חודש ניסן

הגר"מ מרדכי אליהו זצ"ל

האדם נברא בערב שבת

פרשת השבוע פותחת בפסוקים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו תָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, א-ב).

 אומר רש"י :

"א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף".

 היינו, בסוף פרשת שמיני כתוב איזה בהמה, חיה ועוף מותרים באכילה ואיזה אסורים, וסמיך ליה "אשה כי תזריע". קודם דיבר בענין בהמות ואחר כך בענין בני אדם. כי כך היה בבריאה, קודם הקב"ה ברא בהמה, חיה ועוף, וביום שישי ברא את אדם וחוה. ולנו אין ח"ו שאלות מדוע כך עשה הקב"ה שהבהמות לפני בני אדם.

 וכנראה שרש"י רמז לדברי הגמרא במסכת סנהדרין האומרת (לח ע"א): "ת"ר אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד (רש"י - מצות שבת). דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד" (רש"י - "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ").

 אמרו חכמי המוסר, הגמרא מציינת שתי דרגות קיצוניות שבהם האדם יכול להיות, או שהאדם יורד למדרגה הכי שפלה, פשוטה וגרועה כמו "יתוש". וידוע שהיתוש נברא מפסולת, או חוץ מכבודכם מצואה, מזבל. ואם האדם אינו מקיים תורה ומצוות, שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, אומרים לו: "יתוש קדמך".

ומאידך הוא יכול להיות בדרגה של "נזר הבריאה" שמכינים לו את הסעודה - "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ", כלשון רש"י. והכל תלוי בידי האדם, האם להיות גרוע שבגרועים, או להיות נזר הבריאה.

 ואומר בעל ה'בן איש חי' זיע"א בספרו 'בן יהוידע' (על מסכת סנהדרין - פרק ד'), וז"ל:

"שאם תזוח דעתו עליו א"ל יתוש קדמך. קשיא אמאי נקיט יתוש, ולא נקיט נמלה או פרעוש? ונ"ל, יתוש הוא ממין הפורחים. ועוד נ"ל בס"ד, נקיט יתוש כדי לעשות לאדם תוכחת מוסר בו מצד אחר ג"כ, דאיתא בגמרא דגיטין, יתוש בריה קלה, ואמאי קרי ליה בריה קלה, משום דמעליינא אית ליה, מפקנא לית ליה. פירש רש"י ז"ל, יש לה פה להכניס המאכל, ומוצא דרך בית הרעי לית ליה, עי"ש. וא"כ תוכחת מוסר לאדם מן היתוש, דהוא עדיף מיניה, שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח, והיתוש אוכל ואינו מוציא סירחון, לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו, כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון", עכ"ל.

 האדם צריך לדעת מה תפקידו בעולם הזה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולהשתדל לקיים את כל המצוות שבתורה, הן המובנות, הן החוקיות, הן מצוות שבין אדם למקום, והן מצוות שבין אדם לחברו. ומה האדם חפץ להיות?? יתוש או נזר הבריאה?

כותב המהרש"א:

אדם שמתגאה אומרים לו "יתוש קדמך". ויש לשאול, וכי לא מצאו הגדרה אחרת?

והוא מסביר על פי דברי הגמרא במסכת גיטין (דף נו ע"ב) האומרת שלאחר שטיטוס החריב את בית המקדש הוא התגאה והתפאר במעשיו הרעים והמקולקלים וחשב עצמו "כגבור". והוא נטל את הפרוכת ועשאה כמין שק והכניס בה את כלי המקדש ועלה לספינה כדי ללכת לעירו ולהשתבח במעשיו. ואומר הגמרא:

"עמד עליו נחשול שבים לטובעו. אמר (טיטוס, עפרא לפומיה) כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מיסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עבד הכי מכאן ואילך כיון דדש דש. (פירוש: יום אחד עבר במקום שיש פחחים הדופקים בפטיש על הפח וזה מרעיש ואז היתוש השתתק ולא עשה רעש לטיטוס וע"כ שמח טיטוס. והיה שולח להביא נפח לביתו שידפוק בפטיש על הפח. השליח היה מביא את הפחחים. ואם מצא פחח גוי היו משלמים לו ארבעה זוזים. ואם מצאו פחח יהודי שבא לבית טיטוס ושם עובד, לא היו משלמים לו מאומה, ואומרים לו: מספיק שאתה רואה את שונאך טיטוס סובל, עוד תקבל כסף?! שלושים יום עשה כן טיטוס, אבל לאחר מכן היתוש התרגל לרעש של הפחח והמשיך להרעיש לטיטוס). תניא אמר רבי פנחס בן ערובא אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים, במתניתא תנא כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין", עכ"ל הגמרא.

 לכן לאדם שמתגאה אומרים "יתוש קדמך".

 וטמא טמא יקרא

 כתוב

"והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא"

(ויקרא יג, מה).

אומר רש"י: " וטמא טמא יקרא - משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו". כלומר, הוא קורא לעצמו: 'טמא טמא ! אני טמא, התרחקו ממני!'

אומר התרגום אונקלוס : "ולא תסתאבון ולא תסתאבון יקרי".

ואומר בתרגום יונתן בן עוזיאל : "וכרוזא מכריז ואמר רחוקו רחוקו מן מסאבא".

היינו, הוא הפריד בן איש לאשתו, בין אדם לחברו בלשון הרע שלו, ועתה הוא צריך להפריד את עצמו מאחרים, ואומר להם: "טמא אני, התרחקו ממני!".

תשובה מלשון הרע - פלא הרפואה של הצרעת

כתוב

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ " (ויקרא יד, א - ג).

 אומר בעל " אור החיים הקדוש

", מה שבאופן טבעי כמעט ולא ניתן להשגה - דהיינו הרפואה לצרעת, הרי שבדרך רוחנית משיגים בקל ובמוחש, וכיון שהצרעת באה בגלל לשון הרע, הרי שעל ידי התשובה מהחטא הנורא הזה יבוא האדם לרפואתו, וזה מה שמבטיחה התורה "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", וז"ל: "עוד נראה לפרש עז"ה להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, וכו', והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה לאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים לזה כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הטבע מחדש וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כןעל ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הפך הנגע את עינו - בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת המוציא שם רע . והכרח הדבר והוכחתו ביום טהרתו שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו הנזכר אף על פי כן נטהר בזה, ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה טבעי כחושבי מחשבות און, וישמור פיו ולשונו והוא מה שגמר אומר "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" פי', מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו", עכ"ל.

ידוע ש הרמב"ם בספרו הגדול "היד החזקה" כותב הלכות מעשיות, ואין בספר זה דרשות או דברי מוסר (רק בסוף כל חלק מהיד ספרים), ואף על פי כן, בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם הלכה שכולה דרשה ומוסר, ללמדנו שההתרחקות מלשון הרע המביא לצרעת, צריכה להיות הלכה מעשית ולא חסידות בעלמא, וז"ל (פט"ז מהל' טומאת צרעת ה"י):

"הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק', ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו', ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם', והרי הוא אומר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ', מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. סליקו להו הלכות טומאת צרעת", עכ"ל.

וכתב עליו בעל'הכסף משנה' : "מי שמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו וכו' דברי רבינו ראויים אליו", עכ"ל.

 כלומר, דבר ראשון מזהירים אותו בזה שקירות ביתו מקבלים צרעת, אח"כ כליו, ולבסוף הוא עצמו. ואמרו דרך רמז, אם יש שכן ירא שמים ולידו גר רשע ויש ביניהם קיר המשותף לשניהם, כדי שלא יסבול השכן ירא השמים מתחילים מהרשע, ועל זה נרמז "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי יב, ז).

 שבת החודש

א. השבת מוציאין שני ספרי תורה. בראשון קורין שבעה עולים בפרשת השבוע - פרשת תזריע. ובספר שני קורא המפטיר בפרשת 'בא' - "החדש הזה לכם" (שמות יב, א - כ).

 ב. מנהג הספרדים - לאחר קריאת פרשת השבוע בספר הראשון, המשלים אומר חצי קדיש. ולאחר קריאת המפטיר בספר שני, אומרים שוב חצי קדיש.

מנהג האשכנזים - לאחר שסיימו את הקריאה של פרשת השבוע בספר הראשון, מניחים את הספר השני ליד הראשון על הבמה ואומרים חצי קדיש.

ג. מפטירין ביחזקל פרק מה, יח "כה אמר ה' בראשון באחד לחודש", עד פרק מו פסוק יח.

ד. אם חל ערב ראש חדש ניסן בשבת (כמו השנה) מנהג הספרדים להוסיף פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת "מחר חודש".

 ברכת האילנות

מרן בעל ה"בן איש חי" בספרו "אורח חיים" על הגדה של פסח, מלקט את כל ההלכות הקשורות לחג הפסח, ואף פרט את הלכות ברכת האילנות. (ספר זה ערך הרה"ג דוד יהודיוף זצ"ל קודם שנקטף בפתאומיות, ואנו מכירים לו טובה על פעלו הטוב).

 אימתי מברכין ברכת האילנות

נחלקו הפוסקים אימתי אפשר לברך ברכת האילנות. מרן כתב בשולחנו הטהור (או"ח סימן רכו ס"א) פוסק שאין לברך ברכת האילנות אלא ביומי ניסן בלבד. כך הוא כותב: "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". המקור לדבריו הוא מהגמרא ברכות (מג:) שאומרת: "אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר וכו' ". מדבריו משמע שאין לברך אלא בחודש ניסן בלבד. אמנם, המשנה ברורה כותב, שמרן כתב אורחא דמילתא בעלמא, אבל באמת בארצות הקרות שאין לבלוב כלל בחודש ניסן אלא בחודש אייר וכד', יברך אימתי שרואה למרות שעבר חודש ניסן. ולפי דבריו, גם בשנה מעוברת שמצוי לראות בה לבלוב כבר בחודש אדר, ניתן לברך ברכת האילנות. אבל מרן ה"בן איש חי" כותב (שם, הלכה א): "מברכין ברכת אילנות בחודש זה, דאיתא בגמרא האי מאן דנפיק וכו' ". ושם בהלכה י' כותב: "ואין מברכין רק בניסן דוקא, ואחר כך מברכין בלא שם ומלכות". וזה נגד דעת המשנה ברורה, והוא כפשט לשון מרן, ואין לנו אלא דברי מרן ומרן ה"בן איש חי" למעשה.

 אם לברך מחוץ לעיר

ידוע שעל פי הקבלה יש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכת האילנות, וגם על פי הפשט כתוב "האי מאן דנפיק" משמע שיש לצאת מחוץ לעיר. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט) "טוב לצאת מחוץ לעיר - "האי מאן דנפיק". ואם הוא אנוס או שאין בו כח - מותר לברך תוך העיר. "פרי האדמה" [ח"א דף כט סע"ד]". אנחנו נוהגים לברך בקריית משה בחצר בית שיש בה כמה עצים, והירושלמים הותיקים זוכרים היטב ששכונת קריית משה היתה חוץ לתחום ירושלים, שממושב הזקנים שבשכונת רוממה ועד בית וגן היה הכל שומם, עד כדי כך שהיה ספק בשכונת בית וגן אם קוראים בה מגילה בי"ד או בט"ו, ורק משום שמגדל המים היה נראה למרחוק החשיבוה כירושלים מדין סמוך ונראה.

 ברכה על אילני מאכל

מרן ה"בן איש חי" כותב (שם הלכה יא) כותב: "אין לברך רק על אילני מאכל. "מועד לכל חי" [סימן א הלכה ט]. וצריך שיהיה בהם פרח, ולאחר שנפל הפרח - שוב לא יברך. ספר "האשכול" [סימן כט].

 אילן מורכב, ערלה, ונעבד בשביעית

אילן שהוא מורכב אין לברך עליו כיון שהוא גדל באיסור. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה יב) וז"ל: "אילן המורכב באיסור אין לברך עליו [רב פעלים או"ח ח"ב סימן לו], ואילן של ערלה מותר לברך עליו [שם או"ח ח"ג סימן ט]", עכ"ל. אילן שנעבד בשביעית, מותר לברך עליו ברכת האילנות, משום שהתורה הפקירה את כל העצים בשביעית, ולאו כל כמיניה של בעל הפרדס לאסור את העץ על כולי עלמא בזה שהוא עובד על עץ ששייך לכל ישראל, ולכן מותר לברך עליו ברכת האילנות.

 מעלת ברכת האילנות

במעלת "ברכת האילנות" כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה יד): "מי שנזהר בברכה זו - עליו נאמר [בראשית כז, כז-כח] "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ", "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש".

 להטהר לפני הרגל

מצוה להטהר לפני הרגל, כלומר שצריך לטבול במקוה לפני ולכבוד החג. השנה יחול חג הפסח ביום ראשון, ולכן אי אפשר לטבול בשבת, לכן יש לטבול ביום שישי לכבוד החג, וההוכחה לכך היא, שבליל שישי כבר עושים בדיקת חמץ לכבוד החג. כשהיה בית המקדש קיים, היו כל עולי הרגל מטהרים את עצמם ברגל, מי במקוה טהרה, מי במעיין, מי במים חיים. ופעם עשו חשבון שכ-12,000,000 (שתים עשרה מליון) יהודים היו בירושלים, ובכל אופן מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, כלומר שאפילו היה צר לו באמת, אבל הוא לא אמר צר לי המקום.

 תשלום עולי הרגלים

דבר נוסף, כשיבוא המשיח, יהיו אנשי ירושלים מארחים את כל עולי הרגל הרבים שיבואו מכל העולם. ויבואו עולי הרגל למלונות, וגם למלון "קינג דייויד" היוקרתי, ואחרי כל האירוח המפואר שמגישים שם, ישלם רק בבקבוק ריק, ועורות של כבשים... והיו אנשי ירושלים בונים בניינים מיוחדים לארח את עולי הרגל כדי לקבל את הבקבוק הריק מבית המקדש.

 לימוד הלכות קרבן פסח

חובה ללמוד ברמב"ם הלכות פסח, וכשיבוא המשיח לא יהיה זמן ללמוד מרבנים הלכות קרבן פסח, כי יהיו עסוקים בעניינים אחרים. הכהן היה מקריב את הקרבן, ולא היה צריך לשחוט. פעם מלך רומא שלח לראות, ואמרו לו שהיהודי לא מסודרים. עמד על הר הזיתים וראה ששורה של כסף מעבירים מכהן לכהן תא הדם לשפוך, ומצד השני היה שורה של זהב, ומעבירים, והיה כל כך זריז, שהיה נראה כמו "ברק". והתפלא מאוד מאוד על זריזותם של הכהנים.

 עבודת זקני הכהנים בימות המשיח

יש דין שכהן יכול לעבוד עד גיל מסוים, ומגיל מסוים לא יכולים הכהנים לעבוד. כשיבוא המשיח יאמרו הזקנים מה אנחנו אשמים, אם היית בא לפני הרבה שנים היינו יכולים לעבוד, ובינתיים הזדקנו! ואז יאמר המשיח שכל הזקנים מזומנים לעבודת בית המקדש. ויהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבניין אריאל, ושיהיה בעגלא ובזמן קריב, אמן ואמן.