מהדרין?

הרב יהודה עמיחי

    א. אכילת דבר שהורה בו חכם

 

    הרבה משאלות הכשרות המתעוררות בארצנו אין חולק שהדבר הוא כשר, אלא שבעלי נפש מסוימים רוצים להחמיר על עצמם ולהדר בכל מיני הדורים, ונשאלת השאלה אימתי וכיצד אפשר להדר.

 

    נאמר ביחזקאל (ד, יד):

"ואומר אהה ד' אלהים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול."

     בהקשר לכך נאמר בגמרא (חולין מד ע"ב):

"ונבלה וטרפה לא אכלתי - שלא אכלתי בשר כוס כוס (בהמה מסוכנת שממהרים את השוחט לשוחטה קודם שתצא נשמתה).

ולא בא בפי בשר פגול - שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר' נתן אמרו שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה."

    ומסבירה הגמ' שבהמה שהורה בה חכם נקראת "בשר פיגול" רק כאשר החכם מורה להיתר עפ"י הסברא, אבל הסומך על הוראה שקיבל יכול לאכול למרות שהורה בה חכם.

 

    ב. בעלי נפש באכילת ספקות

 

    המאירי (חולין מד ע"ב ד"ה ספק) כתב:

"ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו, ואם הורה בה להיתר מותר, אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה, ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה, ומכל מקום דבר הנודע מן הקבלה אעפ"י שאין זכר לדבר מותר, ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם".

 

    אפשר לפרש את דברי המאירי "שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה" בשני אופנים: (1) אין יוהרא אם החכם לא יאכל את הדבר. (2) אפשר להסביר שהכוונה היא שאפילו באדם רגיל אין יוהרא אם לא יאכל את הבהמה שהורה בה חכם.

     אולם מדברי הגהת אשרי (חולין פ"ג אות ז) עולה  שבעל נפש לא יאכל מבהמה שהורה בה חכם מכוח הסברא, אבל אם יש לחכם קבלה יכול לאכול.  משמע מדבריו שאדם רגיל להחמיר בספק שהורה בו חכם מסברא.

 

    דעת הב"י היא שאדם רגיל אינו צריך להחמיר בדברים מסופקים. הטור (סי' יז) הביא שתי תשובות מהגאונים, באחת נאמר שיש להחמיר במפרכסת ובשניה הקלו, והב"י (ססי' יז, אות ג ד"ה יש מן הגאונים) כתב "וזה שאמרו (להחמיר במפרכסת) אינו אלא מדת חסידות כלומר ולא לכל אדם אמרו, אלא לרוצה לנהוג במדת חסידות". כלומר שאדם רגיל אינו צריך להחמיר במפרכסת, ורק לנוהג במנהגי חסידות יש מקום להחמיר. ומתוך שהגמ' (חולין שם) השוותה דין אכילת מפרכסת ואכילת דבר שהורה בו חכם, משמע שכן הדין לגבי בהמה שהורה בה חכם ורק בעלי חסידות רשאים להחמיר.

    וכיון שבמידת חסידות עסקינן, אזי כתב הש"ך (סי' יז ס"ק ח) שמותר להחמיר רק במקום שאין הפסד ליהודי מתוך החומרא, אולם כאשר ישנו הפסד ליהודי המוכר - גם בעלי חסידות אינם רשאים להחמיר מלבד גדולי החכמים (עיין בבאור הפמ"ג שפ"ד ס"ק ח).

    וכן נראה שאפשר לדייק מדברי הרמ"א (קטז סעיף ז):

"בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת - בעל נפש לא יאכל ממנה".

    מדברי הרמ"א אפשר ללמוד שני דברים: (1) אם הדבר מפורש להיתר - אין לבעל נפש להחמיר. (2) מי שאינו בעל נפש אינו צריך להחמיר אפילו בדבר שהורו בו מספק, ויתכן שיש בכך איסור של יוהרא, וכן כתב בסולת למנחה (כלל עו דין ח, הובא בפ"ת סי' קטז ס"ק י) הרוצה להחמיר בדבר שלא מצאנו שהחמירו בו האמוראים הרי זה כמו אפיקורסות, ויצא שכרו בהפסדו.

 

    יתר ע"כ מדברי השל"ה (הובא בבני יששכר מאמר ב ממאמרי חודש אדר, דרוש ז) משמע  שישנה עדיפות על דרך הסוד לאכול דבר שהתבטל בו איסור, וביאר שגדול הנהנה מיגיע כפיו - החכם שעמל בתורה והצליח להתיר, יותר מירא שמים - שהוא המחמיר, ואינו מוצא מקום להקל, המהרש"א בחדושי אגדות (חולין מד ע"א ד"ה הרואה) ביאר את הפסוקים (תהילים קכח) "אשרי כל ירא ד' ההלך בדרכיו" - אלו המחמירים בספקות, ונוחלים עוה"ב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" -  אלו הם העוסקים בתורה ומצליחים להתיר את הספקות, אשריהם בעוה"ז שהרי אוכלים את שהתירו, וטוב לך - לעולם הבא שהרי עסקו בתורה.

    את דרשת הגמ' שלא אכלו בהמה שלא הורה בה חכם, ביאר בבני יששכר בהקשר לדבר שתלוי בסברא, אבל דבר שנפסקה הלכה לגביו, הרי שאין מקום להחמיר, ואדרבא אכילתו עדיפה.

    לסיכום דעה זו: מאכל שהותר מחמת דין מפורש – אין להימנע מלאכול אותו ואפי' הוא בעל נפש. מי שאינו בעל נפש– לא יחמיר בדבר שהורה בו חכם.

 

    ג. הרשות לכולם להחמיר

 

    מצאנו שהאו"ה (כלל נז סעיף טו) חולק על הדעה שהובאה לעיל, וז"ל:

"אם רצה להחמיר על עצמו שלא לאכול מבהמה ועוף או מכל דבר שנשאל לחכם או מתבשיל שנפל או שנמצא בו איסור בכלי שני או בכלי ראשון ויש ששים, או בשר אחר גבינה באותה סעודה, ומכל כהאי גוונא, מכל דבר כיעור - הרשות בידו, וגם אמרו בהמה שהורה בה חכם בעל נפש לא יאכל ממנה, וכן כתב מהר"ם וכל אדם יכול לגדור ולהתקדש עצמו אף במותר לו ואין זה כמוסיף על התלמוד ומביא ראיה, וגם מצוה היא כמו שדרשו רז"ל מכי עם קדוש אתה לד' אלהיכם".

    מדברי האו"ה עולה שיכול אדם להחמיר ולהימנע מאכילת דבר המותר או מאכילת דבר שנפסקה הלכה לגביו, כגון כשיש ששים או בכלי שני, יכול האדם להחמיר על עצמו ולהימנע מאכילתו. כמו כן כתב האו"ה בשם מהר"ם שכל אדם יכול לגדור ולהתקדש.

    בשו"ת מור ואהלות (להגר"א פוסק זצ"ל, אוהל ברכות והודאות סי' מג) כתב שההיתר להחמיר הוא בכל מקום שיש חזקת איסור, כגון ספק בשחיטה אבל במקום שאין חזקת איסור - אסור להחמיר, אולם מדברי האו"ה נראה שאפילו אין חזקת איסור ג"כ יכול להחמיר.

     מלשונו של האו"ה נראה שאינו מבחין בין מקרה שאסור דינית או שישנה רק דעה האוסרת, לבין מקרה שהדבר נראה רק ככיעור בעיני בני אדם; בכל המקרים - הרשות בידו לאסור.

    כסברא זו כתב גם בספר (ראשית חכמה פרק טו) שכל אדם צריך להדמות ליחזקאל הנביא שלא אכל דבר שהורה בו חכם, ואם יש דבר שנחלקו בו האחרונים הרי בודאי שיחזקאל הנביא לא היה אוכל ממאכל זה, ועל כן ראוי לכל אחד להחמיר בכל דבר שיש בו חשש איסור.

 

     ד. חומרא ולא דין

 

    יש לשאול על שיטת האו"ה מהגמ' (חולין מד ע"ב) שם משמע שהידורים מיוחדים מיועדים לבעל נפש בלבד, וכיצד התיר האו"ה לכל אחד להחמיר על עצמו בפרט שמצאנו בש"ס דיני יוהרא המגבילים את האדם הרוצה להחמיר במקום שאינו מחויב, כגון חתן שפטור מק"ש ובכל זאת רוצה להחמיר על עצמו ולקרא הרי זה יוהרא. בנוסף, החמרה של אדם אחד יכול להביא לכך שיפגע בכבוד אחרים, וכן איתא בר"ן (קידושין יג ע"ב  מדפי הרי"ף, ד"ה מכאן) שבעלי אומנות לא יעמדו בפני ת"ח אפילו עסוקים במלאכת עצמם, ורוצים להחמיר ולהדר בקימה בפני ת"ח, מכיון שאם יעמדו אלו - ייראו שאר האומנים שאינם עומדים כמזלזלים בכבוד ת"ח. וא"כ כיצד יכול האו"ה להתיר להחמיר^[1]?

    ונראה שיש להסביר את הדבר על פי דברי השו"ע (יו"ד סי' יז  סעי' ג) "גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות ואע"פ שפרכסה בסוף השחיטה". ועל כך העיר הברכ"י (יו"ד סי' יז אות ב):

"דוקא כי עבד מצד חומרא וגדר ולקדש עצמו במותר לו אז הוא דשרי, הא אם עושה מפני שיש לו פקפוק בעיקר הדין אסור לעשות כל שהלכה רווחת במימר קדישין".

    ההיתר הוא להחמיר ולא לפסול, וכעין זה כתב גם בשלמת חיים (להגרי"ח זוננפלד זצ"ל, ח"א או"ח סי' עז) שמותר להחמיר בכל מה שירצה, ותבוא עליו ברכה ובלבד שלא יאמר שזה מן הדין. על פי דברים אלו מיושבת קושיית הרמ"א (שו"ת סי' נד) הרי בירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ט, שבת פ"א ה"ב) לענין התרת שמן נאמר שרב לא אכלו, ושמואל אמר לו: אכול או שאכריז עליך כזקן ממרא. ומכאן הוכיח הרמ"א שאסור לאדם להחמיר על עצמו, אולם כבר כתב (ברכי יוסף סי' יז אות ב) שאפשר לומר שרב לא רצה להתיר את השמן מדינא, ולכן א"ל שמואל שיכריז עליו כזקן ממרא. מאידך אם היה רב מחמיר על עצמו כהנהגה טובה, הרי שלא היה נחשב להיות זקן ממרא ^[2].

    על פי דברינו אלו יש להבחין בין ת"ח המחמיר על עצמו בצנעה ולא יבואו ללמוד מדרכיו, ולכן לא יוגדר כאילו הורה הוראה ציבורית המחייבת, אולם כאשר ת"ח ומורה הוראה עושה כן בפרסום – יש בכך כמתן הוראה שיש להחמיר, ולכך גם לדעת האו"ה – אין היתר^[3].

 

    ה. חומרא במקום שיש מנהג

 

    הרמ"א (שו"ת ססי' נד) הוסיף שהאיסור לת"ח לאכול דבר שהורה בו חכם, נאמר במקום שאין כנגדו מנהג, אבל אם נהגו לאוכלו, אסור לנהוג בדרך של חומרא. הנדון של הרמ"א היה אודות  חביות שמן זית שמרחו בדפנות שלהן שומן חזיר, והשאלה, האם השמן זית נאסר? הרמ"א מוכיח שהדבר מותר, ומוסיף שאין להחמיר אפילו כדבר שהורה בו חכם שכן נהגו כל ישראל לאכול את השמן זית, ולית דחש ביה. למדנו שבדבר שפשט היתרו - אין להחמיר אפילו לבעלי נפש.

    המהרשד"ם (יו"ד סי' קצג) הביא שהיתה מחלוקת בין חכמי צפת אודות ירקות ערביים. המנהג בצפת היה לאכול את הירקות ללא בדיקה מחשש כלאי הכרם, והגיעה קבוצה שרצתה להחמיר על עצמה לא לקנות אלא מירקות שידוע שלא גדלו בכרמים. חכמי צפת יצאו כנגד המחמירים המוציאים לעז על הראשונים ומביאים לידי מחלוקת, הדבר הגיע לידי חרמות. המהרשד"ם לאחר שברר שיש מקום למקילים ולמחמירים, אף שנטה להחמיר. ומכל מקום כתב שבגלל המנהג להקל אין לשנות. מאידך כתב שאין להטיל חרם ונידוי על המחמירים שהרי נהגו להחמיר בדברים מותרים, כגון; לא לאכול בערב תשעה באב במנחה מיני תבשילים (רמב"ם הל' תעניות פ"ה הי"א) למרות שזה רק מנהג חסידים ראשונים, וכן מצינו שהיו חסידים שעשו בחו"ל יומיים יום כיפור למרות שרוב העם לא נהג כן. יש א"כ להסיק שכל מקום שיש מחלוקת אפשר להחמיר אפילו כנגד מנהג המקום.

    המהרשד"ם הקשה על עצמו מהגמ' (פסחים נא ע"ב) האומרת שלא ישנה אדם מהמנהג, משמע לכאורה שאסור לשנות כלל? המהרשד"ם מתרץ שני תירוצים:

    1.      האיסור לשנות הוא בדבר שאינו אסור מדאורייתא, אבל אם היה אסור מדאורייתא יכול לשנות מהמנהג, ולכן הקבוצה שרוצה להחמיר בכלאי הכרם האסורים מדין תורה - הרשות בידה.

    2.      איסור לשנות מהמנהג הוא רק למי שבא למקום חדש, אולם אדם שגר במקום ורוצה להחמיר ולשנות במנהגיו אין עליו כל איסור, ולכן הקבוצה שמשנה במקומה - הרשות בידה.

    לפי ההסבר הראשון של המהרשד"ם אם אין האיסור מדברי תורה אסור לשנות, ואילו לפי ההסבר השני אפילו באיסורי דרבנן יכול לשנות מהמנהג, שהרי אינו בא ממקום חדש אלא מחמיר על עצמו בהיותו מבני המקום. אולם מדברי הרמ"א (תשובה נד) נראה שלא חילק כנ"ל וס"ל שאין לשנות אפילו אם הוא מאנשי המקום.

    העולה שכל מקום שנהגו העם להקל אין להחמיר אלא באיסורי תורה^[4].

 

 

 

    ו. מהדרין

 

    יש לברר מה עניינה של הכתובית "מהדרין" או "מהדרין מן המהדרין"? כשישנה כתובית "כשר" - ידוע שהכוונה היא שהדבר כשר באכילה, אולם מהי הגדרת "המהדרין", האם הכוונה היא שמותר באכילה לכו"ע, ולא התעוררה בו שאלה כלל, ולא הורה בה חכם, ואפילו בעל נפש המחמיר על עצמו (כדעת האו"ה) יכול לאוכלה, או שפרוש ההגדרה "מהדרין" היא שעל פי וועד כשרות זה הדבר מותר באכילה, אולם יתכן בהחלט שהרב של וועד הכשרות ג"כ הורה כאן בשאלות מסוימות, ולפעמים הורה רק מתוך סברא.

    הישועות משה (שביעית עמ' רכט אות ו) מסביר מהי המשמעות של החותמת "כשר" ומהו משמעותה של החותמת "מהדרין", וז"ל:

"הכשר למהדרין פירושו עדות ולא הוראה... כי בכל הכשר (מהדרין) למזון מצהירים נותני ההכשר, נקי מחשש ערלה טבל ושביעית, וכן הוא הנוסח על התו או החותמת, שלא היה על מצרך זה שום בעיות הלכתיות, ונקי הוא מכל חשש איסור, ובכן אין כאן הוראה אלא עדות. שונה מזה סתם הכשר למזון שאמנם אפשר שהיו בעיות הלכתיות אלא שהרב הורה שזה כשר, זו הראה של הרב החתום על ההכשר".

    לפי הסבר זה בעלי נפש יכולים להחמיר ולא לאכול כשר אלא מהדרין, ואנשים רגילים הרי זה מחלוקת בין האו"ה והגהות אשרי.

    אלא שלכאורה אם החותמת "מהדרין" היא שלא היו שום בעיות הלכתיות, א"כ מהו ה"מהדרין מן המהדרין"?! כמו כן ידוע שגם במאכלים שהם "מהדרין" יש פעמים שצריך להורות הלכה^[5], ויש ספקות המוכרעות על פי חכם, נמצא שאין בין כשר וכשר למהדרין אלא הרב המכשיר.

    לפי זה בעל נפש צריך לבדוק מה מכיל ההכשר למהדרין, האם הוא הוראה כללית שלא התעוררה לגבי המאכל שום שאלה, או שהיו כאן הוראות והכרעות עפ"י סברות, ואז יש מקום להחמיר.

 

     סכום

 

    1. כל דבר שנפסקה הלכה בלא חולק אסור להחמיר על כך.

    2. בעלי נפש צרכים להקפיד שלא לאכול מדבר שהורה בו חכם בסברא.

    3. יש אומרים שכל אדם יכול להדר לאכול רק דברים שלא הורה בהם חכם.

    4. דבר שנהגו להקל ולאוכלו, אין להחמיר בו, אלא א"כ האיסור הוא מדיני תורה.

    5. כל המהדר צריך להתנות שאין זו הלכה אלא הידור, ואם ישנה התנגשות בין הידור והלכה, יש לקיים דברי ההלכה תחילה^[6].

    6. אין להדר בפני אחרים^[7].

    7. אפילו כשישנה חותמת "מהדרין", יש לבדוק האם לא התעוררה כלל שאלה הלכתית או שמא התעוררה אבל נפשטה, ואז בעל נפש שרוצה להחמיר יכול להחמיר (על פי סעיף 3).

 

^[1]  עיין בשמן רענן (לרה"ג נתן רענן קוק זצ"ל, ח"ב עמ' ע-עג) לענין האם מותר לעמוד בשעת קריאת התורה בבית כנסת שיש רבים היושבים בשעת קריאת התורה, ומחלק התם בין יוהרא שענינה התגאות פרטית ומעשים שגורמים לזלזול בכבוד אחרים. וע"ע במש"כ במאמרי "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" (אור המזרח כרך מא, חוברת ג,ד).

^[2] כדוגמא לשאלה זו, אפשר להביאת את בעיית אבקת חלב עכו"ם, מהבחינה ההלכתית לרוב רובם של האחרונים  (הגרצ"פ פרנק (הר צבי סי' קג), החזון איש (יו"ד סי' מא ס"ק ד), אגרות משה (יו"ד סי' מז)) אבקת חלב עכו"ם מותרת בשימוש, אמנם יש יחידים המחמירים בכך, וא"כ לדעת האו"ה מותר להם להחמיר, אולם אסור לומר שאבקת חלב עכו"ם אסורה באכילה, ומכאן שיש לדון האם מותר לכתוב "לאוכלי אבקת חלב עכו"ם" שהרי בכך נאמר שיש אוסרים ויש מתירים, לכאורה עדיף לכתוב "מכיל אבקת חלב עכו"ם" והרוצה לקדש עצמו במותר, יקפיד על כך.

^[3]  החיד"א (פתח עינים חולין ז ע"א ד"ה א"נ) כתב בשם האור החיים (ספר חפץ ד') שבשב ואל תעשה מותר לאדם להחמיר ולא לעשות כהוראת המקילים, שהרי איננו כחולק עליהם, אולם על כך הקשה החיד"א מדברי הירושלמי שרב לא אכל את השמן לאחר התרו, ושמואל אמר לו אם לא תאכל תיקרא זקן ממרא, מכאן מוכח שאפילו בשב וא"ת ג"כ מי שמונע עצמו נחשב כזקן ממרא, ומכוח שאלות אלו כתב החיד"א שיש לחלק בין רב מנהיג צבור, ות"ח רגיל, ת"ח רגיל לא ילמדו כ"כ מדרכיו, לעומת רב ומורה הוראה אפילו אם ימנע עצמו הרי זה נחשב להיות כהוראה, ולכן אפילו בשב ואל תעשה ג"כ אסור לו להחמיר.

^[4] בענין חומצה טרטרית (העשויה משמרי יין מיובשים, ניתנים ביין לצורך הצללה) נפסק בשו"ע (סי' קכג סעי' טז) "יש מי שאומר שתמצית היין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר שמשתמשין בכלי עכו"ם לאחר יב חודש או לאחר המלוי ואין מקלפים התמצית הנקרש עליו שכיון שנתייבש כל כך כבר עלה כל לחלוחית יין שבו וכעפר בעלמא הוא" ועל כך כתב ביד אפרים שהביא את תשובת התשב"ץ (ח"ג סי' רצג) שאע"פ שיש מקום לפקפק בהיתר, בכו"א כבר נהגו להקל ולהשתמש בו. אלא שמצאנו אחרונים שפקפקו בהיתר זה לכתחילה (עיין בית מאיר יו"ד סי' קכג סעי' טז, ובדרכ"ת סי' קכג ס"ק נד), ולכאורה לפי היסוד שדבר שכבר נהגו, אפילו אם יבוא כעת לערער אין להחמיר בכך, ואפילו אין הידור בכך למחמיר, שהרי נהגו להקל, וברור שיין נסך איננו אלא מדרבנן. אמנם מאידך גיסא מצאנו לפי התירוץ השני של המהרשד"ם יש מקום לרוצה להחמיר, שהרי אין כאן מנהג חדש, אולם כבר הבאנו לעיל שהרמ"א אינו מחלק כן, ועדיין צ"ע.

 

^[5]  ידוע שעד לפני מספר חדשים היו מערבים בחלב, חלב בהמות טריפה, ומסתמכים על ביטול, ויסוד דברי ההיתר היה מבוסס על דברי הגרצ"פ זצ"ל (יו"ד סי' לו), ודבר זה היה נהוג אפילו בחלב "מהדרין".

^[6] עיין בספר החפץ חיים (ח"ג עמ' תתרפא) שהקפיד על המהדר לקנות תפילין יקרות ועקב כך מסתבך בחובות ונגרם לו ביטול תורה עקב ההוצאות המרובות.

^[7] עיין בצבי לצדיק (לזכר הגרצ"מ שפירא זצ"ל, עמ' מט), וביאר את הפסוק (משלי ב, ד) "וכמטמונים תחפשנה" כאדם שמוצא אוצר יקר של זהב וכסף, וירא פן יראהו איש ונודע הדבר למלך ויאבד כל אשרו, ולכן איננו נוטל אלא לאחר בדיקה שאין רואהו, כן במעשה הידורים עליו לבדוק קודם עשייתם שאין רואה אותו. ועיין בשיחות הראי"ה (עמ' קעח) אודות הגראי"ה קוק זצ"ל שהעלים את עובדת היותו מניח תפילין כל היום. ובמעילו של שמואל (אודות גרש"א יודילביץ' זצ"ל, עמו' רלג), כתב שהגרש"ס זצ"ל לא התיר להניח פתיל תכלת מחשש יוהרא. ועיין במעשה רב השלם (הלכות ברכות השחר עמ' יח) שהתיר ללבוש רק תפילין של יד מחשש יוהרא.