתב ע"ז הרמ"א "וכן נכון לעשות", עכ"ל, ובדרכי משה סק"ה כתב וז"ל: "וכן הוא המנהג שכל אחד מתענה עשרה ימים לכה"פ", ואילו כאן מתירים אנו לשוחטים אף בתענית ציבור המפורש שלא להתענות בו בזמן שגם ה-י' ימים אין מתענים כלל, וע"כ צ"ל דמחמת חשש איסור סבירא להו לחכמי הדורות דלא קיבלו עליהם להתענות וכדאמרן.

 

 

ביאור תקנת חז"ל לבדוק הריאה והמסתעף:

 

בש"ס חולין י"א, ב' הובא דבטריפות הולכין אחר הרוב ולא חוששים שמא שחט במקום נקב והוי טריפה. ומסקנת הסוגיא ד"הלכה למשה מסיני הוא הא דסמכינן ארובא אפי' היכא דאפשר, אי נמי אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן  דמאי שנא האי מהאי ואהא מילתא סמכין ולא בדקינן כל י"ח טריפות" (רש"י שם, י"ב, א').

 

אומנם, חז"ל חייבו לבדוק הריאה בכל בהמה וחיה ובכל העולם. וכתב הריב"ש בסי' תצ"ט וז"ל: "והבדיקה אינה אלא מדבריהם כמו שאמרו בירושלמי במסכת ביצה פ"ג ה"ד: "ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טריפה מדבריהם כמה דאיתמר רואין את הטריפה ביו"ט דכוותה מפרישים את הדמאי ביו"ט" ע"כ. ובוודאי בספק טריפות הריאה קאמר דאי בשאר טריפות היכא דלא אתייליד ריעותא א"צ לבדוק אפי' מדבריהם ואי באיתייליד ריעותא מדאורייתא הוא, אלא וודאי בבדיקת הריאה היא דבעי בדיקה מדבריהם על הספק אע"ג דלא איתייליד בה ריעותא וכן נמי משמע בגמ' דילן בפרק אין צדין דף כ"ה גבי בהמה מסוכנת", עכ"ל הריב"ש. ומבואר מדבריו דהיכא דאיתייליד ריעותא חיוב הבדיקה מדאורייתא יעוי"ש וכ"ה בב"י וב"ח וש"ך בסי' קי"ט ס"ק כ"ט.

 

נפסק בשו"ע יו"ד סי' ל"ט ס"א וז"ל: "אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סירכא וכו'" ומקורו מציין בבה"ג: רש"י חולין ריש דף י"ב יעוי"ש דהטעם בנקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן. והרשב"א (ת"ה הארוך, בית ב', שער ג', דף ל"ג, עמ' ב') כתב וז"ל:"אפי בריאה א"צ לבדוק מן התורה דרוב בהמות כשרות הן  ורובא דאורייתא הוא וכדדייקינן לה  בפ"ק דחולין וכ' אבל בסירכות שבריאה הואיל והדבר מצוי וניכר לעיניים הצריכו לבדוק אחריהם לבתחילה" עכ"ל.

 

והרמ"א כתב:  "ונהגו ג"כ לנפוח כל ריאה   אפי' לית בה ריעותא ..... ובקצת מקומות מקילין.... וכן עיקר". ובש"ך סע"ק ה': "ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד אא"כ נולד לו דבר שחוששין לו". כלומר, אפי' בבהמה אם אין חשש וריעותא לא נהגו לבדוק ע"י נפיחה אך ודאי שמעיינים בה לראות שאין בה ריעותא.

 

וכתב ע"ז הש"ך ס"ק ח': "דלכו"ע הוי הבדיקה מדרבנן" וכ"ה בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט ומפורש גם ברמ"א סי' ל"ט סעיף י"ז שכתב "דבדיקת ריאה דרבנן וספיקא להקל", יעוי"ש.

 

וכ"ז בבהמה וחיה אבל בעוף כתב הרמב"ם בפ' י"א מהל' שחיטה וז"ל: "מעולם לא שמענו מי שבדק עוף אא"כ נולד לו חשש" עכ"ל.

וההבדל בעוף מבהמה שאינו שכיח ולהרשב"א י"ל שבבהמה הריאה גדולה וניכרת ומשא"כ בעוף. אומנם, גם בעופות מוסכם הוא מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דבכל טריפות אם 'שכיחא ריעותא' הוא 'מיעוט המצוי' דצריך בדיקה כריאה של בהמה וכמ"ש ה'לבושי שרד' סי' ל"ט סק"ג: "דאף מדברי הרמב"ם דלעיל יש ללמוד שאם באיזה זמן ובאיזה מקום שכיח איזה ריעותא בריאה של עוף צריך לבדוק כמו בבהמה משום דמסתברא דכששכיח הוי כנולד חשש" עכ"ל. ובסי' פ"ד הביא הב"י שו"ת הרשב"א דחייבו לבדוק פירות שבדרכן להתליע משום דהוי מיעוט המצוי וז"ל: "עדשים ופולים וזיתים בלי ספק הרחש מצוי בהם במחובר ולפיכך אע"פ שבדקו קצתם אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומ"מ הוי מיעוט המצוי וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא אפי' על בדיקת הרוב והמשל לזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת המקצת ואפי' על בדיקת הרוב" עכ"ל.

 

ויעויין ב'פרי תבואה' אות כ"ד שכתב וז"ל: "ועיין בשו"ת דבר שמואל סי' ר"ס שכתב דבדיקת שאר טריפות הכל לפי המקומות והזמנים חל על הבעלים חובה לבודקם כדמוכח ברשד"ם יו"ד סי' נ"ח ורמ"א בהגה סי' ל"ג ס"ט בדין בדיקת האווזות.

ומהר"ם מלובלין בסי' כ"א כתב: "והועד בפנינו מפי אנשי אמנה שבעיר אחד אצל א"י ת"ו ובעיר קאנדיאה השוחטים בודקים כל ראשי הבהמות משום השלפוחית של מים העשוי במוחם לראות אם היה מגולה או מכוסה כפי הדין ובכגון זה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לתקן ולגדור במקום שהוא שם", עכ"ל.

וכ"ה בתב"ש סי' ל"א: "דבחודש תמוז יש להחמיר לבדוק הראש אם יש מים במוח דאז שכיח שיהיה מים בראש והוו"ל כסירכות הריאה דבעי בדיקה אבל בשאר ימות השנה הו"ל ככל ח"י טריפות דא"צ לבדוק" עכ"ד. וכ"כ הפמ"ג ס"ס מ"ו בדין בדיקת הדקין וז"ל: "גם מה שנוהגין העולם להשליך הדקין בלי בדיקה לא נכון הוא כי מיעוט המצוי הוא בימות הקיץ ושכיחין יותר מסירכות הריאה ע"כ שומר נפשו ירחק מהן" עכ"ל.

 

עכ"פ נראה מדעת כל הפוסקים דדינא דכל הטריפות באם המה מצויים דצריך בדיקה נלמד מדין חיוב הבדיקה בריאה וכיון דהוי חיוב הבדיקה בריאה מדרבנן ה"ה בשאר טריפות היכא דהוי מצוי חיוב הבדיקה הוא רק מדרבנן.

 

ויותר מזה איתא בשו"ת "בית אפרים" יו"ד סי' ס"ו שהעלה שם דגם הרמ"א סו"ס ל"ג לא כתב דהבדיקה חיובית אלא שעשו כן תקנה ואין לדמות כל מיעוט המצוי לדין טריפות הריאה שהצריכו חז"ל לבדוק, ודוקא היכא דאיתמר איתמר וגם דוקא היכא דהמיעוט המצוי הוא טריפות ברור יש להחמיר משא"כ אם הוא רק ספק טריפה ובפרט די"ל דהוי ספק ספיקא וא"צ לברר ולבדוק לדעת רוב הפוסקים.

והביא מדברי ה"תבואות שור" סו"ס מ"ו בדין בועות במעיים והעתיק לשון תשובות מהרמ"ל סי' כ"א בדין בדיקת הוושטין דלא דמי לבדיקת הריאה, דשאני הריאה דשכיחי בה כמה מיני טריפות יעוי"ש. כך, שרק בבדיקת הריאה של בהמה וחיה קבעו חז"ל שיש לבדוק הריאה תמיד ובכל העולם וכמ"ש הרמב"ם, הטור והשו"ע.

משא"כ בשאר טריפות כשאינו מיעוט המצוי אין חובה כלל לבדוק והוי כשר למהדרין מן המהדרין בלי פקפוק, אך צריך להעמיד השגחה ולראות שאין שינוי או טריפות בולטות ונראות לעין כדי שלא להיות כמעלים עין מן האיסור.

 

וכך כתב בשו"ת אגרות משה יור"ד סי' י"ט וז"ל:

וזה שאין מחויבים לבדוק בכל הי"ח טריפות לבד הריאה עיין פמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט בשם המנח"י שהוא מטעם דהוי טורח גדול עיי"ש וא"כ היה מסתבר לכאורה דבעוף שליכא טירחא כ"כ יתחייבו לבדוק אחר כל הטריפות אבל הא מבואר ברמב"ם פי"א משחיטה הלכה י"ב שכתב ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף אא"כ נולד לו חשש עיי"ש ולכן צ"ל שגם לבדוק עוף הוא טרחא שלכן יש לסמוך על החזקת כשרות אף לכתחילה אבל הוא רק הטריפות שצריך לטרוח למוצאם, שהוא כשישראל פותח העוף ולא נראה לו שום טריפות בלא חיפוש אינו מחויב לחפש שמא ימצא אחר החיפוש שבזה נחשב טרחא שאיננו מחויב, אבל מה שאפשר לראות בנקל ודאי מחויבים לראות וכשיתנו לנכרי לפתוח הרי לא יראו גם מה שנקל לראות שזה מחויבים משום שיכולים לברורי בנקל ולכן יש לאסור ליתן לנכרי לפתוח אם לא כשיעמוד ישראל כשר לראות כשפותח העוף. ועיין ברשב"א שכתב עוד טעם על חיוב בדיקת הריאה בבהמה וחיה משום שהוא קרוב ומזומן לראותו ואם לא יבדוק נראה כמעלים עינו מן האיסור וממש כמו"כ היא פתיחת העוף שהוא קרוב ומזומן לראות הדקין מחויבים להעמיד ישראל כשר שיפתח בעצמו או שיראה כשפותחין העופות אם יש גם איזה טריפות וכו' אלא דכל מה שבנקל יכול לבדוק מחויב לבדוק" עכ"ל יעוי"ש דבריו כי נעמו.    .   

עכ"פ מסקנתו: "דאין לחפש אחר שום טריפות בעוף ודי שיהודי כשר יראה כשפותחים העוף ולא יראה בו שום שינוי אזי יש לסמוך על החזקת כשרות אף לכתחילה, אף להחרדים על דבר ה' וכך נהגו בכל קהילות אמריקה ואירופה שלא לבדוק, ואף יהודי ארץ ישראל כשגלו לשם וכמובן שהתארחו אצל החרדים המקומיים אכלו מבשרם בלי פקפוק כלל ואף גדולי תורה והוראה נהגו כן משום דכל זמן שאינו מיעוט המצוי יש לסמוך על החזקת כשרות אף לכתחילה בלי פקפוק והצריכו השגחה על העוף רק שלא יהא כמעלים עין מן האיסור ואין צריך שום חיפוש ודו"ק".

 

ויעויין נמי בדע"ת בפתיחה לסי' ל"ט סק"א שכתב וז"ל: "קיי"ל דאזלינן בתר רובא ומ"מ היכא דאיכא לברורי מבררינן והא דלא בדקינן אחר י"ח טריפות כתב המנחת יעקב כלל נ"ט סק"ח משום דהוי טרחא ומסיק שם בסוף ע"א והיכי דהוי מיעוט שאינו מצוי גם בלא טורח א"צ לברורי כמ"ש הפוסקים וכו' וכן הוא ביור"ד סי' ס"ו דגבי ביצים א"צ לבדוק אם יש בהם דם אף דליכא טורח דהוי מיעוט שאינו מצוי ובמרדכי ריש פרק גיד הנשה דאף חזינא שיש לו כף עגול אזלינן לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא, מ"מ א"צ לבדוק אם לו כף עגול דיש לילך אחר הרוב, ע"כ. וקשה האיכא לברורי בקל ולפמ"ש י"ל דהוי מיעוט שאינו מצוי ולפי מש"כ בכנ"י סו"ס ל"א דכל שהוא רק ספק טריפה אף שעכ"פ ימצאנו ויוודע אח"כ הדבר א"צ לבדוק ולחפש אחריו דליכא גנאי כשיוודע כיון דהוי ספק טריפה ולכן א"צ לבדוק אחר שבירת ידיים ורגליים דעופות אף שהוא מצוי וכ"ה בתשובות "בית אפרים" יור"ד ס"ו עיי"ש (ומובא נמי בפתחי תשובה ריש סי' ל"א ). א"כ י"ל לעניין כף עגול דהוי רק תיקו דאיסורא סמכינן ארובא גם במיעוט המצוי. ומזה יש להוכיח דאיכא סירכות דהוי ודאי טריפה דאל"כ אמאי צריך בדיקת הריאה וכו' ולפי מש"כ לעיל דטעמא משום דאיכא טרחא הוי שפיר כמו פסידא וכמ"ש סי' א' סק"ג הנ"ל" עכ"ל ה"דעת תורה" (ויעויין שם מש"כ במוסגר וז"ל: "א"ה נכד המחבר אא"ז הגאון שליט"א אם טרחא חשיב כפסידא מצאתי גם בטור עה"ת ריש פרשת צו דמבואר דטרחא חשיב כחיסרון כיס") ויעויין שם בקונטרס אחרון על מש"כ דבדרבנן א"צ לברר וכתב דח"א העיר מתוספ' חולין דף כ"ח ע"ב לפי דגם בעירובין צריך לברר וי"ל דכיון שהוא דבר תמידי להקל בכל שבת יש לברר כמ"ש כה"ג בתוספ' שבת כ"ח סוף ע"ב וכו' " יעו"ש.

 

והנה בפתיחה להלכות טריפות מובא ב"דעת תורה" אות מ"ד שאלה מהרה"ג מו"ה שלמה אב"ד בראיוליב, היות שנקבע שם מנהג לחתום כל אבר בפני עצמו בחותם כשר ע"י השו"ב שלא יוחלף ואחרי שצריך למשמש ביד בכל אבר בפני עצמו, נסתפק "אם צריך שישגיח ג"כ אם אין בו איזה טריפות כיון דאין בו טרחא כיון שהשו"ב הבקי ממשמש בכל אבר בפני עצמו ונקל לפניו לעיין אם אין בו ריעותא ואין בזה טרחא כלל", עכ"ל השאלה. יעוי"ש שכתב שכיון שלוקח כל אבר בידו וקל לראות הוי כמעלים עין מן האיסור באם אינו משגיח כשיש ריעותא וז"ל: "ולדינא נראה דהיכא דעוסק בכל האיברים ונקל לפניו לבדוק על כל ח"י טריפות יש להחמיר ולבדוק אבל אם לא יעלה בידו לבדוק על כולן וישארו מקצת אברים שאינו עוסק וממשמש בהם שוב א"צ לבדוק כלל וכמ"ש הב"א" עכ"ל.

כך שאין סתירה מדבריו אלו על מש"כ בפתיחה לסי' ל"ט, כיון דמדין מעלים עין מן האיסור קאתי מאחר דלוקח בידו כל אבר ואבר אבל אין הכי נמי דא"צ בדיקה כלל וכמ"ש שם דהיכא דהוי מיעוט שאינו מצוי גם בלא טורח א"צ לברר אך מ"מ אין להיות מעלים עין מן האיסור וכמ"ש נמי ה'אגרות משה'.

 

כך שלדברי ה"דעת תורה" יש בידינו תרי טעמים לפטור מבדיקת ח"י הטריפות:

א.         טעם המנח"י כלל נ"ט סק"ח משום דהוי טרחא וכ"ה בתב"ש ס"א סק"ג.

ב.         טעם הדע"ת דהיכא דהוי אינו מצוי אף בלא טרחא א"צ לברורי וכדאמרן ובספק טריפה אף במצוי א"צ לברורי וכמ"ש בכנ"י שהובא בדע"ת.

 

ביאור גדר מיעוט המצוי:

 

דהנה ידוע מש"כ בשו"ת 'משכנות יעקב' סי' ט"ז – י"ז דהיינו אחד מעשרה ומובא ב"דרכי תשובה" בסי' ל"ט סק"ג וז"ל: "ואע"פ שכל חיוב בדיקה במיעוט המצוי מריאה ילפינן לה ואילו בריאה הוא הרבה יותר מאחד לעשרה כבר כתב ע"ז במשכנות יעקב וז"ל: וכבר נתבאר תוך דברינו עד היכן יקרא מיעוט המצוי מהך דגבי יין קוסס – כמ"ש לעיל שהוא חלק אחד מעשרה וגם מכל הראיות שכתבתי לעיל מוכיחין שאין הכוונה שיהיה מצוי כ"כ כמוסרכות הריאה בזמנינו אחר שרבו כל החומרות שהחמירו הגדולים בהן וגם מדין מיעוט נפלים שכתבו התוספות והרא"ש וכמה פוסקים שנקרא מיעוט המצוי וחוששין לו משמע כן שבודאי אין מצוי כסירכות הריאה רק כל דבר שנראה לעינים שהוא מצוי תדיר זה שמו אשר יקראו מיעוטא דשכיח ואין לחפש חילוקים מדעתינו בין מצוי למצוי ולהקל רק להחמיר" – עכ"ל "המשכנות יעקב" ודבריו נתקבלו ברוב תפוצות ישראל. 

 

ואחר זמן מצאנו גם לרבן של ישראל דס"ל הכי, ה"ה מרנא ורבנא החת"ס זצוק"ל שמובא ב'כתב סופר' חלק יור"ד בהוספה לתשובה י"ב וז"ל:

"ונמצא כתי"ק של אבא מאוה"ג זצ"ל שכתב על הנייר ובדיו מה שהורה בעניין זה וז"ל הטהור – אודות מנהג השוחטים ליקח מכל אווז רגל בטבת ושבט כמ"ש רמ"א סי' י"א יש בזה לענין דיני ממונות ולעניין או"ה וכו' וע"כ יש שוחטים יר"ש שלעולם זורקים אחד מתערובת עשרה שאם לא יוודע להם הטריפות לא יכשלו באיסור כי רחוק הוא שיהיה יותר מאחד מעשרה טריפה וכו' ודי בזה ויאכלו ענוים וישבעו" עכלה"ק.

הרי דבסתמא יש להשליך רק אחד לעשרה דהוא משום מיעוט המצוי טריפות ולא יותר ורק בידעינן שיש יותר טריפות ציוה להשליך יותר יעוי"ש. ואח"כ הראו לי השוחטים הי"ו דכ"ה גם ב'מנחת יוסף' סי' ל"ט ענף ב' ו'בליקוטי יוסף' ס"ק ע"ט שדעת החת"ס כהמשכ"י.

 

ובשו"ת 'דברי חיים' ח"ב יור"ד, סי' ל"ט איתא וז"ל: "והנה פה קהילתינו אשר אין מפטמים כלל וזה לא כבר יצא קול שהערלים כולם מפטמים ויש חשש על הוושט והנה לא ידוע הדבר בבירור ולא ניכר שום היכר מפיטומא כאשר יאמרו הבקיאים עם כל זה הושבנו בי"ד ונגמר בינינו להכריז על כל הוושטים שיבדקו ואפי' אותם שנתגדלו בביתי צויתי לבדוק משום לא פליג אך עשינו זאת על בחינת הדבר וניסיון על איזה שבועות כי אם יהיה מיעוט המצוי יצטרכו תמיד בדיקה ואם לא יהיה מיעוט המצוי סמכינן ארובא כמו כל ח"י טריפות ולאחר התקנה היה איזה וושטים טריפה אך ראינו כי המה מיעוטא דמיעוטא ולזה חזר הדבר לכמו שהיה שלא להצריך בדיקה" עכל"ק.

עכ"פ נראה מדבריו דאי הוי מיעוט שאינו מצוי בלבד א"צ בדיקה וכמ"ש: "ואם לא יהיה מיעוט המצוי סמכינן ארובא כמו כל ח"י טריפות" עכ"ל, ומה שמציין "אך ראינו כי המה מיעוטא דמיעוטא ולזה חזר הדבר לכמו שהיה וכו'" – בע"כ לאו דוקא משום מיעוטא דמיעוטא, אלא שמעשה שהיה כך היה, אך באמת כל זמן שאינו מצוי והוא רק מיעוטא אע"פ שאינו מיעוטא דמיעוטא נמי א"צ לבדוק.

 

 

ביאור גדר חיוב בדיקה בצומה"ג ומקום הראוי לבדיקה:

 

בשו"ת 'שבט הלוי' ח"ד סי' פ"א בסוף התשובה כתב וז"ל:

"ובכ"ז אומר כיון דרק מעט מאד אפי' הבקיאים בשאר עניני טריפות בקיאים לבדוק כדין היכא דלא נמצא כלל ריעותא מבחוץ וגם בעצם בדיקת צומת הגידין לא ברור כלל לשויא נפשן בזה"ז בקיאים בבדיקה וכמבואר ברמ"א סי' נ"ו ס"ט ובפרט בעופות הדקין ולי"א גם בעופות הגסים וע"ש בס' ד"ת ס"ק נ"ח ואע"ג דיש לחלק בין בדיקה לבדיקה דדוקא בנפוח וכה"ג אין בקיאין אבל בבדיקה דידן לענ"ד בקיאים. אמנם לאידך גיסא עינינו רואות דכמעט רובם ככולם אין בקיאין בזה א"כ שוב אפשר לדמות זה למש"כ רמ"א סי' ל"ג ס"ט בענין התקנה של בדיקת הוושטין משום דשכיח יותר מסירכות הריאה ובכל זאת מסיים הרמ"א דיותר טוב היה שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא והכא נמי טוב יותר לסמוך ארובא מלהכניס עצמו לבדיקה שלפי הנראה אין אנו נקראים בקיאים בזה. ואמנם, אם יש בקי והנידון לפניו יבדוק לכתחילה מן הדין ואע"ג שאין נידון שלפנינו דומה לגמרי להאי דוושט דהתם מנע הרמ"א מלבדוק מחשש שיסמוך עצמו על שיטת קצת מקילין בניקב מצד אחד, מ"מ בעצם הסברא הנידונים דומים דאם אין הבדיקה בשלימות מותר לסמוך ארוב וכעין זה מבואר בתשובת נו"ב ובשאר פוסקים בדין אפשר לברר דלא אזלינן בתר רובא וספק ספיקא דזה דוקא אם אפשר לברר עד הסוף לא אם אפשר לברר רק חלקו ואע"ג דבסי' נ"ו לענין בדיקת צומת הגידין שא"א בקיאין זה סיבה להטריף ובדידן אנו ר"ל דזה סיבה להקל וללכת בתר רובא הנה ההבדל פשוט ביניהם דהתם נפוח וריעותא גמורה לפנינו ואם א"א בקיאין א"כ ה"ה ריעותא שלא נתבררה כשרותה וטריפה מספק אבל בנ"ד אחרי שבדקנו כל שטח צומת הגידין ולא נמצא כלל ריעותא א"כ לא מוחזק ספק כלל אלא דאנו רוצים לפתוח הרגל אולי נמצא ריעותא מפנים וגם אם נמצא ספק מאוד אם אנו מוחזקים בקיאים בזה בענין זה כיון דלא הוחזק הספק לפנינו מותר ללכת בתר רובא ובפרט דנוגע למניעת הפסידא דרבים. וידוע מה שצידדו כמה פוסקים דבכה"ג אולי מותר להעלים עין מן הבדיקה כיון דסו"ס איכא רוב גמור", עכ"ל מרן השבט הלוי שליט"א. וכתב כן אע"פ שהכריע שלא כדעת המשכנות יעקב וס"ל דכל שיש תמיד מיעוט אצל הרוב, הוי מיעוט המצוי יעוי"ש.

 

ואני הצעיר אוסיף קצת נופך לדברי מרן שליט"א. דבאם הרמ"א כתב בזמנו בסי' נ"ו, ס"ט וז"ל: "ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידים של עוף משום דקשה לבדוק וכו'", ובד"מ איתא הטעם "כיון דהם הרבה – ששה עשר אבל בבהמה שגידיה גדולים ואינם רק ג' יבדוק מי שבקי בבדיקה" עכ"ל הד"מ ומובא בש"ך שם סק"י.

וא"כ, רבינו הרמ"א התיר לבדוק למומחה בבדיקה רק לבהמה אבל לעוף אף לבקי לא התיר כיון דהם הרבה וכ"ז נאמר בזמנו ובדורו של הרמ"א ששחטו עשרות עופות ולא יותר למי שיודע קורות הדורות ההם. וא"כ ק"ו בן בנו של ק"ו בדורינו שנשחטים וצורכים רבבות רבות של עופות יום יום עבור החרדים, לומר שיתקנו שבקיאים יבדקו העופות בנחת כמ"ש המגיה על תשובת בעל ה'שבט הלוי' ה"ה הגרמ"ש קליין שליט"א: "הוא תמוה מאד דמי יבוא אחר המלך מאן מלכי רבנן ה"ה רשכבה"ג רבינו הרמ"א שכתב שכיון שהם הרבה ט"ז א"א בקיאים".

 

וכותב שם הגרמ"ש שליט"א וז"ל: "שדיבר עם מומחים לדבר זה וכולם מודים שאם בודקים לאט במקום צומת הגידין אם אין שם נפיחות כל שהוא, ולמטה לחתוך בארכובה התחתונה למטה מצומת הגידין ורואים שם הגידים בנקל ובבירור וע"י משמוש קל מותחין הגידין ורואים היטב אם הגידים כשרים ובריאים וכו'" יעוי"ש.

ורציתי גם אני לברר קצת ולהרחיב בהלכה זו. דהנה כשרואים נפיחות או קושי במקום צומת הגידים אז וודאי דלא מהני שום פתיחה בארכובה התחתונה דהיינו בחלק שבו האצבעות דוודאי צריך לפתוח במקום הריעותא שהוא בשוק לראות שאין דם או מוגלה או בשר שהרופא גורדו וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק י"א בשם המהרש"ל יעוי"ש, אך בשנים האחרונות יש גם פסיקת הגידים מבלי שיהיה ניכר על רגלי העוף כלל ובזה מיירי מרן 'השבט הלוי' וסבירא ליה דכיון דכל שטח צומת הגידים לא נמצא בו ריעותא א"כ לא מוחזק ספק כלל אלא דאנו רוצים לפתוח הרגל אולי נמצא ריעותא מבפנים וגם אם נמצא, ספק מאד אם אנו מוחזקים בקיאים בזה. אזי בענין זה כיון דלא הוחזק בפנינו הספק טריפה מותר ללכת בתר רובא ובפרט דנוגע למניעת פסידא דרבים. עכ"ד רבינו הגדול בעל 'השבט הלוי' שליט"א ועליו הגיה תלמידו הגרמ"ש שליט"א לבדוק תמיד בארכובה התחתונה דרואים שם הגידים בניקל ובברור ורואים היטב אם הגידים כשרים או בריאים וכו' יעוי"ש.

 

וצריכים אנו להאריך בזה, דבש"ס חולין דף ע"ו, ע"ב איתא דבעוף שיתסר גידין הוי ובדע"ת כתב די"א גידין המה מאחורי העוף ומצדדיו, וחמשה המה לצד פנים, ואע"פ שדין כל הגידים שווה ונטרפים כשנפסק אחד מהם, מ"מ עד היום כל בעיית צומת הגידים היא רק בי"א הגידים האחוריים ולכן גם בדיקתן היא רק שם ומצינו גם בריאה של בהמה דלהרמב"ם ודעימיה וכן הרמ"א, הש"ך, הגר"א וה'פרי תואר' דס"ל שאין מנפחים אותה כל שלא נולד חשש נקב כגון ע"י סירכא וכד' אע"פ שתיקנו חז"ל לבדוק הריאה, וה"ה הכא אף היכא שצריך בדיקה כשיש ריעותא במקום צומת הגידים האחוריים או כשיש חיוב בדיקה בצומת הגידים מחמת מיעוט המצוי שנטרף והטריפות היו מחמת שנקרע אחד מהגידים האחוריים אין חייבים לבדוק אלא את הגידים האחוריים, ולאידך גיסא אין נפק"מ בין הגידים איזה גיד בין הגידים האחוריים נפסק ולהיחשב כמצוי דאע"פ דכל פעם נפסק גיד אחר נכלל הכל בשם טריפות צומת הגידים ולהיחשב כמצוי לדעת ה'משכנות יעקב' ודעימיה, דכולם כחדא חשיבא לגבי זה וכן משמע בתוספ' חולין דף ע"ו ע"ב ד"ה 'איפסיק חד מיני' הוא טריפה' דכתבו וז"ל: "דכשנפסק אחד מהם סוף כולם להיפסק" עכ"ל. הרי דכל הגידים נחשבים כאחד לענין טריפות צומת הגידים ולא שני ליה בין גיד לגיד דידוע דכשמצוי פסיקת הגידים הוא אינו דווקא בגיד אחד אלא פעם בגיד שני ופעם בגיד שישי וכו' וכו'. ולכן, תמוהים לי דברי הגרמ"ש שליט"א ע"פ המומחים שהביא שנמצאה דרך ישרה ובטוחה לבדיקת כל צומת הגידים דהיינו מתיחת הגידים בארכובא התחתונה ואז רואים היטב בנקל ובבירור את הגידים. דברצוני לשאול למומחים אלו באם ידוע להם שיש שני גידים שאינם יורדים לארכובא התחתונה כלל ? וא"כ כשאין ריעותא כלל ברגלי העוף הרי בדיקה זו  טובה כדי ליתן תמונת מצב של צומת הגידים באם מצוי טריפות או לאו, אך אחר שקבענו שהוא מיעוט המצוי והבדיקה חיובית ובפרט לדעת מרן ה'שבט הלוי' שליט"א דלא ס"ל כהמשכ"י דבעי אחד מעשר להיות מיעוט המצוי אלא אפי' כשמוצאים מיעוטא דמיעוטא הוי מיעוט המצוי כשהוא נמצא תמיד, א"כ האיך אפשר להכשיר עופות בבדיקה זו שלא נבדקו בה שני גידים ? הלא שני גידים אינם מגיעים לארכובה התחתונה ובאם חייבים בדיקה במקום זה באחורי הרגל הא צריך לראות כל גיד וגיד דמצוי הפסיקה בכל הגידים האחוריים. שכן האם יעלה על הדעת להתיר בהמה ע"י שרואים רק אומא אחת או אחד מהאונות? וכן הוא משמעות הפשוטה ברמ"א דאסר היכא דיש נפיחות משום ריקבון ומוגלה או צרירות דם וכמ"ש רע"א שם ואפילו כל הגידים לפנינו שלמים מ"מ סגר עלינו הרמ"א וס"ל דכיון דאין אנו בקיאים בבדיקה הוי טריפה, על אכו"כ בנידון דידן כשיש חיוב בדיקה האיך אפשר להכשיר לכתחילה מבלי לראות שני גידים ? אתמהה.

אמנם אמת, דמוגלה או דם גריעא ממיעוט המצוי דהלא במיעוט המצוי מועיל בדיקה להכשיר בלי פקפוק משא"כ במוגלה או דם אין מועיל בדיקה ואסרינן העוף, מ"מ הלא אסרינן מטעם דאין אנו בקיאים דהיינו מטעם אולי לא ראינו הגידים טוב כיון שהוא מלא דם או מוגלה ואילו בנ"ד ודאי לא ראינו הגידים וא"כ האיך אפשר להתיר ולומר שנבדק?

ואף לשאר הגידים דכן יורדים לארכובא התחתונה אין בדיקה זאת ודאית דקרה לנו כמה פעמים שמצאנו אחר הבודקים המומחים דבכל זאת אחד הגידים היה קרוע ואף שהוא מיעוטא דמיעוטא שמוצאים קריעה אחר הבודקים והוא מחמת רוב העבודה אבל ברור שאינו נקרא בדיקה ודאית וגם על כך כיוון הרמ"א במה שכתב שקשה לבדוק. ומה שכתב הגרמ"ש שליט"א שרואים שם הגידים בנקל ובבירור ורואים היטב וכו' הוא תמוה וכמי שרואה עבודה זו יום יום הנני להעיד שאין כן פני הדברים ורק כשבאים עוף או שני עופות לבית הוראה אפשר לומר שדבריו נכונים ולא בעשרות רבות וכ"ש שלא במאות ואלפים.

ולכן, באם נאמר שהבדיקה חיובית מדינא בוודאי שלא יועיל בדיקה כזאת דהיינו פתיחה בארכובא התחתונה מאחר דאי אפשר בבדיקה זו לראות כל הגידים וכדאמרן ושפיר אמר מרן בעל השבט הלוי שליט"א דטוב יותר לסמוך ארובא מלהכניס עצמו בבדיקה שאין אנו בקיאין בה, ע"כ. ודבר ה' היתה בו. וא"כ לדעת מרן שליט"א לא יועיל כלום בדיקת צומה"ג בארכובא התחתונה שבה אצבעות העוף דהלא ודאי כששוחטים שחיטה גדולה של מאות רבות של עופות ימצא גידים בודדים קרועים אפי' בגידול בריא ביותר ואף שהוא מיעוטא דמיעוטא מ"מ כיון שנמצא תמיד אצל הרוב דעת מרן דהוי מיעוט המצוי ואז יש חיוב לפתוח השוק דוקא שהוא מקום צומה"ג לראות שכל הגידים שם במקומם בריאים ושלמים וכדאמרן ואפי' על העופות שנפתחו כבר בארכובא התחתונה יש לחזור ולפותחם בשוק כיון שנקבע כמיעוט המצוי והבדיקה מדינא וא"כ מה הועיל בעצתו ? הלא בסופו של כל בדיקה בארכובא יהיה צורך לחזור ולבדוק בשוק.

 

וגם על שאר הערותיו של הגרמ"ש שם ב'שבט הלוי', לענ"ד נמי לק"מ שהקשה מ"ש בדקין דצריכים בדיקה אע"פ שאין אנו בקיאים בבשר שהרופא גורדו ואין אומרים כיון שא"א לברר הטריפות לגמרי לא נצריך לבדוק וכן בריאות של עופות בדקינן והרי שם רוב הטריפות הם מטעם דא"א בקיאים וכו', יעוי"ש, עכ"ד.  ואומר אני דדברי רבינו שרירין וקימין ולא דמי כלל לדקין וריאות דאף דלא בקיאינן בבשר שהרופא גורדו אבל בקיאין אנו מהו בשר בריא הן בדקין והן בריאות ומשו"ה בדקינן דאם הוא בריא בתחתית הדקין אזי אינו ניקב מעבר לעבר וכשר וה"ה בריאות כשרואים שבשר הריאה ועורו בריאים מכשרינן ולזה מועיל הבדיקה בהם דלפנינו המה משא"כ בצומה"ג כשיש מיעוט המצוי וחיוב בדיקה הוא בכל העופות בשני רגליהם של כל עוף ועוף אזי מחמת ריבוי ודקות הגידים אין אנו בקיאים לבודקם כמו שהעיד הרמ"א כיון שפעמים רבות כשנקרע הגיד הוא נעלם שקופץ לחציו העליון של השוק והבודק אינו מרגיש בזה וחושב שטעה במספר, דפעמים גם קורע בסכינו אחד מהגידים הדקין בלי כוונה ולא מרגיש שקרע כך שתולה בעצמו שקרע הגיד ומשו"ה לא מצאו ולכן אין לדמותם כלל ועדיף לילך בתר רובא כמ"ש הרמ"א בסוף סי' כ"ג.

ועוד, ידוע נמי שיש גידין המתפצלין ומובא גם בדע"ת סי' נ"ו (בקונטרס אחרון ס"ק ד') ומסתפק שם הדע"ת איזה גיד המתפצל נחשב לשניים ואיזה לאחד ומסיק להכשיר רק שכולם בריאים ושלימים. וכ"ז מחמת דמספקא ליה איזה פיצול נחשב לאחד ואיזה לשניים. ומש"ה נמי עדיף שלא לבדוק דלא ידעינן בברור ט"ז גידין מה המה. אומנם, רק לשיטת המשכ"י דמיעוט המצוי הוי עשירית אפשר להשתמש בבדיקה זו של פתיחת ארכובא התחתונה לראות מצב גידול זה וכשרואים שאין מיעוט המצוי מפסיקים.

 

והנני לגלות עוד את אוזנו דאף בעוף ההודו הנקרא אינדיג יש בין אחוז לשנים טריפות בצומת הגידין אף שאינו ניכר מבחוץ וגם במשקים מצויינים יש ג"כ אחוז אחד ולפני תקופה מסוימת פנו אלי ממשחטה של הודו שמוצאים שם גידים קרועים ומצאו זאת אע"פ שלא ניכר כלל מבחוץ והיה בזה אחוז ניכר, ופעם גם מצאו שם חמשה עשר אחוז בגידים, וכבר קרה גם באחרונה שנפסלו שחיטות שלימות בגלל ריבוי טריפות צומה"ג בהודו, ובכ"ז כולם מעלימים עין ואין פוצה פה ומצפצף לומר דמשו"ה נחייב בדיקת צומת הגידין בכל הודו והודו. ומ"ש מגידולים בריאים בעופות שמצריכים שם בדיקה ולפתוח כל עוף ?

 

ועוד צ"ע לי על הגרמ"ש שליט"א כשצורכים אלפי עופות "כמה לאט אפשר לבדוק ?" כדי לגמור את יום העבודה, הלא הבודקים כורעים תחת משאם ופעמים שעיניהם אינם רואים כבר מחמת כובד העבודה ובפרט בקיץ שמשקפיהם מלאים זיעה וליכלוך וידיהם מלאים שומן ואין לאל ידם לנקותם לעיתים קרובות. לכן אומר אני דמשה אמת ותורתו אמת וכמ"ש החת"ס דבני ישראל יוצאים ביד רמ"א ואם הרב דומה למלאך ה"צ יבקשו תורה מפיהו, ה"ה מרנא ורבנא בעל ה'שבט הלוי' שליט"א דהוא גברא דמריה סעייא והוא כמעט יחיד בדורו בהוראה וכדאי הוא לסמוך  אף שלא בשעת הדחק דיותר טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא בגידול בריא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא. וכל זה כשאין רואין שום ריעותא ברגלי העוף, אבל כשיש ריעותא יש לפתוח במקום הריעותא דהיינו בשוק.  

 

ועוד יש לי להעיר בעניין זה דפעמים הוא 'חומרא דאתי לידי קולא'. דלשיטתם שפותחים כל שוק ושוק, היאך יוצאים יד"ח מליחה במקום הפתיחה בשוק שבד"כ לא נכנס שם מלח וכיון שנפתח חייבים למולחו מבפנים.  ואומנם שמעתי שיש המקפידים לדחוף שם במיוחד מלח אך אז נתקלים בבעיה הפוכה שהמלח אינו יוצא בשטיפה ושריה רגילה וצריכים חיפוש וחיטוט ושטיפה מיוחדת. ולכן אומר אני שוב דדי לנו במה שאנו חייבים בפתיחה מעיקר הדין וכל המוסיף גורע.

 

הנהגה הראויה בבדיקת טריפות בימינו:

 

זאת למודעי, דבזמנינו גידולי העופות נעשים במקומות גדולים שבהם כאו"א מגדל מאות אלפי עופות, להוי ידוע שבכל ריכוז כזה ברור שיש תמיד כו"כ סוגי טריפות משבעים טריפות שמובאים ברמב"ם חוץ מצוה"ג וריאות. וכל הטריפות הנ"ל מגיעים למשחטות בין עשרות אלפי העופות המובאים לשחיטה. אמנם המה מיעוטא דמיעוטא אבל המה בנמצא, ולכן, אם נצריך גם באלו בדיקה בכל עוף יפסק רוב השחיטה.

כמו"כ ימצאו בודאי בריכוז הגידולים במשקים עופות עם שני מרות ויש נקבים בקורקבן ע"י מסמרים או מחטים וכן נמצא שנפרך וניקב בדק הקטן שממנו יונק האפרוח קודם בקיעתו ובאם נחייב בדיקה ע"ז בכל עוף לא שבקת חיה ונצטרך כולנו להיות צמחוניים.

 

ולכן, אין סיבה שרק בריאות ובגידים מחמירים יותר ומחייבים בדיקה אף כשהטריפות מיעוטא דמיעוטא. ובפרט, דבריאות היה אפשר יותר להקל כיון דרובא דרובא ממה שמטריפים בו הוא מחמת הספק ולפי דעת ה'בית אפרים' וה'כנפי יונה' שהבאנו לעי"ל רק מיעוט המצוי של ודאי טריפה מחייב בבדיקה, א"כ היכא דהוי מיעוט שאינו מצוי וג"כ ספק טריפה אפשר להקל בשופי, וא"כ למה לנו לחפש אחר זה? דבעופות הריאות אינם נגלים וכשאינו מחפש אחריהם אינו נקרא כמעלים עין מן האיסור ובגידול בריא נתלה ברובא דכשר

ולא להכביד על כלל ישראל בחומרות שאין הציבור יכול לעמוד בהם ובזה ההכרעה יש להתייעץ עם פוסקי הדור שליט"א דלא כל סברא הנאמרת בביהמ"ד אפשר ליישם בבית המטבחיים. דלמאי דאמרן, דבכל ריכוזי גידולי העופות יש תמיד כמה וכמה סוגי טריפות, על כרחך דצריכים אנו להכרעת המשכ"י ודעימי' דמיעוט המצוי הוי אחד לעשר. א"כ מאי שנא ריאות וצומת הגידים היכא שהטריפות בהם הם מיעוטא דמיעוטא להצריך נמי פתיחה ובדיקה בכל עוף. אתמהה.

 

אשר ע"כ, בני"ד בשחיטה שלנו שאנו עושים בירור אמיתי בעופות שהמה בריאים הן קודם בואם לשחיטה בבדיקה מדגמית והן כשבאו לשחיטה ע"י בדיקה רצופה של מאות רבות של עופות בכל לול ולול שפותחים צומת הגידים שלהם ורואים שבריאים המה וכמו"כ בריאות, אזי ודאי דלית דין צריך בושש שאין בהם חיוב בדיקה כלל הן לדעת המהרש"ם בדע"ת דס"ל דהיכא דלא הוי מצוי אף בלא טרחא א"צ לברורי והן לדעת המנח"י בכלל נ"ט סק"ח דמשום טרחא א"צ לברורי ובפרט היכא דאיכא הפסד מרובה הן לבעל העופות והן לקונים הצורכים אותם שמפני בדיקתם יקרים מאד.

 

וכדעת המשכ"י נראה כן גם דעת החת"ס וכמ"ש במנחת יוסף סי' ל"ט והדב"ח כתב היכא שאינו מצוי אינו צריך בדיקה מסתבר דס"ל כן דתלה במיעוט המצוי ואילו אצלו היה פחות היינו מיעוטא דמיעוטא משמע דלכמות יש משמעות והוא כדעת המשכ"י דאלת"ה מאי טעמא פטר מלבדוק, הלא בכל זאת היה שם טריפות וכיון שמצא מיעוט אצל הרוב אפילו דהוי מיעוטא דמיעוטא הוי ליה מיעוט המצוי וחייבים בבדיקה לשיטת מרן השבט הלוי שליט"א.

ואף לשיטת רבינו ה'שבט הלוי' דמחמיר דלא ס"ל כהמשכ"י אך אפילו הכי מיקל בנידון דידן כשאינו ניכר שום ריעותא וכן פסק ה'אגרות משה' בפירוש וכדלעיל – דודאי גם באמריקה היה כל השנים טריפות של צומת הגידים וריאות וכן באירופה אלא שלא היה מצוי כ"כ כמו בארצה"ק ובכ"ז כל היראים והחרדים אכלו בלי פקפוק ע"פ רבותיהם ואף החרדים מארץ ישראל כשבאו לשם לא פיקפקו בזה כלל ואכלו ענוים ושבעו, וגם אני ביקרתי שם וראיתי טריפות בריאות ובצומת הגידין ואין פוצה פה ובצדק וכדאמרן, דאין הבדל בין חצי אחוז לאחוז אחד או שניים.

 

וגם כאן בשחיטה שלנו אנו לוקחים עופות רק אחרי בדיקה בכל לול ולול בנפרד שאחוזי הטריפות נמוכים ביותר ורחוקים מאד ממיעוט המצוי המקובל ואפ"ל שהוא בבחינת מיעוטא דמיעוטא ואעפ"כ הנהגנו שגם אחר שנקבע שאחוז הטריפות קטן ביותר וא"צ בדיקה כלל, עומדים ארבעה משגיחים על צומת הגידים ובודקים כל עוף במישוש וגם בפתיחה ע"י סכין כפי הצורך וכשנדמה שיש עליה במשהו באחוזי הטריפה אזי מעלים עוד שני משגיחים לבדוק העופות.

וכ"ז אמור גם בבדיקת הריאות כשהמשק הבא לשחיטה הוא מעולה ויפה והטריפות הוא מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש ה'דברי חיים', גם בכה"ג עומדים ארבע משגיחים בריאות וארבע משגיחים בצומת הגידים כל משך זמן השחיטה ובודקים העופות לראות שאין שינוי באחוזי הטריפות, וכשרואים שיש עליה קטנה אזי מעמידים שם ששה משגיחים.

ואפ"ה כ"ז רק באחוזים בודדים שהמשגיחים משתלטים על בדיקתם ללא קושי מיוחד וברגע שהמשגיחים מודיעים שפתאום עולה אחוז הטריפות יותר נפסקת השחיטה של עופות ה'חלק גלאט' שבהשגחתינו ולמפרע אין אנו לוקחים כלל את העופות מאותו הלול.

 

ואם יתמה מאן דהוא כיצד ניתן להשתלט ולדעת כל עוף מאיזה לול הגיע? ואיך ניתן לחלק ולא לקחת למפרע העופות? הנה, מונה על ידי משגיח מיוחד המקבל בכל יום ממנהלי המפעל תכנית מפורטת של השחיטה והלולים, מאין הגיע כל משאית [שם המשק ומספר הלול] וכמה עופות יש עליה. המשגיח בודק ומשווה עם תעודות המשלוח המחוייבות ע"פ חוק. תהליך השחיטה נמצא במעקב גם ע"י מערכת מיחשוב המסייעת בידינו לעקוב אחרי אמיתות נתוני תעודת המשלוח.

וכך בזמן השחיטה אנו עוקבים ובודקים כל לול ולול בנפרד שאחוזי הטריפות נמוכים ביותר ורחוקים מאד ממיעוט המצוי המקובל. ובאם נמצא לול שאינו מתאים, יש בידינו הסדר להקפיד ולידע מאין התחיל ועד איפה נגמר ועוד אנו מוסיפים לחומרא ריווח של מאות רבות עופות לפניו ולאחריו בבחינת ורווח תשימנו בין עדר לעדר. כמו"כ משגיחים מיוחדים שלנו גם עוקבים בכל שלב שעופות אלו לא יתערבבו בעופות שלנו.

 

 

הנהגות בעניין מליחת העופות:

 

אחר שאיבת הוואקום את הליכלוך והדם שבעוף ושטיפת העוף המסיבית נכנסים העופות לשרייה במים שהמה בתחלופה תמידית. מההשריה יוצאים העופות למליחה ובמליחה יש שני משגיחים האחד עומד על עמדה מוגבהת ממנו רואה הוא את כל המולחים בשעת מליחתם את העופות ואילו המשגיח השני רץ בין שולחנות המלח לבדוק כל הזמן את העופות באם נמלחו כדבעי מלגו ומלבר, וכל עוף שנפל משולחן המלח ולא הורם מיד נפסל ולא משווק בהשגחתינו כיון שהקרקע אינה חלקה ובפרט במקום שמולחים מכיון דהמלח אוכל את ציפוי הקרקע ויש חשש לנמלח בכלי שאינו מנוקב ונשרה בציר, ורק דף חלק ברהיטני שמים זבים ממנו התיר הרמ"א ביו"ד סי' ס"ט סט"ז יעוי"ש.

שולחן המלח מכוון שילך שעה וכעשר דקות כמו"כ אמבטיות ההשריה (צ'ילרים) מכוונים ל-35 דקות וכל זה לרווחא דמילתא, בחינת משמרת למשמרת.

משולחן המלח נופלים העופות לסרט שבו העופות מקבלים ניפוץ וממנו ל-3 אמבטיות (צ'ילרים) לשטיפה שלאחר המלח.

כמו"כ העדפנו שלא לפתוח העוף מגבו קודם המליחה אע"פ שהפמ"ג כתב שעדיף לפותחו ולראות שהוא נקי, מ"מ מכיון שראינו שפתיחת העוף מגבו גורם לקרעים רבים בעוף ומפריד העור מן הבשר מבלי שהדבר יורגש אצל המשגיחים והמולחים והפמ"ג כותב בכו"כ מקומות שבמקרים כאלו אין מועיל מליחת העוף על העור לבשר שתחתיו אלא חייבים להכניס מלח בין העור לבשר, אשר ע"כ החלטנו למלוח מבלי פתיחתו מגבו בפרט שכיום קיים מיכשור מודרני לניקיון העוף דהיינו וואקום חזק השואב כל ליכלוך מכל עוף ועוף, כמו"כ נכנס לכל עוף מים בהתזה חזקה שמנקהו מכל ליכלוך.

 

 

הנהגה בעניין צרירות דם:

 

ניתנה הוראה שאין ליקח עופות שיש בהם צרירות דם מאחר ואין אנו יכולים להשתלט ולחתוך בכאו"א מהם קודם המליחה כי רבים הם וכמ"ש המחבר ביור"ד סי' ס"ז ס"ד ויעוין שם בדע"ת שכתב וז"ל: "עי' בה"י ובל"י דגם דיעבד אסור בלא חתיכה ועיין תשובת טטו"ד מהדורה ג' סי' קי"ט שמדברי הראב"ד פ"י מהלכות מ"א נראה דדוקא בנצרר הדם ממש בעין כמו חוטי דם שיש בהם דם בעין אבל מלשון הרמב"ם וש"פ נראה דבהאדים לחוד סגי ועכ"פ דוקא שנצרר הדם מחיים ע"י הכאה וכדומה אבל בנצרר אחר שחיטה אין חשש והעלה דבהפסד מרובה יש להקל בכה"ג עיי"ש באורך", עכ"ל הדע"ת.

 

ומובא שם דבכתי"ק בגליון השו"ע שלו כתוב בזה"ל: "נצרר הדם וכו' ואפי' בדיעבד אסור, כמ"ש הבה"י והבל"י ועיין בי"צ ומזה יש להזהר בשאלות של נשבר הגף או הרגל וכדומה (בעוף) ונצרר שם הדם דגם היכא דכשר יש להזהיר לחתוך הבשר שם היטב קודם מליחה דאל"כ אסור אפי' דיעבד" ע"כ בכת"י הנ"ל והוא הוא מקור הוראתי הנ"ל.

כמו"כ נקצצים ראשי האגפיים כמעט בכל העופות ומקורו בדברי הרדב"ז שכתב שחותכים ראש הכנף בעוף ודרך שם יוצא הדם ע"י מליחה וכ"כ בטהרת אהרן ס"ק כ"ג שנוהגין לחתוך ראשי עוקצין מן אגפיים קודם מליחה, עכ"ד. אך הרמב"ם, הטור והשו"ע לא הביאו מנהג זה ורק מובא בדרכי תשובה סי' ס"ה ס"ק כ"ב בשם הרדב"ז, ואדרבא בעופות ואפי' באווזין וכו' כתבו הפוסקים דא"צ לחתוך הציפורניים קודם המליחה מדינא, יעויין בדרכי תשובה סי' ע"א סק"ו וא"כ ק"ו בכנפיים דא"צ לקצוץ ראש הכנף והוא רק מנהג לרווחא דמילתא ויש ע"ז להבדיל גם דרישה מטעמי איכות לקצוץ החלק השלישי שבכנף כך שבדרך כלל מקפידים ע"כ, אך הוא רק דינא דלכתחילה. 

 

ועתה נעבור לפרט סידור כשרות שחיטת העוף המכונה הודו ובלע"ז אינדיג:

כאן יוצאים לשחיטה רק שני שוחטים לחצי שעה ואח"כ מוחלפים ע"י שני שוחטים אחרים, השחיטה מתבצעת מחמת כובד העוף כשהוא מוחזק ע"י נכרי על שולחן קטן כך שהשוחט תופס רק ראשו וצווארו ושוחטו, אך כמובן שצריך ליזהר ולהזהיר לבל ימשוך הנכרי העוף תוך כדי שחיטה דאז הוי נבילה דאורייתא.

מהירות הליין בזכרים תשע לדקה ובנקבות ארבע עשר וכ"ז לשני שוחטים. גם פה כמו בעופות העמדנו משגיח לבדוק אחר השוחט שנשחט כראוי. ואף ששוחטים יותר לאט, חשש הגרמה איכא טפי בהודו שכן הרבה שוחטים שוחטים באלכסון כשהחוד לצד הראש כדי לא לפגוע בעצם המפרקת שבהודו שהיא קשה כסלע ובנגיעה כ"ד עשויה לפגום את הסכין.

 

כמו"כ יש להזהיר השוחטים לבל יפגעו בעצמות היוצאים מהלשון משום חשש 'שהיה' וכמ"ש בב"ד סי' כ' סק"ב אות ב' וז"ל: "ברם כגון דא צריכין למודעי שבאווזות ובר אווזות יוצאים מהלשון ב' עצמות דקות והולכים בצידי הסימנים לאורכם בערך ב' אצבעות וקצת יותר ואם ישחוט בהם באותו שטח יחתוך העצמות עם הסימנים יחד והוו"ל 'שהיה' וגם לפעמים מעכבים את הסכין לשחוט את הסימנים כולם או רובם וכן בא לידי כ"פ טרם שנתוודע לי מזה וכן שמעתי מאיזה שו"ב שאירע להם בזה גלל כן כתבתי בעמה"ב סק"ז שבאווזות ובר אווזות יש לשחוט רחוק מהראש לערך ג' אצבעות דשם כבר נכפפים לצד העורף ולא יפגע בהם הסכין", עכ"ל.

וכן נמי בתרנגולי ההודו יש שני עצמות שיוצאים מהלשון עד ב' אצבעות או יותר לאורך הסימנים אך באם שוחטים באמצע הצוואר לא פוגעים באלו העצמות אך אם שוחטים סמוך לראש כנהוג כדי שבתקיפת אגודל על השיפוי הכובע יצאו הסימנים לחוץ ויראו שנשחטו ואין מדקדקין לעשות התפיסה באופן שמורידים העצמות לאחור אזי הסכין חותך גם אלו העצמות באמצע השחיטה ויש חשש 'שהיה'.

אמנם, ברוב המקרים נעשה החתך בעצמות אלו בצד ימין של השוחט ויתכן שנעשה אחר שחיטת הסימנים וכן טוענים מקצת שוחטים אך אין זה ברור דפעמים נחתכים רובם ותוך כדי כך יכול להיות שהעצמות נחתכות והכל תלוי בצורת התפיסה של השוחט.

 

מקור דין זה הוא מתרומת הדשן סי' קפ"ה: "שאלה, שחט אווזא ונמצא תוך הוושט קנה של גמי רך ועגול תחוב לאורכו, יראה דאין להכשיר דשיעור שהיה בעוף הוא משהו כשיעור שחיטה של חצי קנה פגום והוסיף עליו משהו והשלימו לרובו, ובנ"ד א"א בלא שהיה שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר והמתוח נחתך יותר מהר משאינו מתוח ע"כ הוא שוהה בחתיכת הגמי יותר מחתיכת הסימנים" והתבו"ש סי' כ"ג ס"ק י"ג מסביר דיש זמן שאף הגמי אינו נחתך ואז יש שהיה בשחיטת הסימנים. ובשו"ע הרב יור"ד סי' כ"ג ס"ג מפרש דלכן כתב התרה"ד קנה של גמי 'רך' כיון דדבר רך שאינו מתוח הוא נדחף למטה ולצדדים מפני הסכין משא"כ בדבר קשה שאף שלא מתוח והוא נדחה למטה ולצדדים מ"מ לבסוף כשמגיע לתחתית הסימן מתלבש הסימן על הדבר הקשה מחמת דוחק הסכין על הדבר הקשה והסימן הוא רך ואז נחתכים הדבר הקשה והסימן יחד ואין שם שהיה. אבל בגמי שהוא רך אין הסימן מתלבש על הגמי אלא הגמי נכפף מחמת הסכין, נמצא כשחותך הגמי, הסימן שנמצא תחתית הגמי אין נחתך אלא לאחר שגמר לחתוך הגמי והוי שהיה - עכתו"ד. וחולק על התבו"ש דלפי דבריו אין חילוק בין רך לקשה אלא אף בקשה אסור כמ"ש בשמ"ח סי' כ"ג ו' אם נמצא תוך הוושט או הקנה גמי או אפילו עשב דק מאוד ונחתך בשחיטת הסימנים טריפה דודאי שהה משהו בעת חתיכתו וכו' ודוקא בעוף אבל בבהמה יש להקל בזה בהפ"מ אם לא שהוא דבר קשה שודאי עיכב השחיטה א"כ מש"כ בתורה"ד גמי לרבותיה וכ"ש קשה.

 

היוצא לנו, כי לדעת שו"ע הרב כשהוא קשה זה מביא היתר ולתב"ש כשקשה חמור יותר ותלוי בשיטתם בהבנת התרוה"ד דלהשמ"ח דיש חשש דלפעמים אין הגמי נחתך ואז הסימן ג"כ אינו נחתך והוי שהיה, א"כ אם הוא קשה יש יותר חשש דפעמים אינו נחתך ולדעת שו"ע הרב אין חשש שמא לא יחתך הדבר הקשה ולכן לסברתו בקשה יש יותר היתר כמ"ש לעיל. וכתב השמ"ח סי' כ"ג סו"ס ו' וז"ל: ויזהר לסלק נוצות העוף לצדדין וכן צמר הכבשים ויסיר החבל לצוואר הבהמה וכ"ז שלא יחתך עם השחיטה ויפסל" ובשמ"ח סי' כ' ס"ז כתב: "אם שחט מהצדדין ונחתך המפרקת ויש חשש אולי נחתך המפרקת בעת שחיטת הסימנים לדידן דאסרינן שהיה במשהו טריפה דחיישינן דשהה בחתיכת המפרקת אבל אם רק נחתך הבשר בעת שחיטת הסימנים לא חיישינן לשהיה דנחתכים יחד". ולכן אותם עצמות שיוצאים מהלשון לצד הסימנים שנחתכים בעת השחיטה המה יותר קשים מבשר ובאם כתב השמ"ח בנוצות שנחתכו בשעת השחיטה לאסור מחשש שהיה אין להקל בנחתכו עצמות אלו וכמ"ש הב"ד. וראיתי שגם הדומ"ץ דבעלזא הגה"ח רח"פ הורביץ החמיר בזה.

 

וע"כ, בשחיטת ההודו שלנו, השוחטים מוזהרים בזה וגם העמדנו משגיח לבדיקת כל הודו והודו אחר השחיטה לבדוק שלא הגרים ח"ו בשחיטה כיון דהשחיטה נעשית סמוך לראש ויש חיוב מדינא לבדוק מהגרמה ובפרט שנעשית השחיטה באלכסון וכדאמרן. וכמו"כ לראות באם לא נחתכו העצמות בשעת השחיטה, והודו שבשעת שחיטתו נחתכו העצמות הנ"ל מסומן ואינו משווק עם ההודו החלק שלנו.

על ליין הבדיקה עומד פועל שמוציא כל הריאות ומניחם על העוף (משא"כ בעופות שיש מכונה שמוציאה את כל הריאות) ושני משגיחים בודקים הריאות של כל הודו והודו ויש משגיח שלישי שהוא המסמן את העופות שלא נמצאים חלק, כמו"כ כשרואים ריעותא ברגליים מסמנים העוף ההודו והוא עובר לבדיקה ולהכשר הרגיל ולא לחלק.

וגם כאן ההוראה שאין לקחת כשיש צרירות דם וכ"ז נעשה ג"כ ע"י צוות משגיחים יר"ש וכן בדיקת הסכינים על הצהיו"ט וכמ"ש לעיל.

 

כך שבעזהשי"ת הכל נעשה בתכלית הכשרות וההידור בלי פקפוק וכל הפוסל במומו פוסל מחמת בורות ואי ידיעת המצב לאשורו.

ולכן נראה דראויים הני עופות משחיטה זו המסומנת בשם "פלייש" לעלות על שולחן מלכים מאן מלכי רבנן בלי פיקפוק ואף להעדפה קאמינא מאחר דנבדקים אחר השחיטה בסימנים כל עוף ועוף ולא ידוע לנו מי עוד שחושש ומקפיד לזה אע"פ שהארנו לדעת שהוא במציאות של דורינו חיוב מדינא והסכים עימדי מרן 'השבט הלוי' בכל עוז. ואולי עבור תיקון זה באנו לעולם.

כל זה נעשה ע"י צוות משגיחים יר"ש העוסקים מלאכתם נאמנה מתוך אחריות ומסירות אין קץ ובראשם ידידי העומד לימיני ה"ה הרה"ג ר' רפאל פאלוך שליט"א העומד על הפקודים במסירות נפלאה ובדביקות ללא פשרות, כה לחיי.

 

ויאכלו ענוים וישבעו.

 

                                    וע"ז בעה"ח

ברוך בנימין בהרה"ח ר' משה יצחק שו"ב רושגולד

 

 

סיוון תשע"א

 

לכבוד ידידי היקר

הגאון רבי אשר יעקב ווסטהיים שליט"א

אב"ד בד"ץ איגוד רבנים - מנשסטער, אנגליא.

 

נעימות בימינך נצח,

 

 

בדין שחיטה סמוך לראש הנהוגה כיום ובחיוב בדיקה מהגרמה

 

אחרי שזכיתי להכירו בביקורו האחרון באר"י ולעונג רב היה לי לדון עימו בעניינים הקשורים בהלכות שחיטה ובהנהגות שחיטה בדורינו.

ואחר שראינו יחדיו בביקור בבית השחיטה כיצד אנו עושים בדיקה מיוחדת אחר השחיטה לברר שנשחטו הסימנים כראוי וכן בדיקה מחשש הגרמה, אמרתי להעלות על הכתב את אשר על ליבי גם בדין שחיטה סמוך לראש הנהוגה כיום ובחיוב בדיקה מהגרמה מעיקר הדין (בעניין החיוב בבדיקה שנשחטו הסימנים כראוי כבר הארכתי לכתוב).

 

הרא"ש בתשובה (כלל עשרים סי' י"ג) כתב וז"ל: "דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה עומדת וכו' והלכך נראה שא"צ לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה, שידע הטבח שנזבחה כראוי ברוב סימנים בלא הגרמה. אבל מכי אתברר לטבח דנזבחה כראוי במקום שחיטה, תו לא צריך למבדק בכל שאר טריפות" עכ"ל לשון הרא"ש בתשובה. ומפורש בדבריו דכל זמן שלא בדקו שנשחט רוב סימנים במקום שחיטה וללא הגרמה, לא הותרה. ודברי הרא"ש מובאים גם בב"ח בס"ס כ"ה שמסביר בכוונת דברי הרא"ש וז"ל: "שזולת זה היא אינה זבוחה", דהיינו שאסורה באכילה.

 

ויעויין בדע"ת סי' כ"ה, ס"ק ה' שכתב וז"ל: "והן אמת דבתשובת הרא"ש שם בדברי הר"ר יחיאל בנו השואל, מוכח דקאי בעוף וע"ז קאי תשובת הרא"ש ומוכח דגם בעוף צריך לבדוק מהגרמה" עכ"ל הדע"ת. דהיינו, שגם בעוף צריך לבדוק וליידע שנשחטו שני הסימנים – הקנה והוושט במקום שחיטה בלא הגרמה.

 

וכן כתב ה'לבוש' בסי' כ"ה ס"א וז"ל: "השוחט צריך לראות בשעת שחיטה קודם שיזרקנו מידו (דמיירי בעופות שנזרקים מידי השוחט אחרי השחיטה) אם רוב הסימנים שחוטות במקום שחיטה בלא הגרמה ואם לא בדק הרי זה אסורה. דבהמה בחייה כ"ז שלא  נשחטה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ואינה ניתרת אלא בשחיטה ראויה וכשרה וכ"ז שלא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשרה, הרי היא כמתה מאליה דאוקמה אחזקת איסורא וכו'" עכ"ל.

 

והנה, בשנים קדמוניות רוב השוחטים שחטו באמצע הצוואר לאורכו וכמ"ש בב"י סי' כ' בשם הסמ"ק, ברמ"א בסי' כ' ס"ב, בשמ"ח ובש"פ ובזה נמנעו הרבה חששות וכמ"ש הפוסקים, אך היה גם מיעוט ששחטו בגובה סמוך לראש. והסיבה שהעדיפו אותו מיעוט לשחוט בגובה סמוך לראש היא מאחר דהשוחט חייב לתקוף אגודל  כדי להיוודע שנשחטו הסימנים וכמ"ש הרמ"א בסי' כ"ה, ס"א דבלא"ה העוף אסור  באכילה דבחזקת איסור קיימא, ומאחר והתקיפת אגודל נעשית על שיפוי כובע שקרוב מאד לראש, אם נעשית חתך השחיטה גם קרוב לראש ובסמוך לשיפוי כובע, אזי מיד כשתוקף השוחט אגודל על השיפוי כובע יוצאים הסימנים בקלות ממקום החיתוך בצוואר  ורואה השוחט שנשחטו הסימנים כהלכתם. משא"כ כששוחט באמצע הצוואר רחוק משיפוי כובע, אזי אף כשתוקף אגודל, משתהים הסימנים מלצאת ממקום חתך השחיטה ורק אחר כו"כ תקיפות רואה השוחט את הסימנים ועי"כ מתעכב יותר בשחיטת כל עוף ועוף וגם מכביד עליו שהית העוף בידו.

 

אך במאה השנים האחרונות התרגלו רוב השוחטים לשחוט למעלה בסמוך לראש מחמת ריבוי השחיטה והצורך הגדול להספיק ולשחוט את כמות העופות הנצרכים לאחינו בני ישראל.

אומנם, הקנה שהוא מורכב מטבעות סחוסיות וקצת מוקשות, מיד קופץ החוצה מבית השחיטה ונראה היטב לשוחט אחר תקיפת האגודל בלי מאמץ.

משא"כ הוושט שהוא עור רכיך וכויץ ומתחבא מתחת לקנה והשוחט צריך להתאמץ אם ירצה לראותו ג"כ באם כוויץ הוושט, דהיינו שנשחט במקום ראוי לשחיטה, או שהגרים ושחט למעלה ממקום השחיטה דהיינו ששחט ב'תורבץ הוושט'.

 

והנה רד"ר של השוחטים כיום מסתפקים בתקיפת אגודל ובראיה מהירה של הקנה בלבד, שהרי שחיטה של סימן אחד כשר בעוף וגם שיהוי העוף בידם אחר השחיטה לתוספת העיון בעוף מכביד עליהם, אך נעלם מעיניהם מש"כ הפוסקים שבשחיטה סמוך לראש יש לבדוק בשני הסימנים באם לא נעשה הגרמה.

 

 

ואומנם, אם הגרים השוחט אחר שחיטת רוב סימן אחד - במיעוט בתרא, פסק הרמ"א (סי' כ"ד סי"ב), שהמנהג להטריף, אך זאת למודעי דכשהשוחט שוחט לעצמו עוף או שניים והוא מדייק לעשות תפיסה נכונה של צוואר העוף, אז שוחט תחילה הקנה ואח"כ הוושט, משא"כ כששוחטים עופות בזא"ז לכלל הציבור, רגיל מאוד ששוחטים הקנה והוושט יחד, שהוושט מתקפל על הקנה במקצת מחמת רכיכותו של הוושט ואי הדיוק של השוחט בתפיסה, ועי"כ פעמים יש שאף מתהפך הוושט כולו על הקנה, ואף נשחט הוושט לבד ולכן כשהגרים השוחט א"א לדעת מתי הגרים אם קודם ששחט רוב סימן אחד או אח"כ, ולכן, אם לא בדק אחר השחיטה את שני הסימנים שנשחטו כראוי, הוי לכה"פ ספק נבילה דאורייתא אף שבוושט הגרים מאחר ויש כאן חזקת איסור, צריך להיות היתרו ברור. והואיל ואין ידוע בודאות היאך שכבו הסימנים בשעת תפיסתם קודם שחיטה ומה נשחט תחילה וכפי שנתבאר לעי"ל, לכן לדעת השמ"ח הוי ספק נבילה דאורייתא כיון דבחזקת איסור עומדת ולדעת הפמ"ג הוי נבילה ודאית. וכ"ז בעוף, משא"כ בבהמה שאין בה תפיסת יד השוחט בסימנים בזמן השחיטה, כשיש הגרמה בוושט אחר שחיטת רוב שני הסימנים נאסר רק לשיטת הרמ"א מצד המנהג.

 

ועתה אפרש שיחתי מה שחנני הבורא ית"ש ברוב רחמיו בדין חיוב בדיקה מהגרמה ?  וזה החלי:

 

המחבר בסי' כ"א ס"א פסק דצריך להתכוון לשחוט את שני הסימנים אף בעופות וז"ל: "כמה הוא שיעור שחיטה הקנה והוושט, השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף ולזה יתכוון השוחט ואם שחט רוב אחד מהם בעוף ורוב שניים בבהמה כשרה וכו'" עכ"ל. והכריע כך בב"י כיון דכן איתא ברמב"ם וברא"ש וכן דעת הרשב"א בתה"א וסיים ע"ז הב"י והוא הנכון. ובתבו"ש שם סע"ק א' הביא פלוגתת הפוסקים אי בעינן מדאורייתא לכתחילה לשחוט כל שני הסימנים בין בבהמה ובין בעוף או רק מדרבנן. והביא שה'כסף משנה' (ריש הלכות שחיטה, פ"א,ה"א) כותב דס"ל להרמב"ם דמדאורייתא לכתחילה יש לשחוט ב' הסימנים אף בעוף. אבל רש"י ורוב הפוסקים ס"ל דרק מדרבנן יש לשחוט שני הסימנים בעוף מטעם גזירה דלמא לא אתי למעבד רובו. וסיים התבו"ש דכן עיקר. עכ"ד. ובלבוש גם משמע דס"ל דהוא מדאורייתא, דכך היה הלל"מ דלכתחילה שוחט שני הסימנים אף בעוף ובדיעבד ברוב א' סגי בעופות. ויעויין ב'משבצות זהב' ס"ק א' מה שכתב בזה והניח בצ"ע. ובד"ת (שם, סע"ק א') הביא מ'תורת יקותיאל' סע"ק א' שהאריך בדין זה וסיים וז"ל:"והירא את דבר ה' יחוש לכתחילה לדעת הסוברים שהוא מצווה דאורייתא לשחוט כל הסימנים אף בעוף". עכ"ל.

וכך נהגו כל השוחטים לשחוט הקנה והוושט ואף הורידים בעופות דבשחיטת הקנה בלבד, בד"כ לא נחתכים הורידים ונבלע הדם באיברים וא"א לצלותו כשהוא שלם. וגם נפסל לשיווק ע"י הרופאים והוא הפסד מרובה. ולכן מקפידים ע"כ השוחטים מאד.

 

והנה בב"י בסי' כ"ה הביא תשובת הרא"ש וז"ל: "וכתב הרא"ש בתשובה כלל כ' סי' י"ג דא"צ לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה בלא הגרמה וכ"כ באור"ח דלא סגי בראית הסימנים נחתכים בשעת שחיטה "דשמא למעלה משיפוי כובע [דהיינו בקנה שלא במקום שחיטה] או בתורבץ הוושט הם נחתכים" עכ"ל. ובתשובת הרא"ש מיירי מפורש בעופות יעוי"ש ואעפ"כ הצריכו הרא"ש והאור"ח בדיקת הקנה והוושט שאינם מוגרמים, שכן לא הותר העוף בבדיקת סימן אחד אלא כששחט רק סימן אחד אבל לכתחילה צריך להתכוון לשחוט את שני הסימנים אף בעופות ובמקום שחיטה בלי הגרמה, דבכל מקום ששוחטים שני הסימנים צריכים שניהם להיות בלי הגרמה דבלא"ה הוי ספק נבילה דאורייתא וכדאמרן לעי"ל.

 

והנה הרא"ש עצמו שם בתשובה לבנו הר"ר יחיאל שהביא דעת הראבי"ה לחייב בדיקה מהגרמה ועיקור  וכשלא בדק ס"ל דיש לאסור הבשר. ואילו הרא"ש עצמו שם הסכים עימו רק לגבי הגרמה דמחויבים לבדוק ששחטו במקום שחיטה אך א"צ לבדוק שלא נעקרו הסימנים. כמו"כ לא כתב הרא"ש הכרעתו באם לא בדק מהגרמה באם דעתו דיש לאסור הבשר כמ"ש הראבי"ה או שמיקל בדיעבד כשלא בדק. ומסתבר שהרא"ש מחמיר כהראבי"ה מאחר דבעיקור כתב בפירוש שחולק ומיקל וא"צ בדיקה ואי הוה דעתו לחלוק אף בדיעבד כשלא בדק מהגרמה לא הווה שתיק מיני' ומדשתיק ש"מ אודיי אודי לי' דנאסר הבשר כשלא בדק מהגרמה.

 

וכך מבואר גם במה שכתב הרא"ש בתשובה סי' י"ד שם לבנו הר"ר יחיאל וז"ל: "הא דקשיא לך אם לא בדק הסימנים אחר שחיטה אמאי לא אזלינן בתר רובא המצויין אצל שחיטה מומחין הם לאפוקי חזקת איסור שאינה זבוחה. לא קשיא. דאמרינן רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והם יודעין הלכות שחיטה ומומחין לשחיטה בלא פיסול, ובודקין הסימנים אחר שחיטה הא נמי הלכות שחיטה היא. הילכך, מצא תרנגולת שחוטה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ויפה שחט וגם בדק הסימנים וידע נמי ההלכות, אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק הסימנים הר"ז מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת אינה זבוחה  ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטים שוחטין את רוב הסימנים דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת

אינה זבוחה" עכ"ל הרא"ש. [ובמרדכי ריש חולין כתב על עניין זה וז"ל: "והא דאין סומכין בזה ארובא דרוב שוחטים שוחטים רוב סימנים, משום דאכתי י"ל סמוך מיעוטא לחזקה, היינו מיעוט שאין שוחטים רוב לחזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואיתרע לה רובא" ובשו"ע הרב בסי' כ"ה,ס"ק ב' הביא וז"ל: "וברשב"א איתא ואע"ג דרוב השוחטים מצויים לשחוט הרוב ורובא עדיף מחזקה, לא אזלינן בתר רובא הכא אע"ג דלא איתילדא ריעותא כלל, משום דרובא דתלוי במעשה הוא ומיעוטה לא תלוי מעשה ובכה"ג לא אזלינן בתר רובא וכיון דלא אזלינן בתר רובא מוקמינן אסימנים בחזקתן שלא נחתכו רובן והיא ודאי נבלה" עכ"ל].

 

הרי מפורש לנו שדעת הרא"ש היא שבלעדי בדיקת הסימנים אין דין דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם, דמומחים הכוונה היא לאומנות השחיטה ואף לקיום הלכותיה ולכן, כשלא בדק הסימנים בדברים הטעונים בדיקה מדינא דהיינו שנשחט הרוב בלי הגרמה, יצא מכלל רוב המצויין אצל שחיטה מומחים הם ונשאר בחזקת שאינה זבוחה ואסורה באכילה (ויפה כיון הב"ח בס"ס כ"ה שכתב בדעת הרא"ש בכלל כ' סי' י"ג כדעת הראבי"ה דנאסר באכילה כשלא בדק מהגרמה בשחיטה). וכ"כ הרא"ש עצמו בפ' הכל שוחטין דף ט' בס"ס י"ד וז"ל: "הילכך אם לא נתברר לנו שנשחטה שחיטה כשרה הרי היא בחזקת איסור שאינה זבוחה וכמתה מאליה ומטמא במשא כנבילה" עכ"ל. ובתחילת דברינו לעי"ל הבאנו מש"כ הרא"ש (כלל עשרים, סי' י"ג): "שצריך שידע הטבח שנזבחה כראוי ברוב סימנים בלא הגרמה".

 

והנה הב"י שם אחר שהביא דברי הרא"ש בתשובה שצריך לבדוק שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה בלא הגרמה, העיר וז"ל: "ולא ראיתי שום אדם שבודק כן ולכן נראה לומר שכל שנראה בעיניו מאומד דעתו שהוא במקום שחיטה מפיק מידי הגרמה" עכ"ל הב"י.  ובש"ע (סי' כ"ה,א') הביא המחבר רק חיוב בדיקת הסימנים שנשחטו רובם ואח"כ הוסיף: "ויש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטים במקום שחיטה בלא הגרמה" עכ"ד.

 

והשמ"ח בסי' כ"ה ס"א כתב וז"ל: "ולענין הגרמה נ"ל אם שחט באמצע הצוואר כמ"ש סי' כ' ס"א או סמוך לו א"צ לבדוק אחר הגרמה, אבל שחטה למעלה או למטה פשיטא דצריך בדיקה". וסיים שם בס"ב וז"ל: "ולענין הגרמה היכא דצריך בדיקה נ"ל דלכ"ע הווה ספק נבלה דאורייתא דהוה ספק השוה" עכ"ל השמ"ח. וכתב עליו הפמ"ג במשבצות ס"ק ב' וז"ל: "והשמ"ח סיים אם שחט סמוך לראש ולא בדק הוה ספק נבלה ולא ידענא אמאי לא ודאי שכל ספק השקול ואיכא חזקה - ודאי משוי לה וכ"כ הוא [התב"ש] באות ג' שם דספק השקול ודאי משוי לה וכו'" עכ"ל.

[ודו"ק, דלהבנת דבריהם  של השמ"ח והפמ"ג שכתבו דהוי תמיד חששא דאורייתא ולא הוי גם פעמים הגרמה במיעוט בתרא כשהגרים בוושט ששוכב תחת הקנה דנאסר רק מצד המנהג, ע"כ צ"ל כמ"ש בהקדמה שחששו שמא באופן תפיסת השוחט את העוף, שחט את שני  הסימנים יחד או אף שחט את הוושט קודם וכיוון שא"א לדעת איך שכבו הסימנים קודם השחיטה, לכך הוי ספק תורה ובחזקת איסור].

 

ועל עדות הב"י: "ולא ראיתי שום אדם שבודק כן וכו' " העיר ע"כ בתב"ש ס"ק ב' וכתב: "ולע"ד עדות דהב"י נאמנה שאין אדם בודק והיינו משום דנהיגי כ"ע לשחוט באמצע הצוואר כמ"ש ר"ס כ' ובכה"ג חששא רחוקה טובא שמא נאנסו הסימנים ובא לכאן מקום שאינו ראוי לשחיטה. אבל הרא"ש מיירי בשוחט במקום שיש לחוש להגרמה והיינו הגביה למעלה או הוריד למטה דבכה"ג טפי איכא למיחש מלשחיטת המיעוט [חשש שלא שחטו רוב] ואפי' התוספות דס"ל בדף ט' דמדאורייתא כי לא בדק אחר שחיטת הרוב כשר דרוב שוחטים שוחטין הרוב, הכא מודים דחיישינן  מדאורייתא, דהספק שקול. וכ"פ הלבוש דהגרמה בעי בדיקה אפי' בדיעבד" עכ"ל התבו"ש.

 

והנראה בזה דלדעת התבו"ש גם הב"י ס"ל דבשוחט סמוך לראש בעי בדיקה משום הגרמה, אלא כיון דלא סלקא דעתי' שישחטו במקום שמצוי לבוא לידי הגרמה לכן כתב כמ"ש. ואע"פ שקרוב לראש אחר כדי תפיסה הוא מקום שחיטה, מ"מ הא הביא הב"י בשם סמ"ק בסי' כ' וז"ל: "ולפי שא"א בקיאים בזה [בשיעורים של מקום השחיטה] נכון לשחוט באמצע הצוואר "עכ"ל. וע"פ דברים אלו כתב הרמ"א בסי' כ' ס"ב וז"ל: "ולפי שא"א בקיאין בשיעורים אלו נכון לשחוט באמצע הצוואר לארכו דאז יוצא מידי ספק".עכ"ד  יעוי"ש.  ונראה שלזה כיון גם הב"י במש"כ "שנראה בעיניו מאומד דעתו שהוא במקום שחיטה מפיק מידי הגרמה", ע"כ דהיינו כששחט באמצע או קרוב לו במקום שהוא קרוב לודאי שלא יגרים, דאלת"ה האיך אפ"ל דמיד אחר כדי תפיסה מפיק מידי הגרמה ?, אתמהה, הלא הוא מעשים בכל יום שבאים לידי הגרמה ומפורש בט"ז בסי' כ"ה ס"ק ב' דשכיח הוא בשוחט סמוך לראש שיגרים ?

 

ולכן ע"כ צ"ל בכוונת הב"י לדעת התבו"ש דהכי קאמר הב"י, שנראה בעיניו מאומד שהוא במקום שחיטה הנהוג, דהיינו באמצע או קרוב לו, מפיק מידי הגרמה והעיקר שישחט במקום שלפי אומד הדעת רחוק מאד מלהגרים דהיינו שהוא קרוב לאמצע ורחוק מהראש, דהיינו ל"ד ממש אמצע כמו שכתב בשם הסמ"ק אלא אף קרוב לאמצע נמי שרי. ולזה נתכווין הב"י להוסיף דאף כל שנראה בעיניו מאומד דעתו וכו' מפיק מידי הגרמה. ודברי ב"י אלו הם המקור של השמ"ח שכתב שאף סמוך לאמצע א"צ לחשוש להגרמה. וכתב השמ"ח שם בס"ב וז"ל: "דלעניין הגרמה היכא דצריך בדיקה [ולא בדק], נ"ל דלכולי עלמא הוי ספק נבילא דאורייתא דהווה ספק השווה" עכ"ל. ובוודאי התכוון השמ"ח בלשון 'כו"ע' אף להב"י שהרי אי אפשר שהשמ"ח יאמר דלכו"ע צריך בדיקה ובלא"ה הוי ספק נבלה, בו בזמן שלשיטת מרן הב"י אפי' בדיקה אין צריך.

 

ומשו"ה לא טרח הב"י לפרש דבריו בפרוש כמ"ש התבו"ש, מחמת שבזמנו ובמקומו לא רבתה השחיטה ולא ניסו השוחטים להקל ע"ע ולשחוט סמוך לראש ולא עלתה על דעתו שישחטו במקום שיכול להיות חשש. ולכן סבור היה מרן הב"י דהרא"ש והאור"ח דמצריכים בדיקה מהגרמה, החמירו  אע"פ ששחטו באמצע הצוואר ואע"פ שהוא חששא רחוקה שמא הגרים, בכל אופן כיון דמיירי הרא"ש בעופות אך לא רק בתרנגולות אלא גם בתרנגולים שדרכם לבלוע הסימנים ס"ל דיש מקום לחשש  [ולהבנת העניין לחשוש לחששא רחוקה זו הוא גם כמו שביארתי בתחילת דברי – כיוון דתלוי הרבה בתפיסתו של השוחט עד כדי כך שפעמים מהפך את הוושט על הקנה ושוחט תחילה הוושט, או אפי' ששוחט רק את הוושט. כמו"כ יש ששוחט הקנה והוושט ובקנה שחט אחר כחמש טבעות ואילו בוושט היתה הגרמה והוא  מחמת שהוושט 'גמדא ופשטא' ונמתח התורבץ למטה בגלל שהשוחט עשה תפיסה גרועה ודברים אלו ראיתי בעיני הרבה פעמים ]. ועל חששא רחוקה זו חלק הב"י דא"צ לחשוש כל כך כששוחטים באמצע הצוואר וגם לא ראה שנהגו לחשוש לזה אז. אבל אה"נ כששוחט סמוך לראש ודאי שגם הב"י יודה שחיישינן להגרמה וצריך בדיקה. [וזאת יש להדגיש דכל מעשה השחיטה קרוב לראש הוא 'המצאת השוחטים' מחמת דוחקם וכדאמרן. אשר ע"כ במקום שלא היה הדוחק הנ"ל לא עלה על דעת מאן דהוא לקרב השחיטה לראש ולהכניס עצמו לכל מיני ספיקות והיה פשוט וברור ששוחטים באמצע הצוואר או קרוב לו. וכך היה במקומו של הב"י ולכן לא עלתה על דעתו 'המצאה' זו של השוחטים לשחוט קרוב לראש ולכן ס"ל מרן הב"י דהראבי"ה והרא"ש והאור"ח מיירי כששחטו באמצע ואעפ"כ חששו להגרמה, וע"ז חלק מרן הב"י ואמר דלא ראה וכו'. דמנ"ל למרן הב"י לדעת תחבולות השוחטים במקומות אחרים ? ].

 

משא"כ במקומו של הראבי"ה רבתא השחיטה ונתקשו השוחטים להוציא הסימנים אחר שחיטה במהירות כיון דהתקיפת אגודל נעשית על שיפוי כובע ובאם החתך באמצע הצואר כמנהג מימי קדם הסימן משתהה לצאת ולכן העדיפו לשחוט אחר תפיסת יד קרוב לראש ולשיפוי כובע ובזה תיקל מלאכת בדיקת השחיטה בתקיפת האגודל ועל זה קאמר הראבי"ה והרא"ש דרק כשיש בדיקה מהגרמה מותרת שחיטה זו. וכיון דבמקומו וסביבתו של הראבי"ה כולם נהגו כך לשחוט סמוך לראש וכנהוג היום בכל המקומות, לכן כתב בפשיטות דיש לבדוק מהגרמה כיון שהוא קרוב לראש ופעמים שמגרימים.

 

ובמקומו של הרא"ש עצמו שחטו באמצע הצוואר ולכן לא ראה ר' יחיאל בנו הנהגה זו של בדיקה מהגרמה אצל אביו כמ"ש בשאלתו לאביו. והרא"ש בתשובתו לבנו הסכים לדעת הראבי"ה שיש לבדוק מהגרמה. וע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל את חילוקו של התבו"ש דיש לחלק בין שוחט סמוך לראש לבין שוחט באמצע הצוואר, דאלת"ה, מה השיב לו אביו על מה שלא ראהו בודק מהגרמה ? אלא ודאי כדאמרן.

[וכנראה שמחמת זה הכריח הט"ז בס"ק ב' לומר חידושו דהרא"ש דמצריך בדיקה מהגרמה מיירי בשוחט סמוך לראש. דאילו בתשובות הרא"ש עצמו לא הוזכר כלל שחיטה סמוך לראש. ובודאי דחידושו של הט"ז והתבו"ש הוא חידוש גדול ועצום. דמפשטות לשון הרא"ש נראה דכוונתו לחייב תמיד בדיקה מהגרמה  אפי' כששוחט באמצע וכן הבין הב"י בדעת הרא"ש וגם הלבוש והב"ח הכריעו כן להלכה וכדלקמן ולכו"ע שייך הגרמה אף כששוחט באמצע, אלא דסב"ל להתבו"ש שהוא חששא רחוקה טובא ולכן לא חיישינן לה ודו"ק].

 

ולדברי התבו"ש שחילק בין שחיטה באמצע הצוואר לשחיטה סמוך לראש א"ש טפי תשובת הרא"ש לבנו ר' יחיאל וכמ"ש. משא"כ  הב"י שבמקומו ובזמנו היתה השחיטה מצומצמת מאד ולא ראה ולא שמע על תחבולתם של השוחטים, לכן פשיטא ליה דהרא"ש והראבי"ה מיירי כמנהג השחיטה הרגיל דהיינו באמצע הצוואר ובפרט שהרא"ש כתב לבדוק מהגרמה בסתמא ולא ציין דכוונתו רק בשוחט סמוך לראש (שהרי החילוק בין שחיטה סמוך לראש ובין שחיטה באמצע הצוואר הוא חידוש של הט"ז והתבו"ש). ועל מה שלא ראה ר' יחיאל בדיקת הגרמה, לדעת הב"י צ"ל דע"ז וכיוצ"ב אמרו חכמים בעדויות (פ"ב,מ"ב) ועוד כו"כ פעמים בש"ס - שלא ראינו אינו ראיה, ע"כ. שידוע  שבעופות קשה מאד לראות גם את הוושט בפרט לעומד מן הצד ורק השוחט כשמתאמץ יוכל לראותו כיוון שהוא כוויץ ומתחבא תחת הקנה. ור' יחיאל שלא ראה היה טרם ידיעתו את שיטת הראבי"ה לחייב בדיקת הגרמה ומשנודע לו על חיוב בדיקה זו מיד שאל לאביו הרא"ש על מה שלא ראה בדיקה זו אצלו יעוי"ש [דאלת"ה מ"ט לא שאל לאביו כששהה אצלו וראה שאין בודקים מהגרמה לדעתו], והווה לגביו בדיקה זו מילתא דלא רמיא עליהו דאיניש ולאו אדעתיה, בפרט שבחיי אביו לא היה אחריות השחיטה עליו כלל. ולכן ס"ל למרן דיש לדון רק בפסק הרא"ש לחייב בדיקה ותו לא. וע"ז קאמר הב"י ולא ראיתי שום אדם שבודק כן, דהיינו כששוחט באמצע הצוואר דלא נהגו בזה כשיטת הראבי"ה והרא"ש. וכוונתו שראה שאין בודקים אז מהגרמה דכיון שמרן היה מרא דארעא דישראל ודאי דקדק בזה שפיר.

 

ואילו בב"ח בס"ס כ"ה משמע בפירוש דלא כב"י וס"ל דבעינן בדיקה אחר הגרמה גם  כששוחטים באמצע הצוואר. שכתב, שכל בדיקת השחיטה, דהיינו הגרמה ובדיקת הרוב בשחיטה עצמה היא להוציא מחזקת איסור. ופשוט וברור  דמיירי בשחיטה הרגילה והמומלצת הנוהגת מקדמא דנא שהוא באמצע הצוואר ואעפ"כ יש חיוב לבדוק כדי שההיתר יהיה ברור וודאי בלי שום ספק כלל, דכיון דיש חזקת איסור אזי כל הלכה השייכת לשחיטה יש לבדוק באם נעשה כהלכה ורק ההלכות השייכות לטריפות סמכינן ארובא בלי בדיקה. דלא יעלה על הדעת לכל בר דעת דהב"ח מיירי בשחיטה סמוך לראש דמאן דכר שמיה כלל ובפרט דהב"ח בסי' כ' הביא בשם הגהות סמ"ק דנכון לשחוט באמצע הצוואר, וברוב המקומות שחטו בעת ההיא באמצע  הצוואר לאורכו כמ"ש הב"י בשם הסמ"ק והרמ"א מאחר שהיא השחיטה הבטוחה ביותר מכל מכשול וכמ"ש התבו"ש בדעת הב"י בפשטות דמיירי בשוחט באמצע כמנהג כ"ע ואעפ"כ ס"ל להב"ח דבעינן לבדוק מהגרמה. דז"ל הב"ח בס"ס כ"ה: "והלכך נלע"ד דלמעשה צריך בדיקה גם אחר הגרמה ועיקור שהוא מהלכות שחיטה אלא שלא נהגו לבדוק אחר העיקור כי אם בעופות אבל אחר הגרמה פשיטא דצריך לבדוק אף לדעת הרא"ש כמבואר בתשובתו שהבאתי וס"ל דאינו דומה לעיקור ונ"ל טעמו בזה דהעיקור שהיא השמוטה שקמה מאליה ע"י סיבה מבחוץ סומכים על הרוב כמו בשאר טריפות, אבל ההגרמה שהוא ע"י השוחט עצמו כשמכריע ידיו צריך לבדוק אם לא הגרים, והמחמיר לבדוק גם אחר העיקור תע"ב" עכ"ל הב"ח.

 

והנה יעויין נמי ב'לבוש' שהובא בתחילת מאמר זה שכתב לחייב בדיקה מהגרמה ולא הזכיר כלל דמיירי בשחיטה הסמוך לראש. וא"כ בודאי מיירי בשחיטה הנהוגה בימים ההם באמצע הצוואר. וגם ה'לבוש' עצמו כתב בסי' כ' ס"ג וז"ל: "ואנו אין בקיאין  כ"כ בשיעורן (של מקום השחיטה בתחילת הצוואר ובסופו), לפיכך, קיימא לן דמצוות שחיטה לכתחילה הוא לשחוט באמצע הצוואר וכנגד הגרון ולא מן הצדדים וכו' " עכ"ל.

והכריע בזה כדעת רבו המובהק הרמ"א בסי' כ' ס"ב דהשחיטה מקומה באמצע הצוואר לאורכו. ולכן, כשמחייב ה'לבוש' בדיקה מהגרמה אחר השחיטה בודאי מיירי לחייב בדיקה כששחט באמצע כדין השחיטה לכתחילה. ולמאי דאמרן, מצאנו חבר לשיטת הב"ח המחייב בדיקה מהגרמה אף שנשחט באמצע הצוואר.

 

וא"כ באנו למחלוקת הב"י מול ה'לבוש' והב"ח כששוחטים באמצע הצוואר, דלדעת הב"י א"צ בדיקה מהגרמה ולדעת ה'לבוש' והב"ח יש לבדוק מהגרמה והכרעת הפוסקים כדעת הב"י דא"צ בדיקה כששוחטים באמצע או סמוך לו וכששוחטים סמוך לראש ס"ל לתבו"ש דלכ"ע צריך בדיקה מהגרמה אף למרן הב"י. וכמו"כ צ"ל לדעת  התבו"ש דאף שכתב מרן הב"י  בשו"ע דעת המחייבים בדיקה מהגרמה בלשון 'וי"א' דמשמע שהמחבר עצמו  ס"ל שא"צ בדיקה כיון שהביא דעה ראשונה בסתמא, היינו כיון דהרא"ש דמצריך בדיקה מהגרמה מיירי כששוחט באמצע הצוואר לדעת הב"י ואעפ"כ יש לבדוק וע"ז חולק מרן  המחבר ולכן כתב ו'י"א' על דברי הרא"ש - אבל אה"נ כששוחט סמוך לראש גם המחבר מודה דיש לבדוק מהגרמה ולא פליג ע"ז כלל ודו"ק.

 

והנה, נראה לכאורה מדברי התב"ש שכתב דאפי' לתוספות דס"ל בחולין דף ט', דמדאורייתא כי לא בדק אחר שחיטת רוב כשר, דרוב שוחטים שוחטין הרוב, הכא מודים דחיישינן מדאורייתא - דהספק שקול. וא"כ, כששוחטים סמוך לראש כנהוג היום, אם לא בודקים מהגרמה, אף להתוספות הוי חשש דאורייתא.

אך זה אינו, דמצאנו בש"ע הרב ביור"ד סי' כ"ה על מש"כ המחבר בשם ויש מי שאומר שהביא את דברי התב"ש בהסבר וז"ל: "....היינו כששחט במקום שיש חשש להגרמה כגון למעלה או למטה ובכה"ג אפי' בדיעבד אסור מדאורייתא אפי' לדעת התוספות, דאיכא מאן דאמר בגמרא גבי שחיטת רוב סימנים, דמדאורייתא אזלינן בתר רובא, דרוב שוחטים מצויים לשחוט הרוב [ולכן מדאורייתא מותר אף כשלא בדק באם שחט הרוב]. וגבי הגרמה לא שייך למיזל בתר רובא דרוב שוחטים שוחטים באמצע הצואר וזה שינה ושחט למעלה או למטה במקום שיש לחוש להגרמה ועיין ב"ח [ולכן ליכא למימר דאזלינן בתר רובא], אבל השוחט באמצע הצואר אף שאינו אמצע ממש רק שהוא מקום שאין לחוש בו להגרמה, א"צ לבדוק בסימנים שמא נאנסו ובאו לכאן, מקום שאינו ראוי לשחיטה דחששא רחוקה היא [תבו"ש]".עכ"ל הרב שו"ע.

 

וא"כ בזמנינו שכל השוחטים שוחטים סמוך לראש ורובם אינם מגרימים, י"ל דלדעת התוספות הוי דינו כשחיטת רוב בסימנים דאמרינן ביה דמדאורייתא כשר דאזלינן בתר רובא, ה"ה גבי הגרמה אמרינן הכי דלא שינה השוחט וכיון דרובא אינן מגרימים הוי כשר מדאורייתא לדעת התוספות, אך ודאי דאסור מדרבנן אף לדעת התוספות עד שיבדוק מהגרמה.

 

וכ"כ ב'חכמת אדם' כלל ז' אות י"ח וז"ל: "ואם שחט במקום סמוך לראש צריך לראות שנשחט במקום שחיטה בלא הגרמה ואם שחט באמצע הצוואר א"צ לחוש להגרמה". עכ"ל.

 

וכ"ה ב'ערוך השולחן' סי' כ"ה ס"ב וז"ל: "כתב רבינו הב"י דיש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטים במקום שחיטה בלא הגרמה. ובספרו הגדול כתב שלא ראה נוהגין כן והדבר פשוט דכששוחט באמצע הצוואר א"צ לראות אחר הגרמה וכששוחט בקצה הצואר ודאי שיש לחוש להגרמה ויש לראות ששחט בלא הגרמה ולפי שרוב השוחטים שוחטים באמצע הצואר לכן לא נהגו בזה [תבו"ש]" עכ"ל ערוה"ש.

 

וכ"כ ב'כף החיים' ס"ק ח' וז"ל: "ומנהגינו כשמוציאים הסימנים מחוץ לבית השחיטה לראות אם נשחטו רובן, רואים ג"כ את הושט אם הוא כוויץ וגם את הקנה אם נשאר איזה גרגירים לצד הראש ואז יצא מכלל מוגרמת" עכ"ל.

 

סוף דבר שאין בידינו להקל אלא כששחטו באמצע או קרוב לו, מאחר דאף שם באמצע כתב התבו"ש דס"ל להב"י בדעת הרא"ש דחיישינן להגרמה וה'לבוש' והב"ח מסיקים כך גם להלכה דיש חשש אף באמצע וכדאמרן לעי"ל. וא"כ היאך אפשר להקל בלא בדיקה מהגרמה כשלא שחט באמצע או סמוך לו ממש ובפרט שראינו כו"כ פעמים שנשחט אחר כחמש טבעות בקנה ואעפ"כ היה הגרמה בוושט.

 

כך שיש בידנו רוב מנין ורוב בנין של הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים והמה עמודי ההוראה אשר כל בית ישראל נישען עליהם והם מחייבים בדיקה מהגרמה כששוחטים סמוך לראש ורחוק מאמצע הצוואר ומהם האוסרים את הבשר כשלא נבדק מהגרמה והוא מדינא של "עד שיוודע לך במה נשחטה" וכמ"ש השמ"ח בס"ב ובהגר"א ס"ק ב':

ה"ה הראבי"ה, הרא"ש, והא"ח, הב"י לדעת התבו"ש, ה'לבוש', הב"ח, הט"ז, התבו"ש (גם בסיפרו השמ"ח), פר"ת, כרתי, שו"ע הרב, חכ"א, פמ"ג, לה"פ, זב"ת, זב"צ, כה"ח וערוה"ש.

 

ואף באם ירצה מאן דהוא לדחוק בראשונים ובאחרונים המצריכים בדיקה מהגרמה בשני הסימנים, דמיירו דוקא בבהמה ולא בעוף אע"פ שהוא דוחק עצום לומר כך דהאיך לא נמצא בשום אחד מן הראשונים או האחרונים שיחלק בין העוף לבהמה אחר שברא"ש ובלבוש מפורש דמיירי בעופות ובפרט התבו"ש שהביא דעת הרמב"ם דס"ל דשחיטת שני הסימנים בעוף הוי לכתחילה דאורייתא ודעת שאר הפוסקים דעכ"פ הוי רק מדרבנן (והכריע כדעות אלו), ומדוע כשמדבר בספרו השמ"ח כשלא בדק מהגרמה דהוי ספק נבלה, לא הזכיר דהוא קאי רק באם לא בדק אפי' סימן אחד בעוף גם מהגרמה ? דהלא מקור דבריו הוא הרא"ש דמיירי בעוף ובאם החילוק בין בהמה לעוף נכון, ודאי שהיה צריך להזכירו. אתמהה. אך נראה דמ"מ הדין דין אמת דכיוון דנפסק בשו"ע דאף בעופות יש לשחוט את שני הסימנים לכתחילה, מדאורייתא או מדרבנן, וא"כ היות וכששוחטים סמוך לראש מצוי הגרמה כמו שכתבו כל הפוסקים, אזי דין העופות כדין הבהמה ואף חמור ממנה וכדאמרן לעי"ל כיון דלא ידעינן בודאות איך שכבו הסימנים בשעת השחיטה מחמת תפיסת השוחט ולכן כשיש הגרמה הוי ספק נבלה דאורייתא אף לדעת המחבר דמיקל במיעוט בתרא, כיוון דחיישינן שמא הגרים כבר בסימן הראשון ששחט ומש"ה יש לבדוק בשני הסימנים שלא הגרים. ויעויין בדע"ת (בסי' כ"ה ס"ק ה') שאחר כל המו"מ בדין הגרמה בעוף סיים וז"ל: "והכל כפי עניין בתפיסת הסימנים".   ולכן אין שום סברה להקל בעופות ולפטור מבדיקת הגרמה של שני הסימנים ובפרט לדידן דקיימ"ל כדעת הרמ"א שפסק (סי' כ"ד, סי"ב) וז"ל: "המנהג להטריף בהגרמה בין במיעוט קמא, בין במיעוט בתרא, בין בקנה , בין בוושט". עכ"ל.

 

ואומנם, הביא בדע"ת שם דעת התשב"ץ שמקל בזה וס"ל דבעוף היא מילתא דלא שכיחא כלל לבוא לידי הגרמה ולכן א"צ בדיקה אחר הגרמה והעולם כנראה סומכים עליו בזה והיא קולא עצומה כנגד כל הני רברבי ואף הדע"ת עצמו מסיק דאין להקל אלא בדיעבד ובתרנגולות, אך בתרנגולים כתב דקשה להקל בהם כיוון דשכיח בהו בליעת הסימנים. וא"כ הוא פליאה עצומה מנ"ל להקל אף לכתחילה ואף בתרנגולים בדין דאורייתא. אתמהה.

דמפשטות לשון התבו"ש שהוא ראש המדברים בהלכות שחיטה ובלעדיו לא ירים איש את ידו - נראה ברור שהכריע דלא כהתשב"ץ אלא כהראבי"ה  והרא"ש דאף בעופות חיישינן להגרמה. שהרי התבו"ש קאי על הב"י  שהביא תשובת הרא"ש דמיירי בעופות  וכמ"ש הדע"ת עצמו שם ואעפ"כ כתב מפורש בשוחט סמוך לראש דחיישינן להגרמה ובדיעבד בלא בדק אחר הגרמה הוי ספק נבילה. וכל הפוסקים הנ"ל הכריעו כהתבו"ש.

 

והשמ"ח אחר שהכריח שיש לבדוק הסימנים שנשחטו כהלכה וכן דחייבים לבדוק מהגרמה כששחטו סמוך לראש  ובתרוויהו ס"ל כשלא בדקו הוי ספק נבילה דאורייתא, סיים וכתב שם  בס"ב וז"ל: "וכל הדינים אלו אפי' בשוחט זריז וזהיר הרבה" עכ"ל. והוא מלשון הרמב"ם שכתב כן רק גבי חיוב בדיקת הסימנים שיש בהם רוב ואילו רבינו השמ"ח כלל שני הלכות אלו יחד לומר דכל זמן שלא בדקו לשני הלכות אלו , דהיינו רוב ומהגרמה, חסר ב'עד שיוודע לך' ובחזקת איסור המה וכמ"ש הגר"א בסי' כ"ה, ס"ק ב' יעוי"ש.

 

וכך הוא לשון הרא"ש (כלל עשרים סי' י"ג וז"ל) שהבאנו לעי"ל בתחילת הדברים: "דבהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה עומדת וכו' והלכך נראה שא"צ לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה, שידע הטבח שנזבחה כראוי ברוב סימנים בלא הגרמה. אבל מכי אתברר לטבח דנזבחה כראוי במקום שחיטה, תו לא צריך למבדק בכל שאר טריפות" עכ"ל ומפורש בדבריו דכל זמן שלא בדקו שנשחט רוב סימנים במקום שחיטה וללא הגרמה, לא הותרה. וכך הסביר בדבריו הב"ח וז"ל: "שזולת זה היא אינה זבוחה", דהיינו שאסורה באכילה.

וכבר הזכרתי מש"כ הגר"א בסי' כ"ה ס"ק ב' על שיטת הרא"ש דמחייבת בדיקה מהגרמה וז"ל: "דגם זה בכלל עד שיוודע לך וכו'" עכ"ל.

 

 

ובמקום אחר הארכתי לבאר מדוע אין אנו בודקים כיום מעיקור כמובא בש"ך ובעוד פוסקים ?  וגם שם מצינו חילוק זה של חסרון בעצם השחיטה.

 

דהנה, בסי' כ"ה, ס"א מסיק הרמ"א וכותב וז"ל: "מיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה דסמכינן ארובא כמו שאר טריפות" עכ"ל. וכתב ע"ז הש"ך בס"ק ב' וז"ל: "ובספרי העליתי דלכתחילה יש לבדוק גם אחר שמוטה כדעת בה"ג  אלא דבדיעבד אם לא בדק מותר ודמי לריאה דשכיחא בה טריפות דצריך לבודקה לכתחילה ובדיעבד אם נאבדה בלא בדיקה כשר כדלקמן סי' ל"ט וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטה בשעת שחיטה כדמשמע ממאי  דאיתא בש"ס ופוסקים גבי השוחט תרנגול בס"ס שלפני זה (סי' כד' ס"כ) וכ"כ הרא"ה בספר החינוך מצוה תנ"א בהדיא" ע"ש. ומוסיף הש"ך וכותב וז"ל: "ומיהו כיון דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו הסימנים קיימא, לא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובן, דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא. וכשר בדיעבד וכמ"ש הפוסקים" עכ"ל הש"ך.

 

ודו"ק, דבב"ח ובשו"ע הרב [בסי' כ"ה,ס"ק ג'] כתבו לדעת הבה"ג על עיקור שלדעתו הוא גם דין בשחיטה וכשלא בדק חסר בעד שיוודע לך.

וא"כ כ"ש על הגרמה שהוא לכו"ע ודאי דין בשחיטה ובלי בדיקה חסר בועד שיוודע לך וכדאמרן. דאף אם נאמר ששמוטה היא מהלכות שחיטה אך הוא ע"י סיבה מבחוץ ע"י התרנגול עצמו כמ"ש בס"ס כ"ד וכלשון הב"ח בס"ס כ"ה ולכן לרוב הפוסקים לא הוי דין בשחיטה עצמה ממש.  ודו"ק, אשר ע"כ הקישו הרא"ש והשמ"ח בין בדיקת רוב הסימן בשחיטה לבדיקת הגרמה - דתרוויהו חד הוי להתיר חזקת איסור של אינה זבוחה, ואילו לשמוטה דימה הרמ"א לשאר טריפות.

 

ואע"פ שרד"ר של הפוסקים ס"ל כהש"ך, לא נהגו האידנא כוותיה וכמ"ש ב'דעת קדושים' (ס"ק ג') וז"ל: "דכעת אנו רואים דלא שייך לחוש אף אחד מני רבבה לשמוטה כי ע"י תפיסת הסימנים בהילוך הסכין בקלות וע"י חריפות הסכין לא יארע שישמוט הסכין" יעוי"ש עכ"ל.

והעניין הוא, כיוון דהן הב"ח, הן הש"ך והן שו"ע הרב תלו עיקר חומרתם ע"כ ששכיח עיקור ושמוטה והגדיל הב"ח לומר שעל הרוב בעופות רגילים הסימנים להישמט  וכו' וע"ז תלו חומרתם להצריך בדיקה, ואעפ"כ הסכימו דבדיעבד אם לא בדק כשר וכמ"ש הש"ך כיון דלא הוי נגד החזקה, א"כ כיום שאכשר דרא בדרך השחיטה ואין מצוי כלל עיקור ושמוטה, בודאי שיש מקום להקל ולעלות בדרגה שלא רק בדיעבד אלא אף לכתחילה אין  לבדוק כדעת הרא"ש, הר"ן, הרשב"א, הטור, המחבר והרמ"א  דאינו דין בשחיטה אלא בטריפות ואזלינן בתר רוב.

ובמקום אחר בדעתי לבאר אי"ה בארוכה סוגיא זו של בדיקה מעיקור והבנת שיטות הפוסקים.

 

אומנם, בעניין הגרמה כששוחטים סמוך לראש, שהוא דין בשחיטה עצמה לכו"ע להוציא מחזקת איסור לא מצינו שהסכימו הפוסקים להקל אף בתרנגולים אפי' בדיעבד ואף אסרום באכילה כשלא נבדק מהגרמה כיון דשחיטה שלא במקומה לא הוי שחיטה כלל דהוי כחותך בליבה או במוחה ובחזקת איסור עומדת וכבדיקת רוב בסימנים הוי שהוא דין בשחיטה עצמה להוציא מחזקת איסור. וכמו שלא מצינו פוסק שיתיר מבלי בדיקת רוב בסימנים ובעינן ידיעה ברורה ומוחשית שנשחט רוב כדי להוציאו מחזקת איסור, ה"ה דא"א להתיר במקום דנצרך בדיקה מהגרמה מבלי בדיקה זו כיון דאפשר דלא היתה שחיטה כלל ורק אחר בדיקה ידעינן אי הוי סתם 'חיתוך' או מעשה שחיטה.

 

ולפי"ז מאי דקאמר הש"ס חולין דף ט' "אר"י אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וכו' ופליגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה", ע"כ הכוונה דחייב הטבח בשתי בדיקות כששוחט סמוך לראש, בדיקה שיש רוב ובדיקה מהגרמה, דהיינו שהשחיטה נעשתה במקום הכשר לשחיטה דבדיקות אלו חיובים המה להוציא מחזקת איסור, ולכן אין תלויה הלכה זו באם מצוי שהשוחטים מגרימים או שאינם שוחטים רוב אלא אפי' אינו מצוי שלא ישחטו רוב ולא מצוי שיגרימו חייבים לראות בעיניהם ובעיני שיכלם שהשחיטה נעשתה כהלכתה ורק אז אפשר להוריד חזקת אינה זבוחה. דכ"כ הרא"ש כלל עשרים בסי' י"ג וז"ל:"והלכך נראה שא"צ לבדוק אלא שנשחטו רוב הסימנים במקום שחיטה שידע הטבח שנזבחה כראוי ברוב הסימנים בלא הגרמה  וכו' " עכ"ל. ובתשובה סי' י"ד כתב לבנו וז"ל: "אבל היכא דאיתא קמן ואמר שלא בדק הסימנים הר"ז מודה שלא שחט כדין ולא יצאתה מחזקת אינה זבוחה ולא מצינו בשום מקום דקאמר רוב השוחטים שוחטין את רוב הסימנים דנסמוך אהאי רובא לאפוקי מחזקת אינה זבוחה" עכ"ל הרא"ש. ובלי ספק דדברי הרא"ש נסבו אף על שוחט המומחה והזהיר ביותר שאינו מוציא טריפה מתחת ידו  אפי' אחר רבבה ויותר עופות ששוחט, ואעפ"כ כששחט ואמר שלא בדק – לא יצא העוף מחזקת אינה זבוחה. וא"כ פשוט וברור דלדעת הרא"ש המחייב גם בדיקה מהגרמה כששחט סמוך לראש, אזי אף שלא מצוי כ"כ שיגרימו אינה יוצאת מחזקת אינה זבוחה בלי בדיקה כמו בבדיקת רוב הסימנים דתרוויהו מירי בשחיטה עצמה דהיינו השחיטה ומקום השחיטה, ודין אחד לשניהם, דמאי שנא הגרמה מרוב סימנים ? דאין שום סברה לחלק בינהם ולכן סיים השמ"ח בסי' כ"ה ס"ב דבריו וכתב וז"ל: "וכל הדינים אלו (בדיקה מרוב ובדיקה מהגרמה) אפי' בשוחט זריז וזהיר" והיינו כדאמרן.

 

וכדבריו של השמ"ח נקטו כל הפוסקים כשנשחט סמוך לראש ובפרט שכתב התבו"ש וז"ל: "אבל הרא"ש מיירי בשוחט במקום שיש לחוש להגרמה והיינו הגביה למעלה או הוריד למטה דבכה"ג טפי איכא למיחש משחיטת המיעוט" (דהיינו מחשש שלא שחט רוב סימנים) עכ"ל. וא"כ מפורש בדברי התבו"ש דהחשש להגרמה גדול אף יותר מהחשש שלא שחט רוב סימנים [!!!!] וא"כ מי יהין לומר שהחשש של הגרמה פחות מהחשש של רוב ? ובפרט, שהרי שיטת הלבוש והב"ח שצריך בדיקה מהגרמה אפי' כששחטו באמצע הצוואר, ואף שהתבו"ש ושאר פוסקי הדורות הכריעו דבשוחט באמצע הצוואר א"צ בדיקה משום שלדבריהם הוא חששא רחוקה טובא והוי כמקום שאין יכול להיות הגרמה (כמובן, רק כל זמן שלא ראינו שאירע הגרמה שאז ודאי ופשוט שאסור), אך כששוחט סמוך לראש  הסכימו כל הפוסקים לדברי התבו"ש דחשש הגרמה גדול  מחשש שמא לא שחט רוב סימנים וכ"ז שלא בדק לא יצא מחזקת אינה זבוחה ודו"ק.

 

 

והנה, לפני שנים רבות נתן לנו מרן פוסה"ד, מרן הגר"ש וואזנר שליט"א

כתב והוא קול קורא לשוחטים בעניין זה של בדיקה מחשש הגרמה וז"ל:

 

ב"ה יום ב' מקץ תשד"מ לפ"ק

היות כי נתעוררתי מכמה בתי שחיטה לעופות באה"ק כי הרבה שוחטים אינם מדקדקים בענין מקום השחיטה בצוואר ושוחטים למעלה סמוך לראש ממש ועיני ראו כמה וכמה עופות שהיה מקום השחיטה בתוך תורבץ הושט ממש ע"פ המבואר בשו"ע ובפוסקים יו"ד סי' כ' בשמ"ח ודע"ת שם, וכיון שהדבר נוגע לספק נבילה דאורייתא, מובטחני שהשוחטים והעומדים על הפקודים יזהרו בזה ביתר שאת להסיר מכשול מאכלות אסורות מקרב עמינו ויקבעו מקום השחיטה כאשר יושת עליהם ע"פ שו"ע.

והיות כי שכיח הוא היום ששוחטים בסמוך לראש יש לנהוג כיש אומרים בסי' כ"ה ובט"ז ובפמ"ג שם ובשמ"ח שם לבדוק אחר השחיטה לחשש הגרמה.

הבעה"ח מצפה לישועה

 

שמואל הלוי וואזנר 

רב ואב"ד זכרון מאיר

 

ודבריו של פוסה"ד אינם צריכים ראיה.

 

ומצאתי גם בשו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג, סי' קמ"ג) למרן הגר"י וייס זצוק"ל - גאב"ד דהעדה החרדית בי-ם עיה"ק שנשאל בעניין זה כבר לפני יובל שנים, עת התחילו השחיטות הגדולות של ימינו והאריך לחפש זכות על מנהג זה של השוחטים וז"ל:"וע"ד שביקש חוו"ד העני' בעניין מנהג השובי"ם שאין גם אחד מדקדק לשחוט באמצע הצואר וכמו"כ אין גם אחד שידקדק לבדוק אם לא שחט בתורבץ הוושט ולפי הוראת בעל השמ"ח צריך לבדוק אח"ז וביותר כפי ידיעתו דרכם של השוחטים לשחוט קרוב להראש בכדי שיפגעו בסימנים בניקל וכמו"כ דרכם לשחוט באלכסון עם הסכין לצד הראש בכדי שלא יפגעו בגרגרת באופן שבודאי מן הצורך לבדוק אח"ז" ומסיים וז"ל: "דלפי הלכה למעשה אין לשנות מפסק השמ"ח.... וכ"ז [ז"א - מה שכתבנו להצדיקם קצת] הוא רק ללמד זכות, אבל לכתחילה דברי השמ"ח שרירין וקיימין" וכ"כ עוד וז"ל: " אבל לכתחילה אין לשנות מדברי השמ"ח" עכ"ד – דהיינו דיש לבדוק הקנה והוושט מחשש הגרמה.

 

ואף דיש לדון בדבריו הרבה, אכמ"ל.  בפרט, דמאן יימר דכל השוחטים ששחטו סמוך לראש מקדמא דנא לא בדקו הסימנים מחשש הגרמה ? .  גם לא ידענו מדוע יש לחפש זכות בדבר שהוא בחשש דאורייתא לדעת השמ"ח, הפמ"ג וש"א ולא לתקן שיעשו בדיקה כדין ?  וביותר, שע"י לימוד זכות יבואו להקל בזה אף לכתחילה וכפי שעינינו רואות אחר יובל שנים מכתיבת תשובה זו ע"י מרן ה'מנחת יצחק' לא שתו השוחטים ליבם למסקנתו דיש לבדוק ושוחטים סמוך לראש ללא בדיקת הוושט מהגרמה.

 

ולכן, כיוון דכיום שכולם שוחטים סמוך לראש, לא באמצע הצוואר ולא סמוך לאמצע הצוואר כלשון השמ"ח בסי' כ"ה, ס"א והם שוחטים כך משום שבכך יוצא הסימן בקלות בתקיפת האגודל שאחר השחיטה וכדפירשתי לעיל, עשינו תיקון גדול בשחיטה שלנו וחייבנו להעמיד משגיחים לבדיקה גם מהגרמה בשני הסימנים והוא מדינא אליבא דכל הפוסקים הנ"ל ובחששא דאורייתא וכדאמרן.

 

שהרי זאת למודעי, דזה לי קרוב למ' שנים שאני יושב בבית השחיטה וראיתי לפני את כל התפתחות השחיטה התעשייתית של ימינו

ומעולם לא שמעתי שהתקיים בזמן מן הזמנים דיון אצל פוסקי ההלכה באם שפיר עבדי השוחטים לשנות מקום השחיטה מקדמא דנא ולשחוט סמוך לראש אחר שהכריע הרמ"א בשו"ע כמ"ש הב"י בשם סמ"ק דיש לשחוט באמצע הצוואר ?.

 

ויעויין בדר"ת סי' כ' ס"ב, ס"ק ל"א מש"כ בשם ה'ישועות יעקב' שהתאונן על השוחטים שאינם מדקדקין לשחוט באמצע הצוואר לאורכו וכמ"ש הרמ"א שם והוסיף וכתב הישוע"י וז"ל: "דכל אחד קבלה בידו מרבו ורבו מרבו דאנו אין לנו אלא מש"כ בהגהות רמ"א ולבוש לשחוט באמצע הצוואר דוקא" עכ"ל. 

ועל דברי הרמ"א בס"ב כתב התבו"ש שם בס"ק א' וז"ל: "דסעיף ב' [מיירי הרמ"א] לכמונו היום דא"א בקיאין במידי [ולכן יש לשחוט באמצע הצוואר לאורכו] וקאי [אמצע הצוואר] אכולה בין לקנה בין לוושט ולכל בע"ח [בין לבהמה וחיה ובין לעופות]" עכ"ל.

 

וא"כ, היאך הותר לשנות את מקום השחיטה בלי הוראה מפורשת מפוסקי הדור ? דבודאי שלא היו מתירים להם אא"כ לכה"פ מספיקים המה לבדוק גם מהגרמה. ופשוט שעשו כן על דעת עצמם ונשתרבב המנהג אף בלא בדיקה

ובאו להקל בדין דאורייתא. ואנו עומדים ותמהים דע"ד בדיקת הריאות וצומת הגידים בגידול בריא שהיתרו פשוט לכל הפוסקים ללא בדיקה ובכל זאת החמירו כל הבדצי"ם להצריך בדיקה בכל העופות אע"פ שידוע מה שכתב הש"ך (סי ל"ט,ס"ק ד') וז"ל:"ולמה לו לבעל נפש להחמיר בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים" עכ"ל, ואילו בדיקה מהגרמה לא הצריכו אע"פ שפשוט איסורו בכל הפוסקים וכדאמרן ?. תמהה.

 

וזה דבר פשוט וברור דאין במנהג השוחטים שלא לבדוק הוושט אף ששוחטים סמוך לראש משום 'מנהג ישראל', מאחר שנעשה בטעות ומבלי דעת חכמי ישראל - פוסקי ההלכה ועמודי ההוראה שבכל דור ודור שבוודאי אם היו יודעים ומכירים את הנעשה בימינו בתחום זה לא היו מניחים לרגע מבלי בדיקה מהגרמה וכפי שהבאתי לעי"ל מבעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל ויבלט"א בעל ה'שבט הלוי' שליט"א. דאף על מנהג ידוע שהוא נוגד ההלכה, אף שהוא רק דין דרבנן הכריע רבנו המ"ב בבה"ל (סי' תר"צ סי"ז,ד"ה 'ואין') שהביא את דברי החת"ס (או"ח סי' קנ"ט) דאין שומעין לדברי מהרי"ק להניח המנהג כיון דכבר דחה ליה הפר"ח בראיות ברורות. וכ"ה בשו"ת 'חקקי לב' (יור"ד סי' לט') שכבר הובא מדברי הרמב"ם (הלכ' שביתת עשור פ"ג ה"ג) שכתב בזה"ל: "ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר". וכ"כ בתשובת 'פאר הדור' (סי' ק"ד) דאין מנהג בדבר האסור וכ"כ הרשב"א (סי' תי"ט תקס"ב-תרכ"ו) שאין מנהג להתיר את האסור. ובתשובות הרא"ש (כלל כ"ה סי' י') הדברים חדים וברורים שכתב וז"ל: "אבל אם נהגו מנהג שיש בו נדנוד עבירה, יש לשנות המנהג ההוא אפי' הנהיגו המנהג ההוא גדולים וכו' ולא מיבעי מנהג של עבירה אלא אפי' מנהג שעשו לסייג והרחקה ויכול לבוא ממנו קלקול יש לבטל המנהג". עכ"ל הרא"ש. ובשו"ת 'חיים ביד' למהר"ח פלאגי (יור"ד סי' ל"ו ד"ה אלא) כתב דכדי שיתחשב עכ"פ בשם מנהג צריך שיהי המנהג נמשך מרבנים הקודמים,עכ"ד. ולזה כיון מרן ה'דברי חיים' (בשו"ת חו"מ ח"ב, ס"י, נ"ו) שכתב וז"ל: "מ"מ אין משנין מן המנהג ורק שצריך להיות מנהג ותיקין וכו' " עכ"ל. ובא"ז נמי איתא דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אא"כ מפי חכמים.

 

ובחזו"א (או"ח 'קונטרס השיעורים' סי' ל"ט, סק"ח) ביאר הדברים היטב בלשונו המיוחד וז"ל: "ועיקרו של מנהג שאנו לוקחים אותו למשקל מכריע להיות הנהגת הציבור מבטחת את האמת ואת הנכוחה, הוא הנהגת הציבור ע"פ הוראה של החכם הממונה על הציבור, אבל הנהגת דלת העם שאינם מדקדקין בדיבורם ובמשאם ובמתנם ובדקדוקי מצוות וכל מעשיהם מצות אנשים מלומדה, אינה קובעת מנהג לקחת אותו למכריע ומנהג זה אינו מבטל הלכה ואינו מקיימה" עכ"ל.

 

אשר ע"כ נ"ל פשוט שבשחיטות של ימינו, גם אם אין שוחטים מהר כפי שאכן מקובל בשחיטות היראים, עדיין אין לשוחטים שהות לקיים בדיקת הגרמה בשני הסימנים רק ע"י משגיחים שיתפסו ויבדקו כל עוף אחרי תקיפת אגודל של השוחט עצמו. והאומרים שהשוחטים רואים תמיד את שני  הסימנים הבל יפצה פיהם ומטעים עצמם ואת הציבור ועתידים ליתן את הדין. וכ"ז אומר אני אחרי חקירה ודרישה של עשרות שנים.

 

 

וע"י המשגיחים, אפשר לראות הן את השחיטה עצמה שנעשתה כראוי לכה"פ ברוב סימן אחד (וכבר הארכתי במקום אחר בהרחבה הצורך גם בבדיקה זו), והן את מקומה שאינה מוגרמת גם כשנשחטו שני הסימנים ורק אחר כל זה הוי דינא דנשחטה הותרה.

 

וכאן המקום לציין שאף בעופות המכונים 'הודו' – אינדיג בלע"ז אנו מעמידים משגיחים לבדוק מהגרמה. דהחשש בהודו אף גדול יותר  כיוון שיש הרבה שוחטים ששוחטים את ההודו כשהסכין משופע וחודו פונה לצד הראש (ועושים כן כדי שלא לפגוע בעצם המפרקת של ההודו שקשה כסלע ובנגיעה קלה אפשר לפגום הסכין) וממילא החשש כאן גדול יותר שמא יגרים ח"ו. כמו"כ, בהודו אנו בודקים אחר השחיטה את העצמות שיוצאים משני צידי הצוואר שלא נחתכו בשעת השחיטה וכפי שכבר ביארתי במקום

אחר ואכמ"ל.

 

 

ואני תפילה שלא יצא מכשול מתח"י.

 

 

                                                                             ברוך בנימין רושגולד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בס"ד. יום א' מימי הגבלה, ערב חג מתן תורה תשע"ב.

 

 

לכבוד

הרה"ג......... שליט"א

כולל חזון-איש

פיעה"ק בני ברק ת"ו.

 

 

אחדשה"ט,

 

              בדין בדיקה מעיקור דהיינו שמוטה בעופות בזה"ז

 

אחר שנו"נ בארוכה בדין חיוב חיוב בדיקה מהגרמה אחר השחיטה בימינו וכבר ביארתי בארוכה שהוא מעיקר הדין ואף לעיכובא לרד"ר של הפוסקים, ביקשני מעכ"ת לבאר בדין בדיקה מעיקור דהיינו שמוטה ומדוע אין נוהגין כיום לבדוק מעיקור אחר השחיטה בעופות כפי שהובא לכתחילה בש"ך (סי' כ"ה, ס"ק ב') וברד"ר של הפוסקים ? ומ"ש מתכיפת אגודל לבדיקת רוב שחיטה ומ"ש מבדיקה מהגרמה ?

 

ובעז"ה אפרש שיחתי מה שחנני הבורא ית"ש ברוב רחמיו וזה החלי:

 

כתב הטור בסי' כ"ד סט"ו-ט"ז: "עיקור פרש"י ששחט בסכין פגומה ונעקרו הסימנים ובה"ג כתב שנעקר הסימן או נשמט ממקומו ואח"כ שחטו ואפי' בעוף אם נשמט סימן אחד ושחט השני פסול או שנעקר בתוך השחיטה קודם שנגמרה. אבל אם נעקר לאחר ששחט רובו כשרה" עכ"ל. ומובא בתוספות חולין ט',ע"א (ד"ה 'כולהו תנינהו') יעויי"ש. ובספר הארוך להש"ך כתב על דברי הטור אלו וז"ל: "כן כתב אהא דאמר ר' יהודא אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה: שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור ופי' בה"ג דהיינו שנעקר הסימן או נשמט ממקומו. והקשו התוספות לדבריו פשיטא דלא מהני שחיטה כיון דנשמט ונעשה טריפה. ותירצו דדעת  בה"ג דשמוטה לאו טריפה היא אלא הללמ"מ שאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקומו וכ"כ הרא"ש והרשב"א והסמ"ג והמרדכי לדעת בה"ג וכו' " וממשיך בספר הארוך: "אלא שהרא"ש דחה שם דבריהם משום דקיימ"ל דא"צ לבדוק אחר כל י"ח טריפות זולתי הריאה (בבהמה) משום דשכיח ביה טריפות" עכ"ל.

ובה"ג וסיעתו ס"ל דגם עיקור סימנים שכיח בשעת שחיטה וכמ"ש הרא"ה רבו של הר"ן בספר החינוך (מצוה תנ"א) וז"ל: "ומלבד ארבעה דברים שזכרנו שצריך כל שוחט לדעת חייבוהו חז"ל עוד לדעת דבר חמישי ואע"פ שאינו מהלכות שחיטה, מפני שענין זה תמיד יבוא בשעת שחיטה והבהמה נעשית נבלה בדבר ואם לא ידע אותו השוחט יאכיל נבלות לכל. ולפיכך אמרו ג"כ בזה שכל טבח שאינו יודע זה אסור לאכול משחיטתו והוא האיסור הנקרא עיקור ועניינו הוא שנעקרו הקנה והוושט שניהם או אחד מהם ממקום חיבורן בלחי וכו' " עכ"ל הרא"ה בחינוך שהובא בש"ך.  ועל דבריו אלו כתב שם הש"ך בארוך: "וזהו דעת בה"ג שצריך לבדוק אחר שחיטה אם שחט בסימנים עקורים וכ' " ומסיים הש"ך: "וא"כ לא ידעתי למה הקיל הרא"ש נגד רבנו יונה והראבי' ובה"ג בלי טעם וראיה, דודאי יש לחוש לדבריהם ולבדוק לכתחילה אחר העיקור הואיל והוא שכיח תמיד בשעת שחיטה וכדמשמע מדברי הרא"ה הנ"ל" עכ"ל הש"ך בארוך. עכ"פ ברור בדברי הש"ך בשיטת הבה"ג דלחייב בדיקה (לכתחילה) מעיקור הוא רק משום דשכיח תמיד בשעת שחיטה ולכן יש לבדוק אע"פ שאינו מהלכות שחיטה דדינו כריאה שחייבו חז"ל בבדיקה הואיל ושכיח בה טריפות.

 

אך אין כן דעת הב"ח ושו"ע הרב שכתב בסי' כ"ה ס"ק ג' וז"ל: "דהבה"ג אזיל לשיטתי' דס"ל שזהו עיקור דחשיב שמואל בהלכות שחיטה כדלעי"ל וכיון שהוא מהלכות שחיטה א"כ אם לא בדק לא נודע לך אם נשחטה כראוי ובחזקת איסור עומדת כמ"ש הב"ח" וממשיך בש"ע הרב "דהרא"ש חלק על הבה"ג וס"ל דא"צ לבדוק אחר שמוטה כמו שא"צ לבדוק ולחפש אחר שאר טריפות לבד מטריפות הריאה בבהמה משום דשכיחא וכ"ז משום דסמכינן ארובא דרוב בהמות כשרות הן וה"נ רוב בהמות אינן שמוטות ורובא עדיף מחזקה דמהאי טעמא לא חיישינן לנקיבת הוושט כדאיתא בגמ' וכמ"ש לעיל סי' כ"ד. ובב"ח נתן טעם לשיטת הרא"ש לדמותו לשאר טרפות וז"ל: ונ"ל דטעמו בזה דהעיקור שהוא השמוטה שבאה מאליה ע"י סיבה מבחוץ סומכין על הרוב כמו בשאר טריפות" עכ"ד. ולכן לא הוי דין בשחיטה ולכן היקל בזה הרא"ש, משא"כ הבה"ג ס"ל דהוי דין בשחיטה לדעת הב"ח ושו"ע הרב.

אך מסיק שם בשו"ע הרב: "דהש"ך הכריע דבדיעבד אין לאסור אם לא בדק אחר שמוטה כדעת הרא"ש וסייעתו [הר"ן והרשב"א המובאים בב"י], אבל יש לחוש לדברי בה"ג שדבריו דברי קבלה ומסתבר טעמי' משום דדמי לריאה שצריך לבודקה לכתחילה וכ' וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטות בשעת שחיטה וכ"כ הב"ח". עכ"ל שו"ע הרב.

 

ואע"פ שהטור והרמ"א נקטו (סי' כ"ה, ס"א) שא"צ בדיקה מעיקור (כשיטת הרא"ש, הר"ן והרשב"א), מ"מ האחרונים הכריעו שיש להחמיר ועיקר חומרתם הוא משום ששכיח הוא להעשות שמוטות והב"ח אף הגדיל לומר "שעל הרוב בעופות רגילים הסימנים להשמט" וא"כ לכאו' צע"ג מנ"ל להקל בזה ובפרט בעופות בלי בדיקה מעיקור ?

וביותר קשה דהיאך הקל בזה הרמ"א (שמדבר במפורש גם על עופות) ומ"ש מריאה של בהמה שחייבו חז"ל בדיקה מאחר דשכיח ?

ובפרט, שהרמ"א עצמו בספרו 'דרכי משה' (סי' כ"ה, ס"ק א') מביא שבהגהות 'בשחיטות ישנים' מצא האיך בודקים אי הוי שמוטה דהיינו ע"י תקיפת אגודל על שיפוי כובע ויפלוט הסימנים מבחוץ ויסיר האגודל - אם נשארו הסימנים בחוץ ודאי נשמט ואם יחזרו לאחוריהן לא נשמט וכעין זה יראה אם שחט הרוב. עכ"ד, ומסיים וז"ל: "ובבדיקה זו נוהגין כל השוחטים שראיתי" עכ"ל וא"כ צריך לדעת מדוע חזר בו הרמ"א על השו"ע ואמר שא"צ בדיקה ממש"כ הוא עצמו בד"מ שכן נוהגין השוחטים לבדוק מעיקור ?

ומצאנו ב'דעת קדושים' (ס"ק ג') שכתב וז"ל: "דכעת אנו רואים דלא שייך לחוש אף אחד מני רבבה לשמוטה כי ע"י תפיסת הסימנים בהילוך הסכין בקלות וע"י חריפות הסכין לא יארע שישמוט הסכין" יעוי"ש עכ"ל. ודבריו צל"ע, דמה נשתנה בזמנו מזמן הש"ך, הב"ח וש"ע הרב וש"א שחייבו בדיקה ? וכי לא היו להם סכינים חריפים ? דבש"ס (חולין דף ל' ע"ב) איתא דר' יונה בר' תחליפא שחט עופא בהדי דפרח. ואפ"ל דכוונתו דמיד שתופס הסימנים שוחט בסכין חד שאינו מספיק להשמט, ודוחק.

 

ובאמת, צריך להבין גם מהמציאות של ימינו שלא מצוי מציאות של עיקור כלל ואיני זוכר בתקופת קרוב למ' שנה שאני יושב בבית המטבחיים מקרה של עיקור שנעקרו הסימנים. וא"כ מה השתנה ? ולמה חששו כ"כ הש"ך שכתב "הואיל והוא שכיח תמיד בשעת שחיטה" והב"ח שכתב "שעל הרוב בעופות רגילים הסימנים להשמט" ?

 

וביותר צריך להבין,  דהנה בגמ' בשבת (דף קכ"ח,ב'): "אמר אביי, האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה בארעא [כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן. רש"י], אי נמי נידל להו מידל [יגביהנו שלא יהיו רגליו נוגעות לארץ. רש"י] דדילמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר להו לסימנים".  ועצה זו להימנע מעיקור הובאה להלכה בטור ובשו"ע בס"ס כ"ד ומיד אח"כ בסי' כ"ה ס"א כתב הטור והמחבר בש"ע דין חיוב בדיקה אחר שחיטה שנשחטו רוב הסימנים, ואילו חיוב בדיקה שלא נעקרו הסימנים כתב הטור שא"צ דסמכינן ארובא ואף המחבר לא הזכירו כלל ורק הרמ"א אגב שהביא מנהג השוחטים לתקוף אגודל בעופות, הוסיף שבדרך זו אפשר גם לראות שלא נעקרו הסימנים ובכל זאת א"צ לזה דסמכינן ארובא כשאר טריפות.

ועל דברי הרמ"א אלו קאי הש"ך בס"ק ב' וז"ל: "ובספרי העליתי דלכתחילה יש לבדוק גם אחרי שמוטה כדעת בה"ג ודמי לריאה דשכיחא בי' טריפות דצריך לבודקה לכתחילה וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטה בשעת שחיטה כדמשמע ממאי דאיתא בש"ס ופוסקים גבי השוחט תרנגול בס"ס שלפני זה וכ' " עכ"ד.  וא"כ הדברים מפליאים מאד דהש"ס כתב דיש חשש לעיקור בעוף אך גם כתב תקנתו ומשמע בש"ס דאחר קיום עצת אביי ליכא שום חשש וכך הביא השו"ע בסעיף הקודם וא"כ מה טענת הש"ך על הרמ"א מיד בסימן שאחריו ? דודאי מיירי כשעשו כתקנת חז"ל.

 

ואחר העיון נראה ברור שדרכם היה בעבר לשחוט כשהתרנגול עמד ע"ג קרקע ולכן אביי בגמ' אמר בסתמא "האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה בארעא וכו' " ולא קאמר דבאידנא דקיימא תרנגול בארעא לכבשינהו וכו' ש"מ שהרגילות היתה לשחוט תרנגול כשהוא ע"ג קרקע. ואין לתמוה מדוע היה השוחט צריך לכרוע ברך לפני העוף, מכיון דהעוף היה מגיע לשחיטה בימיהם כשהוא כבד ומגודל מאד והשוחט לא היה יכול לתופסו ולהרימו ולשחוט ואזי אז דרך השחיטה היה כשעמד העוף ע"ג קרקע ולכן בא אביי לומר בסתמא דמילתא כפי העניין בזמנם שיש חשש עיקור אא"כ יכבשו את רגלי העוף בקרקע שלא יוכל להתחזק מעצמו או אם יגביהו וכל זה בעזרת אדם אחר וכמו שעושים בימינו באווזות ובר אווזות, הודו והודיות שנשחטים רק ע"י סיוע של אדם אחר, וכך היה בעבר בשחיטת תרנגולים מחמת כובדם וגודלם שהיה דרכם לגדל העוף כו"כ חודשים עד שיתמלא בשר. דהגע בעצמך, דהשוחט צריך ביד אחת לעשות תפיסה טובה בצוואר העוף וביד זו גם לכבשינהו או למדלינהו, דהרי בידו השניה היה צריך לאחוז בסכין ולשחוט. וכיון דבדרך כלל היו אז הנשים באות עם העופות לשחיטה, השוחט לבד עסק בשחיטה ונאלץ להעמידו ולכרוע ברך לפניו ולשוחטו ואז חששו הפוסקים לעיקור. 

 

ובאמת, עניין זה שצריך השוחט עזרה מאחר בעופות גדולים או להעמידו על קרקע מוזכר ב'בית- דוד' (סי' כ"ד ביסוד הבית סק"ד אות ג') וז"ל: "כתבו בשו"ב הקדמונים מהר"ץ ועולת יצחק וזבחי שלמים דיש לשחוט אף אווזא ע"י סיוע מאדם אחר והביאם המנחת הזבח שם ס"ק י"ד וכו' וכן עוף גדול כגון אינדיג ואווזא אין לאחוז בידו אחת ולשחוט בהשניה כמנהגינו בעופות הקטנים מפני שמכביד על ידו ויבוא לידי דרסה. רק ישחוט ע"י סיוע [מאחר] או לכה"פ בין ברכיו. ובדיעבד ואומר ברי לי שלא דרסתי יש להכשיר בכל זה בהפסד מרובה וכו' ועיין מנחת יוסף שם שכתב דגם תרנגול גדול מנהגם לאוחזו בין ברכיו". ומוסיף שם בב"ד: "וראיתי לכמה שו"ב נוהגין בתרנגול גדול או כשהכנפיים נפוחים מחמת הקשירה וא"א לתפוס השני כנפיים בהיד כמנהגינו, אזי אוחזים רק בכנף אחד ובעור הצוואר והכנף השני יתנו [לאחוז] לאדם אחר לתופסו עד אחר שחיטה, ונכון הוא וכן אני נוהג" עכ"ל.

 

אומנם, הטור והרמ"א בשו"ע ריש סי' כ"ה מיירו כשנעשה כעצת אביי בעופות והוא המשך למ"ש בסעיף הקודם ולכן לא חשו לעיקור, אבל כששוחט לבד עוף גדול ואינו יכול לקיים עצת אביי, אז מביא הרמ"א  כיצד לבדוק משמוטה. ודו"ק אף שהוא קצת דוחק בלשונו מאחר שלא כתב כן בפירוש, מ"מ מסתבר כן דאלת"ה אינו מובן לאיזה צורך הביא הרמ"א בהג"ה את דברי ה'שחיטות ישנים' דהרי מסיק דא"צ לבדוק ? אלא ע"כ כוונתו היכא שלא יכל לעשות  כעצת אביי ואז צריך בדיקה.

ומאידך, הרמ"א בד"מ שהביא לבדוק מעיקור, מיירי רק כיצד בודקים משמוטה ולא כיצד שוחטים וכמפורש בלשונו: "איך בדקינן אי הוי שמוטה ?" ובא לומר היאך במעשה אחד ניתן לעשות שתי בדיקות – בדיקת רוב ובדיקה מעיקור ? וכוונתו למקרה  ששחט עופות גדולים לבד ועמדו על הקרקע והיה אז מצוי עיקור ולכן בדקו.

 

ובאמת מפליא דעצתו של אביי אינה מובאת במסכת חולין אלא במסכת שבת והרמב"ם אינה מביאה להלכה כלל. והיה אפ"ל שהוא עצה במניעת נזיקין ובבל תשחית ואינו הלכה בעיקור. וכצ"ל לשיטת הבה"ג דס"ל שבדיקה מעיקור הוא דין בשחיטה ויש תמיד חיוב בדיקה ומ"מ עצת אביי למנוע עיקור ולהציל מנזק. אך הרי"ף, הרא"ש והטור הביאו דברי אביי להלכה בדיני עיקור ופסקו הטור והרמ"א דאין חוששים לעיקור, ובעופות הוא מטעם דנפסק כאביי ואזי אין חשש כמשמעות הש"ס, משא"כ הב"ח והש"ך ס"ל דכיון דאין הדבר ברור תמיד שאפשר לעשות כעצת אביי שהרי לא תמיד יש אדם נוסף לעזרתו, לפיכך אין לומר דלא חיישינן לעיקור, דהחשש הוא ברור וכמו שאמר אביי דדילמא מנח להו לטופריה בארעיה וכו' ואילו התיקון אינו ברור  וזאת היא קושית הש"ך על הרמ"א דהרי קאי בין על בהמה ובין על עופות ויש נפק"מ בינהם, חידושו של אביי ע"כ היאך קאמר בסתמא דאין חוששין ללא שום תנאי דהרי בעופות רק כשכבשינהו אין חוששין. ולפי"ז נלענ"ד דכיון דהרא"ש פוסק כאביי אשר ע"כ כשלא הצליח השוחט לעשות כעצת אביי אזי אף לדעתו יש חיוב בדיקה מעיקור מדינא דש"ס ודינו כריאה דשכיח להשמט וכמ"ש הב"ח שעל הרוב בעופות רגילים הסימנים להשמט כמ"ש אביי דנועץ ציפורניו בקרקע. ומ"ש הטור דאין חוששין לעיקור, אזי בעופות היינו רק כשעשה כעצת אביי בזה וכמ"ש בס"ס הקודם והוא חשש מיוחד רק בעופות להרא"ש ולא בבהמות כיון דחיישינן בעוף דילמא מנח ליה לטופריה בארעא ועקר להו לסימנים. משא"כ כשכבשינהו או מדלניהו דינו כבהמה (שנשחטת רק כשהיא שכובה על גבה) וכשאר י"ח טריפות דאזלינן בתר רובא.   

 

ולפ"ז ניחא מה שלא בודקים האידנא מעיקור כלל מאחר שנשתנה היום דרך השחיטה וכולם שוחטים כשרגלי העופות באוויר  וכעצת אביי וכמ"ש הרי"ף, הרא"ש, הטור והשו"ע בס"ס כ"ד מאחר ואכשר דרא בדרך שחיטת העופות כיון שנשחטים המה אחר גידול של כשבעה שבועות בלבד ואינם גדולים כבעבר, ולכן הרמתם ותפיסתם קלה וחזקה וגם רגליהם באוויר דמחמת קוטנם וקלותם נתפסים כנפיהם וצוואריהם יחד, וגם עושים תפיסה חזקה לסימנים שמותחים עור הצוואר על הסימנים עד כדי כך שאינם יכולים לזוז ממקומם כלל ובפרט כשרגליהם גם באוויר ולא בקרקע כנהוג בשנים קדמוניות ולכן לא שייך ולא בנמצא בימינו כלל עיקור ושמוטה בעופות בדרך השחיטה הנהוגה בזמן הזה. ואף בשחיטת עוף ההודו המכונה אינדיג והאווזים למיניהם שגדולים וכבדים הם, רגליהם תפוסות באוויר ע"י פועל שמסייע לשוחט. כך שאין בנמצא כיום עיקור סימנים. דמה שכתבו הב"ח והש"ך דשכיח ורגילות הסימנים להשמט בעופות, הכל היה מחמת שדרך שחיטתם ששחטו העופות שרגליהם בקרקע או על דף ושולחן וכדמוכח בש"ך ובב"ח שם וזה היה מחמת גודל וכובד העוף ומאותה סיבה גם תפיסת הסימנים לא היתה חזקה וכמ"ש הב"ח וז"ל: "שעל הרוב רגילין הסימנים להישמט ע"י משיכתן לכאן או לכאן או ע"י נעיצת רגלי התרנגולין וכיוצ"ב" עכ"ל.

 

והבה"ג שהחמיר תמיד לבדוק מעיקור משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דזהו עיקור דקאמר שמואל בש"ס חולין שהוא מהלכות שחיטה. וכיון שהוא מהלכות שחיטה, אם לא בדק לא נודע לך אם נשחטה כראוי ובחזקת איסור עומדת. אך הרא"ש חולק על הבה"ג וס"ל שא"צ לבדוק משמוטה כמו שא"צ לבדוק אחר שאר טריפות לבד מטריפת הריאה דשכיחי משום דסמכינן ארובא דרוב בהמות כשרות הן וה"נ רוב בהמות אינן שמוטות. והש"ך הכריע דבדיעבד אין לאסור אם לא בדק אחר שמוטה כדעת הרא"ש וסייעתו, אבל תחילה יש לחוש לדברי בה"ג שדבריו דברי קבלה. ומסתבר טעמיה משום דדמו לריאה שצריך לבודקה לכתחילה וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטות בשעת שחיטה והיינו בבהמות כמ"ש הרא"ה בספר החינוך וה"ה בעופות כשלא עשה כעצת אביי. משא"כ כשעשה כעצת אביי ודאי דאין שכיח לעשות שמוטה כמשמעות הש"ס והפוסקים וכהכרעת הרא"ש ודעימיה.  

 

ודו"ק, דאף שיש בדברינו כו"כ דיחוקים, כבר כתב מרנא ורבנא החת"ס זצוק"ל דרוב הדיחוקים אמת עכ"ד וההכרח לא יגונה ואף ישובח להבין הנהגת הקדמונים ומנהגינו בזה"ז לדעת הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים.

 

עכ"פ, כיון דהן הב"ח והן הש"ך  וכן שו"ע הרב תלו עיקר חומרתם להצריך בדיקה מעיקור על כך ששכיח עיקור ושמוטה ואעפ"כ הסכימו דבדיעבד אם לא בדק כשר וכמ"ש הש"ך כיון דלא הוי נגד החזקה, א"כ ק"ו ב"ב של ק"ו  בעופות שנעשו כתקנת אביי, דמדינא דש"ס לדעת הרא"ש וסייעתו אין חשש כלל לעיקור ואפי' לכתחילה א"צ בדיקה. שהרי אף כששכיח עיקור  התירו בדיעבד בלי בדיקה, כ"ש כשאין מצוי כלל שאז ודאי יש לעלות בדרגה ולהתיר אפי' לכתחילה  בלא בדיקה אף לדעת הש"ך וההולכים בשיטתו.

אשר ע"כ יש ליישב בריווח המנהג בימינו שלא לבדוק אחר השחיטה אם נעקרו הסימנים ממקומם.

 

אומנם מצאנו 'בבית דוד' (סי' כ"ד ביסוד הבית, ס"ק ח', אות א') שכתב על דברי אביי וז"ל: "ונראה דאיירי שאוחז הסימנים ביד ושוחט וכמ"ש בפנים בשם מהרי"ו וכ"ה לשון בה"ג ובהדי דנקיט סימנא דחיותא איתעקרו סימנים וכ"ו " עכ"ל. וכ"מ בשמ"ח שם שכתב בשם הר"ץ וז"ל: "וכן צריך להיזהר כששוחט אווזא וכדומה ע"י שאחר אוחז הסימנים מכאן והוא מכאן שלא ימשכו אילך ואילך בחוזקה ויבואו לידי עיקור" ע"ש, ומסיים הב"ד וז"ל: "אבל לפי מנהגינו שאין אוחזים הסימנים רק בהעור מאחורי הצוואר אין חשש בזה לעקירת סימנים" עכ"ל.

ואעפ"כ, הב"ד בעצמו בריש סי' כ"ה כתב לחייב בדיקה מעקירה כפשטות לשון הש"ך בלי שום חילוק. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה דלענ"ד היכא דאין  חשש כלל לעיקור א"צ בדיקה אפי' לכתחילה אף לדעת הב"ח והש"ך. דהב"ח והש"ך מיירו בפירוש רק היכא דהחשש לעיקור גדול כגון ע"י שניים שתופסים הסימנים או שלא עשה כעצת אביי, דהלא בפירוש כתבו דהטעם משום דשכיח לעשות שמוטה וכן דע"פ רוב נשמט. ולכן היה הב"ד צ"ל דבעופות הקטנים כלשונו שאוחז השוחט הסימנים רק בהעור מאחורי הצוואר שאין שום חשש לעיקור א"צ בדיקה אפי' לכתחילה וכדאמרן. ודבריו צע"ג. ולדינא נראה פשוט כמש"כ ודו"ק.  

 

ועוד יש לשים לב דכ"ז בעניין בדיקה מחשש שמוטה, משא"כ בעניין הגרמה כששוחטים סמוך לראש, כבר הארכתי לבאר במקום אחר שהוא דין בשחיטה עצמה ולכו"ע צריך בדיקה אחר השחיטה להוציא מחזקת איסור ולא מצינו שהסכימו הפוסקים להקל אף בתרנגולים אפי' בדיעבד ואף אסרום באכילה כשלא נבדק מהגרמה כיון דשחיטה שלא במקומה לא הוי שחיטה כלל דהוי כחותך בליבה או במוחה ובחזקת איסור עומדת וכבדיקת רוב בסימנים הוי שהוא דין בשחיטה עצמה להוציא מחזקת איסור.

וכמו שלא מצינו פוסק שיתיר מבלי בדיקת רוב בסימנים ובעינן ידיעה ברורה ומוחשית שנשחט רוב כדי להוציאו מחזקת איסור, ה"ה דא"א להתיר במקום דנצרך בדיקה מהגרמה מבלי בדיקה זו כיון דאפשר דלא היתה שחיטה כלל ורק אחר בדיקה ידעינן אי הוי סתם 'חיתוך' או מעשה שחיטה.

 

 

ואני תפילה ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד.

 

 

ברוך בנימין רושגולד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בס"ד, סיון תשע"א

 

לכבוד מכובדינו,

הרה"ג ............  שליט"א

 

 

א. ח. ד. ש. וש"ת כראוי.

 

בדין חיתוך העוף מגבו קודם מליחה

 

ביור"ד סי' ס"ט כתב הפמ"ג במשבצות ס"ק ט"ו וז"ל: "כתב הבל"י אות כ' דראוי לבקוע העופות לשניים דלא כבה"י והטעם משום ריאה הנחבאת בצלעות עכ"ל [הבל"י] ויפה כתב וכן הנהגתי אני חדא דלכתחילה א"א למלוח בפנים בכ"מ וכו' "עכ"ל שם. וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג בגיליון הש"ע וז"ל: "בעופות יאות להכניס יד מבפנים ולמלוח בכל צד עד מקום שידו מגעת וראיתי אנשי מעשה חותכים לאורך העופות לשניים למען אשר יכולים למלוח עד שלא ישאר מקום בלי מלח וכן ראוי לעשות לכל יר"א". עכ"ל ומובא בדר"ת ס"ק פ"ה יעוי"ש.

 

אומנם, לאידך גיסא כשפותחים הרבה עופות מגבן מצוי מאד אצל הרבה מהם קרעים וכיסי אויר בין העור והבשר וכתב הפמ"ג בס"ק י"ג בשם הפר"ח בקו"א סי' ע"ז שכתב מהבה"י "שערער על קצת נשים שנוהגות לנפוח תרנגולים קטנים כדי למלאותם אחר המליחה. ומולחים ע"ג העור והעור הוא נפוח מעל בשר העוף דלא שפיר עבדי כי המלח אינו יכול להוציא את הדם שבבשר העוף דאפי' בדיעבד יש לאסור אם בשלו אח"כ במליחה זו. וסיים שדבריו נכונים וברורים וראוי לגעור במי שנהג כן". עכ"ד הפר"ח. והפמ"ג מסיק דפשוט הוא.

ומובא ג"כ בדר"ת ס"ק פ"ג יעוי"ש שהביא מספר מנחת יעקב בסולת למנחה כלל ט' דין ו' שהביא ג"כ דברי הבה"י הנ"ל וסיים: "דמ"מ אם מעבירים אח"כ הנפוח עד שהעור חוזר למקומו הראשון דבוק בעוף, נוהגין להתיר אפי' לכתחילה". עיי"ש.

אומנם בסידור הגאון יעב"ץ ז"ל ב'מגדל עוז' דיני מליחה אות כ"ה החמיר בזה אף בדיעבד אף אם מסיר הנפוח. וכתב וז"ל: "צריך להזהר שלא לנפח עור העוף קודם מליחה וכן הנופחים בשר העגל עוון כפול הוא בידם שיש בו משום הונאה וגנבת דעת. גם נותנים מכשול בהכשר הבשר שאין המליחה מועלת במקום המנופח אפי' כבר יצא ממנו הרוח וכו' והוא איסור גמור" עכ"ל היעב"ץ.

ועיין ביד יהודא ס"ק כ' שהביא דברי הבה"י והפר"ח וה'סולת למנחה' הנזכר וסיים בצ"ע לדינא. וכתב: "דכ"ז הוא רק אם לא עשה רק נקב קטן ונופח בה דרך הנקב אבל אם הפשיט העור כולו אף שעדיין דבוק בצד אחד ומלח ע"ג העור בודאי לא מהני לבשר ואין לחפש קולות" עכ"ד.

והנה ה'יד יהודא' צידד קצת לקולא בנופח דרך נקב קטן אך בזה נלע"ד יש ריעותא שחודרים מים בזמן השריה ואינם יוצאים לפני המליחה ובזה לכו"ע שאינה מועילה מליחה העור לבשר שתחתיו דהמים מפסיקים ולא מאפשרים שאיבת הדם.

ויעוין בדע"ת שמביא קצת ראי' לדברי היעב"ץ מפרוש המשניות להרמב"ם ותיו"ט בפ"ב דעוקצין מ"ה דאיתא שם במשנה: "האגוזים והשקדים חיבור, עד שירסס". וכתב הר"מ שם בזה"ל: "האגוז האחד והשקד האחד האוכל שלה וקליפתה חיבור זה לזה וכו'" כי הקליפות, שומרין להם כל זמן שהקליפה מחוברת באוכל חיבור טבעי, אכן כשסרה הקליפה אין ספק כי אינו מיטמא ואע"פ שהחזירה למקומה וכו'" ע"כ והביא נמי מ'חמודי דניאל' סי' ל"ז שכתב: "דלפעמים נמצא עוף נפוח והעור רחוק מן הבשר ורוח ביניהם וכשנוקבים יוצא הרוח וכו' אסור למולחו ע"ג העור , דדוקא כשמדובק בתולדה מותר למלוח עליו" וכו' ע"ש.

 

וא"כ בזמנינו כשצריכים למלוח אלפי עופות ששחטו ביום אחד ובאם נצריך פתיחת כל עוף מגבו בודאי יווצרו מאות רבות של קרעים צדדיים כתוצאה מהחיתוך של כל עוף מגבו ובניהם כיסי אויר וכיסי מים, שאין באפשרותם לא של המשגיחים ולא של המולחים להרגיש בהם - יצאה שכרה של הנהגה טובה זו בהפסדה. דפשוט וברור שהפוסקים שצידדו בפתיחת העוף מגבו מיירו לכל יחיד ויחיד ששוחט רק לביתו, ועל כך אמרו שעדיף לפותחו מגבו. ואנו על הכלל עינינו שלא יצא מכשול מתחת ידינו.

 

ואחרי שקיים כיום מכשור חדש המוציא בשאיבת ואקום (!!!) כל חלקי פנים וגם ברזי התזה של מים לתוכם של העופות וכמו"כ קיימת השגחה צמודה על המליחה, לכן העדפנו מליחת העוף בשלמותו כמליחת עוף ההודו הנקרא 'אינדיג' שכו"ע מולחים אותו כשהוא שלם ואין פוצה פה ומפצף וכל זאת משום קשיים טכניים לפותחו מגבו ומשו"ה הסכימו כולם למולחו כשהוא סגור. וא"כ עאכו"כ שיש להתחשב בקשיים הלכתיים ולמלוח גם עופות כשהם סגורים מגבם. ואכמ"ל.

 

ואסיים בתפילה שלא יצא מכשול מתח"י.

 

                                                                           ברוך בנימין רושגולד

נ.ב.

שמעתי מזקני חסידי צאנז שבצאנז ובבאבוב נהגו להביא עוף שלם ממולא לסעודת שלום זכר ומקורו מבית רופשיץ. וגם ה'דברי חיים' זצוק"ל היה טועם ממנו בליל שבת ולאחר מכן ציווה להניח העוף לסעודת היום. וכן בסעודת פורים הביא לשוה"ט עופות ממולאים.

 

בס"ד, אדר ב' תשע"א

 

 

לכבוד ידידי היקר

מרא דאתרא דעיה"ק נתיבות ת"ו

הכהן הגדול מאחיו, מחזיק במידותיו של אהרון הכהן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב ואהוב על הבריות ומקרבן לתורה ולאבינו שבשמיים, ה"ה

הגאון מוהר"ר פנחס כהן שליט"א

 

 

נעימות בימינו נצח,

 

זה זמן רב שביקשוני להעלות על הכתב דעתי ושיטתי אודות חיתוך הכנף

השלישית בעופות.

 

 

הנה, עניין הורדת הכנף השלישית לפני המליחה וענין הזהירות מצרירות דם, המה  דברים נפרדים ואבאר בעהשי"ת.

 

א. עניין חיתוך הכנף השלישית:

 

בשו"ע מופיע פעמיים דין חיתוך וכ"ז רק בטלפיים של בהמות ולא בכנפיים של עופות, פעם ביור"ד בסי' ס"ח ס"ז וז"ל: "ויש מחמירין וחותכין ראשי הטלפים מעט ומניחין החתך למטה כדי שיזוב הדם" עכ"ל, ומיירי כששם על האש יעוי"ש,

ובפעם השני' הוא מוזכר לגבי מליחה בסי' ע"א ס"ב וז"ל: "הטלפיים מחתך אותם מעט למטה ומולחו ויניח מקום החתך למטה וכו'" עכ"ל.

 

עניין חיתוך בכנפיים דעופות הוא חידוש הרדב"ז ולא הוי נחלת הכלל ומובא רק בדר"ת סי' ס"ה ס"ק כ"ב בשמו שכתב: שחותכין ראש הכנף בעוף ודרך שם יוצא הדם ע"י מליחה וכ"כ בטהרת אהרן ס"ק כ"ג שנוהגין לחתוך ראשי עוקצין מן האגפיים קודם מליחה עכ"ד. אך דבר זה אינו לא ברמב"ם, לא בטור ולא בש"ע ואדרבא בעופות ואפילו אווזים וכו' כתבו הפוסקים דא"צ לחתוך הציפרניים קודם המליחה מדינא יעוין בדר"ת סי' ע"א ס"ק ו', וא"כ ק"ו ב"ב של ק"ו בכנפיים דא"צ לקצוץ ראש הכנף מדינא.

 

וכן משמע מפורש נמי ממש"כ המחבר ביור"ד סי' ס"ה ס"ג וז"ל: "והלכך צריך לחתוך עצם האגפים ולמלחם" עכ"ל, הרי ששפתותיו ברור מיללו דבחיתוך בלבד סגי וא"צ לקצוץ לכנף השלישית.  ולהרמ"א שם אף במש"כ המחבר א"צ, דהדם יוצא ע"י מליחה רגילה יעוי"ש.

 

ובשחיטה שלנו שבה יש הקפדה גדולה על כללי איכות, משתדלים שהכנף השלישית יורדת מיד אחרי המריטה ואף הרופאים ואחריהם פועלי האריזה בודקים ומורידים חלק זה וכ"ז מטעמי איכות גרידא, סגי בהכי.

 

 

ב. שיטת המחבר בחיתוך הכנפיים:

 

ולעניין שיטת המחבר שהוזכר לעיל, שצריך לחתוך עצם האגפים (הכנפיים) והוא באמצע, בין שני חלקי הכנף ולמלחם, מפליא שלא ראינו ולא שמענו שנוהגין כן לחתוך הכנפיים לשניים.

 

וכן מובא גם בדרכי תשובה, בסי' ס"ה, ס"ק כ"ב שהביא בשם 'מחזיק ברכה' שכתב בשם זקינו הגאון מהר"א אזולאי ז"ל (בעמח"ס 'חסד לאברהם') בהגהותיו ליור"ד: "דמשמע מדברי המחבר כאן שצריך לחתוך העצם לשניים ממש. וסיים, דלא ראיתי נוהגין כן אלא מפרקין הפרק מן הגוף, ואפשר דלא סגי בהכי" עכ"ל.

 

וכתב כך אע"פ שהיה מבני ספרד ההולכים בשיטת המחבר-מרן הב"י  ובכ"ז כותב שלא ראה שנוהגין כן ובודאי דכוונתו לחכמי ספרד שבמקומו.

 

ואע"פ שסיים שעכ"פ מפרקים הפרק (הכנף) מן הגוף,  כ"ז דוקא הם שהיו מולחים בביתם וכשראו שנפתח ונפרד העור מן הבשר בעקבות פירוק הכנף מגוף העוף, ודאי הקפידו בטורח להכניס במקום ההוא מלח בין העור לבשר. אבל בימינו כשמולחים במשחטה אלפי עופות, א"א לראות אם נפרד העור מהבשר, מחמת ריבוי העופות  וכשלא מכניסים מלח היכן שנפתח העור ונפרד מהבשר, יש לעוף דין נמלח מצד אחד שכשרותו רק בדיעבד.

 

ולכן, למעשה ממנ"פ אין לעשות כן לפרק חלק הכנף מהגוף, חדא דאפשר דלא לזה נתכוון המחבר במש"כ שיש לחתוך עצם האגפיים והוא דוקא באמצע שני חלקי הכנף.  ועוד, מחשש נמלך מצד אחד כשלא יכניס היטב מלח בין העור לבשר.

ולעניין לחתוך עצם האגפיים באמצע, כיון שגם חכמי ספרד לא נהגו בזה כדעת מרן וכמו שהעיד הגאון מהר"א אזולאי ז"ל ע"כ דסמכינן כו"ע על הרמ"א דא"צ חיתוך.

 

 

ג. עניין זהירות מצרירות דם:

 

עניין, דין צרירות דם מבואר ומפורש ביור"ד סי' ס"ז, ס"ד במחבר וברמ"א שם ובעוד כו"כ מקומות בשו"ע,

 

 

וכן אנו נוהגים, כשהמשגיח באולם האריזה והפירוק מזכיר לפועלים לבל יקחו שום אבר עם צרירות דם והם אכן עושים מיון כפי יכולתם. אנו מצידנו מקפידים גם לקחת רק עופות וחלקי עופות סוג א' אחרי הקפדה גדולה של המפעל על צרירות דם  בכדי שיהיו ראויים לפי הכללים לייצוא לחו"ל ובזה יצאנו יד"ח.

 

 

אך זאת יש לדעת, שכל ספרי השו"ת נוצרו ע"י אנשים שהלכו "עם עוף אחד בלבד" לשוחט ושחטו אותו והשרו אותו ומלחוהו ובשלוהו ואעפ"כ נוצרו שאלות שונות ומשונות, ועאכו"כ כיום, כששוחטים בכל מקום אלפי עופות בכל יום, א"א לסגור הרמטית שלא יהי' שאלות.

והמוצא אעפ"כ צרירות דם שיוריד כדי קליפה ודי בזה לכל הדעות. ובעבור זה נמצא גם מרא דאתרא בכל אתר ואתר,

אומנם, אנו מצידנו עושים כל מאמץ והשתדלות שהעוף יצא חלק.

 

 

וכאן המקום, להודות לכבודו שוב ושוב על כל החסד אשר גמלנו  בשותפות של אמת במשחטה שתחת פיקוחו, בעזרה וסיוע לקיומה כסידרה של שחיטת 'פלייש' המיוחדת בהידוריה.

 

ואסיים בתפילה שלא יצא מכשול מתח"י.

 

 

                                                                           ברוך בנימין רושגולד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בס"ד, יום א' לחודש שניתנה בו תורה, תשע"א

 

לכבוד

הרה"ג............... שליט"א

רב ואב"ד.......... עיה"ק

 

א. ח. ד. ש. וש"ת כראוי.

 

                       בעניין הוצאת הכליות מהעוף קודם המליחה

 

אחר ביקורו האחרון בשחיטה כשעסקנו בסוגיא זו, אמרתי בליבי להעלות עיקרי הדברים על הכתב מאחר ורבים שואלים ומתעניינים על דבר זה.

 

ביור"ד סי' ס"ט כתב הפמ"ג במשבצות סק' טו' וז"ל:

"כתב עוד ה'בית לחם יהודה' אות כ' דראוי לבקוע העופות לשניים דלא כבי"ה והטעם משום ריאה הנחבאת בין הצלעות" עכ"ל [הבל"י] ויפה כתב וכן הנהגתי אני, חדא דלכתחילה א"א למלוח בפנים בכ"מ ועוד, ריאה וטחול וכליות של עוף המונחים בתוכו אף דיעבד אסורים אי לא נמלחו רק מצד אחד בחוץ. דהם לא נמלחו כלל דהוא אבר אחר. ול"ד לחתיכה עבה.  ואף בבקע יש להוציא הריאה וכו' דלכתחילה בעי מליחה מב' צדדים". עכ"ל הפמ"ג.

 

וכוונתו במש"כ,  דריאה,טחול וכליות של עוף המונחים בתוך העוף אף דיעבד אסורים אי לא נמלח העוף  רק מצד אחד בחוץ, דהם לא נמלחו כלל -  דהיינו, כיון דא"א למלוח העוף יפה מבפנים ורק נמלח מבחוץ וא"כ אפשר שלא הגיע מלח כלל לריאה,טחול וכליות ומש"ה אף דיעבד אסורים, כיון דכלל לא נמלחו. דמליחת העוף אין מועיל להם  כיון שהם איברים בפנ"ע, ול"ד לחתיכה עבה.  ומש"כ דאף בבקע יש להוציא הריאה וכו' – דהיינו, אף אם בקע העוף לשניים ואפשר למלוח מבפנים כדבעי, מ"מ ס"ל דצריך להוציאם דבלא"ה אף אם מולחם דינם כנמלחו מצד אחד, שכיוון דהוי אברים בפנ"ע, אין מועיל מליחת העוף מבחוץ לצד האבר הדבוק בדופן העוף מבפנים. ודו"ק.

 

אך בשו"ת 'תשובה מאהבה' ח"ג בגליון השו"ע כאן , כתב וז"ל:

 "בעופות יאות להכניס יד מבפנים ולמלוח בכל צד עד מקום שהיד מגעת, וראיתי אנשי מעשה חותכים לאורך העופות לשניים למען אשר יכולים למלוח עד שלא ישאר מקום בלא מלח. וכן ראוי לעשות לכל ירא ה'". עכ"ל והובא בדר"ת סק' פה'.

 

וכ"כ בספר 'יד יהודה' שהמליץ על המנהג שלא להוציא וסומכים על שמולחים העוף מב' צדדים וכיון שמולחים גם מבפנים, שפיר מהני גם לריאה.יעוי"ש.

ובשו"ת 'שמן רוקח' ח"א סי' מ"ב מחמיר בזה וכתב דאף אם בקע העוף לשניים דאפשר למולחו היטב מבפנים צריך להוציא הריאה והכליות, דלכתחילה צריך למולחם היטב מ-ב' צדדים. עיי"ש.  אך בספרו 'שערי דעה' כאן סק' ב' חזר בו וכתב: "דנראה דאין לחוש להחמיר בזה כ"כ". יעוי"ש.

 

ומביא שם בדר"ת מספר 'דברי יוסף' שהביא דברי ה'יד יהודא' הנ"ל והשיג עליו - כי מה שסמך  ה'יד יהודא' להקל בזה משום שהריאה הדבוקה לצלעות הוי כחתיכה עבה, ליתא, דהריאה אינה דבוקה כולה לצלעות. כי יש ממנה מגולה מ-ב' צדדים. א"כ הוי הריאה לא נמלח אלא מצד א' ובפרט כי הרבה פעמים נמצא בריאה של עוף צרירות דם הרבה וקרוש מחמת השחיטה ובזה ודאי לא מהני המליחה מאחר ואין כח במליחה להוציא דם הנצרר" יעוי"ש. ומסיים, "ובמקומנו נוהגים להיזהר בזה לנקות העוף קודם מליחה מבפנים שלא ישאר כלל לא מן הריאה ולא מן הטחול ולא מן הכליות".עכ"ד הדר"ת.

 

ומש"כ גבי הריאות לדחות דברי ה'יד יהודא', לענ"ד דבריו נכונים מאד. ראשית, דהריאה אינה דבוקה כולה בצלעות כשהיא בריאה. וגם מש"כ לדחות דנמצא בריאות צרירות דם, גם זה נכון מאד והוא כשלא שחט כל הקנה אלא רובו, ונשאר הקנה מתוח והעוף ממשיך לנשום ולשאוב בתוכו דם השחיטה אל הריאות ועי"כ פעמים שהריאה מלאה מדם השחיטה, ובפרט כשראש העוף אינו מתוח לכיוון הקערה המקבלת את הדם, אלא נתפס ראשו בדפנות ונכפף, כך שמצטבר סביב הקנה הרבה דם ונשאב לריאות. ולכן אף ה'יד יהודא' כותב דאם צרורה דם יש לאסור אף בדיעבד.

 

ומצאתי בדע"ת, סי' ס"ט, ס"ד שהביא משו"ת 'בשמים ראש' ס' סב': "דהעולם אין נזהרים להוציא הריאה מן העוף קודם מליחה משום שהיא נחבאת ואדוקה בצלעות והוי כחתיכה עבה. אבל החוש מעיד דלפעמים כולה דם ויש להזהר לכתחילה להוציאה". יעוי"ש, עכ"ד.

 

והוסיף בדע"ת להביא שמצא ב'דמשק אליעזר' בפרק כל הבשר, סו"ס י' שכתב ג"כ: "דבריאה של עוף אין מדקדקין לקורעה מן העוף מהצלעות בין במליחה ובין בבישול משום דהצלעות מגינות אפי' יש נקב וכדאמרינן בכרכשתא שהירכות מגינות עליה" עכ"ד. וע"ז הוסיף הדע"ת דלפי"ז צ"ע אם גם בכרכשתא וירכותיה יש להקל  בכה"ג עכ"ל.

 

עכ"פ, כיון שידוע שהעולם לא היה נזהר בזה להוציא הריאות וכו' וכמ"ש בשו"ת 'בשמים ראש', 'דמשק אליעזר' וה'יד יהודא' ובודאי כוונתם אף להחרדים לדבר ה' זו הלכה. ועיקר טענת המערערים הוא משום שאינו נמלח כראוי כיון שהוא דבוק בצלעות רחוק מפתח העוף שדרכו מולחים פנים העוף וגם משום שפעמים הרבה הריאה מלאה דם.

 

אשר ע"כ ודאי שיש להחמיר בריאות ולהקפיד להוציאם קודם המליחה דקשה להקל בזה, משא"כ בכליות שהמה דבוקים היטב בשקע העצם שבעוף וגם אין בהם צרירות דם, יש לכאורה למנהג העולם מקום וסמך לומר שהוא כחתיכה עבה מאחר שנפסק בשו"ע יור"ד סי' מ"ד, ס"י דאין טריפות בכוליא של עוף, וביאר הט"ז שם בס"ק ט"ז  בשם מהרי"ל לפי שכליות העוף הם סגורים בעצם ואין מגיעים שם בני מעיים.עכ"ד. ואסבר לן ה'תבואות שור' וז"ל: 'כיון שהם במקום אחר וסגורים, לפיכך אינם כליות כלל, דהכליות סמוך לבני מעיים הם  ומשמשו אותן שבא לשם פסולת המשקין ומשם יוצאים, אבל בעוף אינן סמוכים לבני מעיים כלל ואינן נקראים כליות רק בלשון מושאל ואינן כ"א גוש בשר בעלמא" עכ"ל.  וא"כ, לדבריו לא הוי אבר אחר אלא גוש בשר המוקף בחלקו בעצם ובכה"ג הרי לא שמענו דיש לקלף ולהוציא בשר מן העצם כדי למלחו. אתמהה.

 

ומפליא, דהפמ"ג עצמו העתיק בסי' מ"ד את דברי התבו"ש בזה. ועוד צ"ע מאי שנא ממליחת הראש שאיתא בסי' ע"א, ס"א דהראש חותכו לשנים ומולחו יפה לצד פנים וחוזר ומולח על השיער וכו' ופירש הש"ך בס"ק א'-ב' וז"ל: "אין לפרש הטעם משום דלכתחילה צריך למלוח מב' צדדים וכדלעיל סי' ס"ט, ס"ד, דא"כ אמאי שרי כאן בס"ג ע"י נקיבת העצם והקרום, אלא ודאי כיון שמולח מבחוץ מכל צדדיו סגי, דלא יהא אלא חתיכה אחת עבה. והכי קאמר, הראש חותכו לשנים וכו'  כלומר,  מי שרוצה לעשות מצוה מן המובחר למלוח הראש והמוח חותך הראש לשניים ומולחו יפה לצד פנים משום המוח וכו' וחוזר ומולח על השיער היינו משום דלכתחילה צריך למלוח מ-ב' צדדים וא"צ להוציא המוח אלא מונח כך בעצם הגולגולת [כ"כ הפמ"ג בשפ"ד, ס"ק א'] ובס"ג מבואר דמי שרוצה למלוח הראש והמוח בתוכו ינקוב העצם והקרום". עכ"ל.

 

וא"כ הארנו לדעת דמועיל מליחת העצם לאבר אחר שבתוכו, דהיינו מליחת הגולגולת מועילה למוח שבתוכו. ולפי"ז פשוט וברור דמועיל מליחת העוף מבחוץ לכליות  שבתוכו מאחר שמולח גם מבפנים והכליות קרובים לפתח שבו מכניסים המלח  לתוך העוף ובודאי שנמלח שם כראוי ולכן הוי כחתיכה עבה וכנמלך מב' צדדים. דוודאי המוח אבר בפנ"ע הוי ואעפ"כ מהני למולחו כשהוא בתוך גולגולתו ע"י נקיבת העצם והקרום בלבד. וק"ו בכליות דמהני.

 

וזכורני שמלפנים אף בשחיטות החרדים כאן בארה"ק לא היו מקפידים על הוצאת הכליות קודם המליחה ולכן המהדר להוציאם קודם המליחה או לזורקם כשלא הוציאם ולא לאוכלם, תע"ב וקדוש יאמר לו. אך גם מי שאינו מוציאם קודם מליחה ואוכלם, אין מזניחין אותו ולא הוי כמי שאינו מדקדק  במצוות. דהלא ב'יד יהודא' כתב על מה שרואים את הריאות בקערה אחר הבישול, מחמת שאין מדקדקין להוציאה קודם מליחה ומבשלים העוף עם ראותיו - הוא מכנה אי דקדוק זה שנהגו בו העולם "כמנהג ישראל תורה הוא" דבאמת אין חשש בזה. וכ"ז אף בריאות שיש בו לפעמים כו"כ חששות וכדאמרן. וא"כ ק"ו ב"ב של ק"ו בכליות דאין בהם שום חשש דיש מקום למנהג זה ותורה הוא.

אומנם, אמת שה'יד יהודא' ס"ל דאף בריאה אינו מצוי בד"כ דם ולכן לא דיקדקו בהוצאת הריאה. אך ברור הוא שבכליות אין חשש כזה כלל דאף אחד מן הפוסקים לא חשש לזה ולכן ודאי דעדיפא כליות מן הריאות הן מבחינת דם והן מבחינת המליחה.

 

וא"כ ממ"נ אין חייבים להוציא הכליות, או משום דהוי כגוש בשר ולא אבר בפנ"ע וכמ"ש התבו"ש. ואפי' נאמר דהוי אבר בפנ"ע, לא גרע מראש של בקר שמועיל בו מליחה ע"י נקב אף שהוא שלם, ועכ"פ כשחותכו לשניים ומולחו לצד פנים הוי מצוה מן המובחר וכמ"ש הש"ך. א"כ, ה"ה בכליות כשמולח העוף מבפנים ומבחוץ, מקיים בכך מצוה מן המובחר דמאי שנא, ומנהג ישראל תורה הוא.

ואסיים בתפילה ובתחנונים שנזכה לקבל את התורה מאהבה ולשמור מצוותיה אנו ובנינו וב"ב עד עולם ונזכה שלא יצא מכשול מתח"י.