רביבים, 'בשבע' 537

איסור אכילת בעלי חיים טמאים מבדיל את ישראל מן העמים ומקדש אותם לה' • אכילת המינים הטמאים גורמת לטמטום הלב כלפי הרוחניות והקדושה • סימני בעלי החיים הטהורים שנאמרו בתורה והסימנים שהוסיפו חז"ל • הבהמות והחיות הטהורות מתאפיינות בכך שהן אוכלות עשב ואינן טורפות • האם מותר לאכול בהמות וחיות שיש להן סימני טהרה אך אין עליהן מסורת • המחלוקת לגבי הפר ממין ז'אבו והאייל האדום • האם מותר לאכול ג'ירפה

הבהמות והחיות הטהורות והטמאות

בעלי חיים רבים ברא הקב"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקידשנו במצוותיו והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים ואסר לנו את המינים הטמאים. וכפי שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ, כג-כו). אמרו חכמים בספרא: "כשם שאני קדוש כך אתם היו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים… אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו (מלכי העמים ששעבדו את ישראל)".

טעמים לאיסור

יש שכתבו שהמינים הטהורים בריאים לאכילה, ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מו"נ ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים. אלא המצוות נועדו לקדש את האדם ולתקן את נשמתו, והאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאוכלם טמאים (עקדת יצחק ואברבנאל שם).

וכן דרשו חכמים: "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם" (יומא לט, א), היינו שכל העבירות ובמיוחד אכילת מאכלים אסורים מטמטמות את הלב, שלא יוכל לקלוט עניינים רוחניים שבקדושה. מצד זה איסור מאכלים אסורים חמור יותר משאר האיסורים, מפני שהמאכל האסור נכנס לתוך הגוף, מתערב בו ופוגמו (רמב"ן, רבנו בחיי).

סימני הטהרה שבתורה

שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות. האחד הוא "מפרסת פרסה ושוסעת שסע". פרסה היא מעטה קשה כעצם שגדל על כף רגלה של הבהמה, שבאמצעותו היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שוסעת שסע, היינו שכף רגלה ופרסתה שסועים, כלומר מפוצלים לשני חלקים.

הסימן השני: מעלה גרה. למינים הטהורים ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: כרס, בית הכוסות, המסס וקיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועסים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.

המינים הטהורים אינם טורפים

ככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל ועיכול העשב קשה מפני שיש בו הרבה תאית, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם בריצתם בהרים ובסלעים, כדי למצוא עשב וכדי לברוח מחיות הטרף. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את העובדה שהן אינן טורפות, וכל שיניהן נועדו לצורך לעיסת העשב. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף.

סימני הטהרה של חכמים

עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א). סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם ישנו ערוד שהוא טמא אף שבשרו עשוי כך (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחלב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החלב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע"ז לה, א).

עשרת המינים הטהורים

עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו: שור, שה-כשבים ושה-עיזים, איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (דברים יד, ד-ה). שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו בעלי חיים מבויתים, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.

אמרו חכמים: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים (חולין סג, ב).

לכל אחד מעשרת המינים גזעים רבים

ככל המינים שבטבע, גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים, וכל בעלי החיים שיש להם סימני טהרה הרי הם מעשרה המינים שנזכרו בתורה.

זהות שלושת מיני הבהמה ידועה, וכן ידועים גזעים שונים של פרים, כבשים ועיזים, וכל הגזעים של המינים הללו כשרים. אמנם לגבי שבעת מיני החיות שגדלות בר, ברבות הגלויות והשנים התעוררו ספקות לגבי זהותם, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָל.

והתעוררה שאלה לגבי בהמות וחיות שאין עליהן מסורת, האם אפשר להתיר את אכילתן על פי הסימנים שבתורה ודברי חכמים.

שאלת הז'בו

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בשנות הצנע, התברר שאפשר לייבא לארץ במחיר מוזל בשר של ז'אבו, שהוא אחד מגזעי הפרים. אלא שהיה צורך לברר את דינו, הואיל והוא משונה משאר הפרים בכך שיש לו דבשת בגובה של כעשרים ס"מ סמוך לעורפו, ובשרו מעט פחות טעים.

למעשה נמצא שיש לו את כל סימני הטהרה שהוזכרו בתורה ובדברי חכמים, ועל כן התירו גדולי הפוסקים את בשרו בלא פקפוק. וכך פסקו הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל (קול מבשר א, ט) והרב הרצוג.

והחזון איש סבר שאין לסמוך כיום על סימני הטהרה אלא רק על המסורת, וכל מין שאין לגביו מסורת רצופה שהיו נוהגים לאוכלו, אסור באכילה.

אולם גדולי הרבנים דחו את סברתו מכול וכול, שאיך אפשר לבטל את כל דברי התורה ודברי החכמים שקבעו סימנים שעל פיהם נדע איזה מין טהור. וכך נפסק בשולחן ערוך (יו"ד עט, א). וכל מה שאמרו הפוסקים שאין לסמוך על הסימנים, נאמר רק על סימני העופות שנזכרו בגמרא, הואיל ויש לגביהם ספקות רבים ואין לסימנים שלהם שורש בתורה, שכן בתורה נזכרו רק מיני העוף הטמאים, ומשמע שרצתה התורה שלגבי העופות ננהג על פי המסורת. וכן הוסיף הש"ך (עט, א) שאין לסמוך על הסימנים המבדילים בין בהמה לחיה לגבי היתר אכילת החֵלב שלהן, כיוון שגם סימנים אלה אינם מפורשים בתורה.

המנהג למעשה

למעשה גדולי הרבנים לא חששו לדברי החזון איש. ואמנם יש סוברים שהציבור הליטאי צריך להחמיר כדבריו. אולם בפועל, כיוון שגזע הז'אבו חזק יותר, כדי לחסן את עדר הפרות ממגפה נהוג לערב כ-25% מזרע הז'אבו בכל סוגי הפרים. ולכן הרוצים להחמיר כמותו צריכים להימנע מאכילת בשר פרים ועגלים לגמרי.

האוסרים אייל אדום

לגבי האייל האדום שהתחילו לגדלו בארץ ישראל התעוררה שאלה. מצד אחד יש לו סימני טהרה שכתובים בתורה, ומנגד יש לו שיניים עליונות במקום הניבים, שעם השנים הן נשחקות. ולמדנו שאחד מסימני הטהרה שאמרו חכמים, שאין למינים הטהורים שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה (חולין נט, א).

יש אומרים שמקום הניבים נחשב בחלק הקדמי של הלסת, ועל סמך זאת טמאו את האייל האדום (הרב משאש, הראשל"צ הרב עמאר, והרב וואזנר, כמובא בשו"ת בארה של מרים יא; יד. בנוסף לדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה).

המתירים

אמנם דברי המחמירים קשים מאוד, מפני שאמרו בגמרא (חולים נט, א) שאם מוצאים חיה שפיה חתוך, יבדקו את פרסותיה, ואם ימצאו שסימני הפרסות טהורים – בשרה כשר, מפני שאין חיה שיש לה סימני טהרה ברגליה ויש לה סימן טומאה בפיה. לפיכך מוכרחים לומר ששיניים במקום הניבים אינם נחשבים כשיניים קדמיות (ומה שלדעה השנייה בשו"ע עט, א, ניבים הם סימן טומאה, הכוונה דווקא ניבים שהם גדולים בהרבה משיניים רגילות, ואילו לאייל האדום יש שם רק שיניים).

בנוסף לכך, כתבו כמה ראשונים שכאשר אפשר לבדוק בסימנים שנתנה התורה, אין מתחשבים בסימנים שהוסיפו חכמים, שהם נועדו רק למקרה שאי אפשר להכריע על פי הסימנים של התורה (רבנו גרשום, מאירי).

וכן כתבו הרב אליהו מלכה, והרב דוד טהרני, והרב ארי זיבוטפסקי. וכן התברר ממחקרו של פרופ' זהר עמר, שחֲלב האייל האדום מתגבן, ואף זה סימן טהרה מובהק. וכן כתב הרב ד"ר לוינגר.

ולא זו בלבד, אלא שבדומה לאייל האדום יש עוד גזעים של איילים שיש להם שיניים עליונות במקום הניבים. אחד מהם הוא האייל הקנדי (אלק), שבארצות הברית הכשירו את אכילתו ללא פקפוק.

ואף שכך נראה למעשה, עדיין סוגיית האייל האדום לא הוכרעה.

ג'ירפה

לדעת רס"ג, רד"ק ורשב"ץ, ג'ירפה היא הזמר המנוי בין שבעת מיני החיה הטהורים. וכן כתב הרב יהוסף שוורץ, וכן פסקו הרב אברהם חממי, הרב רצאבי ועוד (ומן הסתם לשיטת החזון איש אסור לאוכלה, כי לא הייתה מסורת באשכנז לאוכלה).

והיו שהעלו חשש שמא אינה מעלה גרה, אם כי לא ביססו את חששם. למעשה פרופ' עמר ערך בדיקה לחֲלב הג'ירפה והתברר שהוא מתגבן מיד, כמו חֲלב הבהמות הטהורות. וכן ארגן ניתוח של ג'ירפות בנוכחות רבנים ווטרינרים, והתברר שיש לה את כל סימני הטהרה. הניתוח תועד בתחומין (כג עמ' 491). וכך כתב הרב לוינגר שהג'ירפה מין טהור, ואף הוסיף שיש לה מסורת של כשרות, אלא שבפועל אין נוהגים לאוכלה מפני מחירה הגבוה.