הלכות שבועות

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

 

בדרך כלל קוראים את פרשת 'במדבר' לפני חג השבועות, ופרשת נשא אחרי חג השבועות, וכ"כ מרן בשו"ע (תכח, ד'): "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת". והסביר המג"א את טעם הדבר, וז"ל: (שם, סק"ד) "כי בעצרת ר"ה לאילנות, ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה", עכ"ל. פרשת נשא היא הארוכה שבכל פרשיות התורה ובה קע"ו פסוקים, (ומאידך היא קלה לקריאה מתוך כל פרשיות התורה כי החל מפרק ז' פסוק י"ב ועד פסוק ע"ח הפסוקים חוזרים על עצמם בשינוי שמות הנשיאים ובשינויים קלים ביותר). על כן, ישתדל לסיים קריאת שנים מקרא ואחד תרגום לפני סעודת שבת שחרית. ואם קשה לו, יכול לסיימה כל היום, ובדיעבד, אפשר לאומרה בליל שבת.

 ערב חג השבועות

 הדלקת נרות בערב יו"ט

בערב שבת או בערב שבת ויום טוב, נהגו הנשים לעצום את עיניהן ולברך על הנרות אחר ההדלקה,כיון שקבלה את השבת בהדלקה, ואחר כך פוקחת את עיניה - גם בזה אנו נוהגים כמרן בעל הבן איש חי זיע"א שהסכים עם הנהגה זו, והוסיף שכך נאה לעשות על פי הקבלה, שאז האשה רואה "הארת שבת" מייד בפותחה את עיניה. אבל ביום טוב שאינו ערב שבת, אין בזה נפקא מינה כי היא יכולה להדליק מאש קיימת ולכן תברך לפני ההדלקה (וכן נהגה אימו של הסמ"ע שהיתה למדנית גדולה), ותזהר לא לכבות את הגפרור אחר ההדלקה אלא תניחנו על גבי צלחת והוא יכבה מאליו, כי העברת אש מותרת, אבל כיבוי אסור.

 הכנת צלחת יבשה לכיבוי הגפרור

ולכן תכין האשה צלחת זכוכית או אלומיניום, שבה תניח את הגפרור שבידיה, כיון שכבר קיבלה עליה יום טוב, ואינה יכולה שוב לכבותו, ותניח את הגפרור בצלחת (יבשה) כדי שיכבה מאליו.

 ברכת שהחיינו על הדלקת הנרות

ידועה המחלוקת בין הפוסקים האחרונים, האם אשה מברכת "שהחיינו" בהדלקת נר של יום טוב, או שמא תשמע ברכת שהחיינו מבעלה בקידוש ותכוון לצאת ידי חובתה. והנה לדעת מרן רשכבה"ג רבנו יוסף חיים בעל הבא"ח זיע"א שהשכינה היתה מדברת מתוך גרונו, ומפיו אנו חיים, ומתורתו אנו דולים ומשקים, אשה שמדליקה נרות בליל יום טוב מברכת "שהחיינו" כל היכא שיש ברכת "שהחיינו" בקידוש, וכך צריך לעשות ואין לשנות.

ומכל מקום, אם האשה מקדשת לעצמה, תברך שהחיינו בקידוש, ולא תברך שהחיינו בהדלקת הנרות.

 תיקון ליל שבועות

חשיבות הלימוד בליל שבועות

ליל שבועות הוא לילה גדול ועצום, ויש להזהר ביותר שלא לדבר בו דברים בטלים כלל וכלל, וז"ל מרן בעל הבא"ח זיע"א (פרשת במדבר אות ג'): "יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך להם שמירה גדולה בזה בלילה זו מפני דכל עת שיש אסיפה מאנשים הרבה, ודרכו של היצה"ר להכשילם לדבר דברי חול, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ושל לשה"ר. ויזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של זאת הלילה בחשק גדול ובשמחה רבה והתלהבות הלב, כי הלימוד המתוקן לזאת הלילה עושה פרי גדול למעלה וממשיך לנפש אדם קדושה וטהרה, ואיתא בזוה"ק פרשת אמור וז"ל חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא, והוו לעאן באורייתא, ואמרו ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין, ועוד אר"ש על חברייא דלעאן באורייתא בההאי ליליא כולהון יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בכמה ברכאן ועטרין דעלמא עלאה ע"כ, ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה לבו לבטלה בלילה האת, וכ"ש שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של מו"מ וכ"ש בליצנות ולשה"ר, ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה ולא יתנמנם כלל, כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאד בענין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבה וכנזכר בשער הכוונות בדרוש הלילה הזאת", עכ"ל. ועל כן, החכם עיניו בראשו, ישן קצת בערב שבועות, כדי שבלילה יהיה עירני, ויוכל ללמוד את סדר הלימוד של הלילה הזה כדבעי, ויזכה לכל הדברים הנפלאים המובטחים לכל מי שמקפיד בזה.

 קריאת שמע

בכל פעם שנשארים ערים כל הלילה, כמו בלילה זה, יש לקרא קריאת שמע כחצי שעה קודם חצות הלילה (ולפי שעון הקיץ קרוב לשעה 12 בלילה) ויאמרו את כל הנוסח אך לא יברכו "המפיל". מי שנאנס או שכח ולא קרא קריאת שמע בזמנה, יכול לאומרה כל הלילה עד עלות השחר. וכך נפסק בשו"ע כדברי חכמים שכל מצוה שזמנה עד עמוד השחר קבעוה עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, אבל אם לא אמרה אז, יכול לאומרה עד עמוד השחר.

 לימוד ליל שבועות לנשים

לדעת מרן הרי"ח הטוב בעל הבא"ח זיע"א, נשים הרוצות ללמוד, ילמדו רק תנ"ך, אבל לא תקראנה זוהר ושאר העניינים המובאים בתיקון ליל שבועות, ותבוא עליהן ברכת טוב.

 ברכות השחר

אחרי חצות הלילה (בערך בשעה 12:40) מברכים ברכות השחר מ"אלוקי נשמה" ועד "גומל חסדים טובים לעמו ישראל", ללא ברכות התורה.

 ברכות התורה

בבוקר בעמוד השחר (בשעה 3:44) יטול ידיו ללא ברכה, ואחר כך יברך ברכות התורה.

 מרן כותב בשו"ע (סי' מ"ז סי"ב) שכל מה שאדם לומד ביום ובלילה שאחריו נפטר בברכת התורה שבירך בבוקר, כל עוד לא ישן בלילה, וז"ל: "אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן", והמשנה ברורה אינו חולק עליו בדין זה. ובדין הניעור כל הלילה מביא המשנה ברורה מחלוקת, וז"ל (שם, ס"ק כ"ח): "ואם היה ניעור כל הלילה, י"א דאין צריך לברך בבוקר, וי"א דצריך לברך כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל", עכ"ל. החולקים על המשנ"ב סבירא להו שכיון שברכות התורה ברכות מיוחדות הן, לא אומרים בהם סב"ל ופוטרים אותם בקלות, והרי כבר שאלו "על מה אבדה הארץ", ולא ידעו עד שאמר הקב"ה על עזבם את תורתי, שלא ברכו בתורה תחילה. אנו נוהגים כדעת מרן בעל הבא"ח ע"ה שמברכים ברכות התורה, ומי שרוצה לשמוע ברכות התורה, כמו שמביא המשנה ברורה (שם), שיבואו לבית הכנסת שלנו וישמעו אצלנו ברכות התורה ויתכוונו לצאת ידי חובה.

מי שלא ברך ברכות התורה, יכול להתכוון לצאת בברכת "אהבת רבה" או "אהבת עולם" שאומרים קודם קריאת שמע, ומייד לאחר תפילת העמידה יאמר פסוק מברכת כהנים וכדו', ויחשב לו לברכות התורה.

 לברך וללמוד בגוף נקי

אם נצרך לנקביו לפני שמברך ברכות השחר (וכל שכן באמצע לימודו), לא יברך ולא ילמד לפני שינקה את עצמו, אלא ינקה ואחר כך יברך וילמד. ובכלל יש להזהר בכל השנה שלא ישב בנוחיות בין לילה ליום, משום שצריכים לחבר יום ללילה בתורה, ולא במקום לא כל כך טוב.

 מנהגים שונים

מנהג אכילת מאכלי חלב

מנהג טוב לאכול מאכלי חלב, ולמרות שהרבה טעמים ורמזים נאמרו בזה, הטעם האמיתי והעיקרי הוא משום שכשקיבלו ישראל את התורה ולמדו שצריך להפריד בין מאכלי בשר למאכלי חלב, הם לא היו עדיין מוכנים בכלים מיוחדים לבשר ולחלב, ולא יכלו לחתוך את הלחם - שהתחילו לאכול החל מחג השבועות שהקריבו את הלחם - בסכין שהיתה להם, ועל כן נאלצו לאכול מאכלי חלב, ומשום כך אנו אוכלים מאכלי חלב.

 זהירות אחרי מאכלי חלב

אם רוצים לאכול רק מאכלי חלב או רק מאכלי בשר, לית לן בה מידי. אבל אם אוכל מזה ומזה, יזהר למנות את ההמתנה שבין בשר לחלב, או בין אכילת גבינה לבשר. אם רק שתה חלב ישטוף את פיו ותו לא, אבל אם אכל גבינה, ישפשף את פיו היטב כדין. ולשם כך יבדוק את עצמו בערב חג השבועות אם השפשוף במברשת שיניים לא מוציאה ממנו דם, ואם כן, לא יאכל גבינה כי לא יוכל לשפשף את פיו.

 המתנה אחרי אכילת מאכלי בשר

אחרי שאכל בשר, יש להמתין שש שעות שלמות. יש המקילים ואומרים שההמתנה היא עד "התחלת השעה השישית" ולכן ממתינים חמש שעות וחמש דקות, וטעות היא בידם, אלא יש להמתין שש שעות גמורות ושלמות, ולא חלק מהם. כמו כן, אין מושג של שעות זמניות בעניין ההמתנה, וישתנה הזמן בין החורף לבין הקיץ, אלא יש להמתין שש שעות גמורות ושלמות. ההמתנה בין בשר לחלב חמורה היא, והגמרא מביאה שמר עוקבא היה משבח את אביו שהיה ממתין 24 שעות בין בשר לחלב, והוא עצמו היה ממתין שש שעות והיה מדמה עצמו לחלא בר חמרא (חומץ בן יין) בעניין זה.

 לחם שנילוש עם שומן בשר או עם חלב

מהדין אסור ללוש בצק של לחם עם שומן של בשר או של עוף. ואם רוצה להכין לחם כזה, צריך לעשות בו שינוי ניכר כגון "עין תורא" וכדומה. כמו כן, לא ילוש בצק עם חמאה אלא אם עושה לאותו לחם צורה משונה וניכרת.

בורקס ממולא בגבינה - צריך שיהיו כל הבורקסים הממולאים בגבינה בעלי אותה צורה, וצר לנו שאין לנו שליטה על כל המאפיות בארץ לכופם לעשות צורה אחידה לכל הבורקסים, וכבר העיר על זה מרן החיד"א זיע"א בעניין זה. פעם רצו להביא לארץ ביסקוויטים שנילושו בחלב, והתנגדתי מכיון שאין להם צורה מיוחדת, ואמרו לי אז שאין רגילות לאוכלם עם בשר, ובכל אופן אמרתי שהרגילות לאוכלם אחרי בשר.

 סכין מיוחדת לחיתוך הלחם

יש להזהר מאוד בחיתוך הלחם שיהיה עם סכין המתאימה לארוחה, כגון אם אוכל מאכלי חלב יחתוך עם סכין חלבית, ואם אוכל מאכלי בשר יחתוך עם סכין בשרית, ובכך ניצול מהחשש שמא נדבק בלחם תוך כדי דוחקא מהשומן של הבשר או של החלב. המשתמש לחיתוך הלחם אך ורק בסכין המיוחדת ללחם תע"ב. כמו כן, יש להזהר שלא יחזיק את הלחם בידיים המלוכלכות בשומן בשר או בגבינה, שמא יחתכו אחריו מאותו הלחם ויאכלו אותו עם המין השני האסור, ונמצא מכשול יוצא מתחת "ידיו".

 נותן טעם לפגם ולפעמים ממתיק לשבח

יש כלל בדיני בב"ח שאחרי כ"ד שעות, נעשה הטעם הבלוע פגום, וזה נקרא נותן טעם לפגם. ומיהו, בדברים חריפים זה לא קיים, ואפילו אם חותכים בצל יבש בסכין בשרית שעבר עליה כ"ד שעות והבלוע בו הוא נטל"פ, אעפ"כ החריפות של הבצל עושה "מחליא לשבח", ומחדשת את טעמו של הבשר הבלוע בסכין כאילו היה בן יומו, ונעשה הבצל בשרי, ואסור לאוכלו עם מאכלי חלב, וכן להפך. ועל כן יש להזהר מאוד להחזיק בבית סכין מיוחדת לחיתוך שום או בצל, וכל דבר חריף או חמוץ מאוד, וכך יינצל מכל מכשול.

 מאכלי בשר וחלב על השולחן

בעל ואשתו שאוכלים זה מאכל חלב וזה מאכל בשר, עושים מחיצה ביניהם, ולא חוששים שמא יאכל האחד משל השני. אבל אם הכינה האשה על השולחן מצד אחד מאכל בשרי ומהצד השני על אותו השולחן מאכלים חלביים, ולא יושבת לאכול עם בעלה וכתבה לו על פתק שיאכל ממה שלבו חפץ, לא יעזור אף אם יניח מחיצה, כי אין מי שימנע ממנו להושיט את ידו ולטעום מהמאכלים האחרים, ובעינן שתי דעות דוקא.

 שמחת יום טוב

בעצרת בעינן נמי "לכם"

חג השבועות מיוחד הוא, שבו קיבלנו את התורה, והוכרז עלינו "היום הזה נהיית לעם". היה מן הראוי לחשוב שכיון שחג גדול ונורא הוא, יש להקדישו את כולו ללימוד תורה בלבד, ואף על פי כן הגמרא אומרת דבר מעניין ביותר, וז"ל (פסחים סח:): "דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם' מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא", עכ"ל. ולכאורה, היה מן הראוי להקדישו כולו לה'? אלא כדי שלא להמאיס ח"ו את מצוות התורה, שלא יאמרו שכל התורה היא הגבלות ואיסורים, לכן אמרו שמצוה להקדישו חציו לכם. בדומה לזה, כשהקב"ה אסר שלא לאכול מעץ הגן, הוא לא אמר לאדם הראשון ציווי ישיר שלא לאכול מעץ הדעת, אלא אמר לו "מכל עץ הגן אכול תאכל" ורק מעץ הדעת טוב ורע ,לא תאכל.

 קריאת תהלים

נוהגים לגמור את ספר התהלים ביום חג השבועות שהוא יום פטירתו של דוד המלך ע"ה, וידוע ששפתותיו של הנפטר דובבות בקבר כשאומרים או קוראים מדברי תורתו ובפרט ביום פטירתו, ובזה יש לו נחת רוח גדולה. יש הנוהגים לעלות לקברו של דוד המלך ע"ה, וטוב אם יקחו עמם ספר תהלים כדי לקרא שם, ואם יכולים אפילו לקרוא את כל הספר, זה דבר חשוב מאד. אבל אין שום נחת לדוד המלך ע"ה אם רק עולים על קברו לשם טיול בלבד.

בבית הכנסת שלנו קבעו הגבאים סדר לימוד של כל ספר התהלים כ - שלש שעות לפני מנחה, וגם התרנו להם להגיש קפה תה ועוגות למרות שיושבים בבית הכנסת, כי זה לתועלת גדולה ומצוה רבה. וראוי בכל מקום לקבוע לימוד תהילים בשבועות. ואפשר לקבוע כן בכל בית כנסת.

 עירוב תבשילין

כשחל יום טוב בערב שבת (כמו השנה), אסור לבשל בו לשבת, אלא אם כן יעשה עירוב תבשילין מערב יום טוב (שו"ע תקכז, א').

 גם אשה יכולה לעשות עירוב תבשילין ולברך, וסימנך - "עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר". אם אשה מכירה בבעלה שעלול לשכוח מלעשות ערוב תבשילין, ומאידך יודעת שאם תערב היא ערובי תבשילין יקפיד הבעל ויכעס עליה, תנהג בחכמה, ותערב ערובי תבשילין בלי ברכה, ואחרי כן אם בעלה יבוא ויערב עירובי תבשילין ויברך, תבוא עליו ועליה ברכה, ואם לא עירב, ניצלה היא בעירוב שעשתה.

 נוסח העירוב וברכתו

מברכים על הערוב "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ערוב". ואחר כך יאמר: "בדין עירובא, יהא שרי לנא לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולתקוני (ולאשחוטי) ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צורכנא מיום טוב לשבת". וצריך שיבין מה שאומר, כי לא כל אחד מבין ארמית, ועל כן טוב שיחזור לומר בלשון הקדש: "בזה העירוב יהא מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולתקן (ולשחוט) ולהדליק הנר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת". וצריך לזכור שבימינו שאופים בתנורים המופעלים על ידי חשמל, כמעט ולא שייך לאפות ביום טוב ואפילו לצורך יום טוב עצמו.

 מתי מניחים את העירוב?

המשנה בביצה אומרת (דף ט"ו ע"ב): "יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת, אבל מבשל הוא ליום טוב, ואם הותיר הותיר לשבת". שואלת הגמרא: מנא הני מילי ? אמר שמואל דאמר קרא 'זכור את יום השבת לקדשו' - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול".

הרא"ש (שם סי' א'), ביאר את נקודת המחלוקת בין שני הטעמים הללו, וז"ל: "ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים, דלרבא – צריך לערב דוקא בערב יו"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת. ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב", עכ"ל. לכן אומר הרב בעל הבא"ח שלא עושים עירוב תבשילין אלא רק בערב יו"ט, דהיינו ביום חמישי (השנה). ולמעשה, כבר בליל חמישי יכול להניח עירוב תבשילין, כי היום מתחיל מהלילה.

 וצריך להזהר בזה מאד, כי בדרך כלל בכל דבר שנכתב בתורה אדם נזהר, אבל לא תמיד אדם חרד לדברי חז"ל, עד שיכול להיות בגדר 'פושע', וכדלקמן.

 מי מניח עירוב ?

ואומרת הגמרא (שם): "אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת. פשיטא? דעת מניח בעינן, דעת מי שהניחו לו בעינן או לא בעינן? תא שמע דאבוה דשמואל מערב אכולה נהרדעא, רבי אמי ורבי אסי מערבו אכולהו טבריא. מכריז רבי יעקב בר אידי מי שלא הניח ערובי תבשילין יבא ויסמוך על שלי. ועד כמה ? אמר רב נחומי בר זכריה משמיה דאביי עד תחום שבת".

 ומי שאפשר לו לערב ולא מערב כיון שרוצה לסמוך על עירובו של רב העיר – נקרא פושע, ועל כך מביאה הגמרא מעשה (ביצה ט"ז ע"ב), וז"ל: "ההוא סמיא (אדם סגי נהור) דהוה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל (מבאר רש"י, שהיה יודע משניות בגרסא בעל פה ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן. כלומר הוא היה תלמיד חכם). חזייה דהוה עציב (ראה אותו שמואל ביום טוב שהוא עצוב) אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין (לא הנחתי עירובי תבשילין). אמר ליה סמוך אדידי (א"ל שמואל תסמוך על העירוב שלי, שערבתי על כל נהרדעא). לשנה (לשנה אחרת וראש השנה היה), חזייה דהוה עציב (ראה שמואל את אותו סמיא שהוא עצוב), אמר ליה אמאי עציבת, אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך אסור" (מבאר רש"י שאמר לו שמואל אין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים).

 

אנו רואים מכאן שאדם שאינו חרד לדברי חכמים, נקרא 'פושע' ואפילו שהוא היה תלמיד חכם. ועל כן כל אחד ואחד יכין עירובי תבשילין בעצמו ולא יסמוך על העירוב של רב העיר, אלא אם כן נאנס (שו"ע או"ח סי' תקכ"ז סעי' ז').

 ממה עושים עירוב ?

עירוב תבשילין מכינים בפת ותבשיל שדרך לאוכלו עם הפת. שיעור הפת: כביצה או יותר (כ - 60 גרם), וטוב שיהיה ככר שלם, ואם אין לו יקח פרוסות לחם בשיעור כ- 60 גרם. ושיעור התבשיל: כזית ומעלה (כ – 30 גרם). וצריך להכין תבשיל שלא יתקלקל עד השבת, ולכן נהגו להכין ביצה קשה. ויש לעטוף אותם בעטיפה מיוחדת ולהניחם במקום מיוחד, שלא יבואו לאכלם בטעות ביום טוב.

טוב להניח את הפת של העירוב על השולחן כלחם משנה בערב שבת ובבוקר ולא יאכלנה, ובסעודה שלישית יאכל ממנה לחיבוב מצוה, שכיון שנעשתה בה מצוה אחת, יעשה בה מצוה נוספת.

 האם אורח מניח עירוב תבשילין ?

אורח או אורחת ביום טוב, אינם צריכים להניח עירוב, ויוצאים ידי חובה בעירוב שעשה בעל הבית. ומותר לאורח לעזור בבישולים לקראת שבת, וכן מותר לאשה אורחת להדליק נרות שבת, כיון שיוצאים ידי חובה בעירוב של המארח.

 מי שלא עירב – מה דינו ?

שכח ולא הניח עירוב תבשילין ורוצה לבשל אוכל – יסמוך על העירוב של רב העיר.

ואם הוא פושע שלא הניח עירוב, יבקש מאחרים שעשו עירוב שיבשלו בשבילו, והם יתנו לו זאת כמו נדבה, וז"ל השו"ע (או"ח סי' תקכ"ז סע'י כ'): מי שלא עירב, כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים, אפילו בביתם, וגם אחרים אסורים לבשל לו; ואין לו תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו במתנה, והם אופים ומבשלים ונותנים לו, ואפילו בביתו יכולים לבשל. ואם אין שם אחרים שעירבו י"א שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדרה אחת ולהדליק נר אחד.

 מלאכה ביום טוב

מוקצה

דעת השו"ע להחמיר במוקצה ביום טוב יותר משבת, וז"ל (או"ח סי' תצ"ה סעי' ד'): "מוקצה, אף על פי שמותר בשבת החמירו בו ביו"ט ואסרוהו" – כי ידיו של אדם עסקניות ועלול להכשל בזה, ולהקל בשאר איסורים.

הרמ"א כותב בשם יש אומרים שהמוקצה מותר ביום טוב כמו בשבת, אלא שגם לדעתו הנולד אסור ביום טוב, וז"ל (שם): "הגה - ויש מתירין מוקצה אפילו ביו"ט (טור בשם פוסקים) אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת".

 וטוב שהאשכנזים יחמירו בענין מוקצה ביו"ט כמו הספרדים, כי כשמתחילין לעשות קולות אין לדבר סוף.

עצמות וקליפות - והנה, ידוע שעצמות אינם מוקצים בשבת כיון שראויים להשליכם לפני כלבים, והמשנה ברורה כותב שכיון שביום טוב החמירו בעניין נולד, אם כן עצמות שנתפרקו ביום טוב אסורות ביום טוב ואין להתירם, וכך נפסק גם בבא"ח למעשה, וז"ל: (במדבר הי"א): "עצמות וקליפין שנתפרקו ביום טוב הרי זה נולד, ואף על פי דמותר לטלטלם בשבת, שראויין הם למאכל בהמה, מכל מקום ביום טוב החמירו חז"ל ואסרו לטלטלן, כדי דלא ליתי לזלזולי ביה. מיהו שבת שחל בו יום טוב מותר לטלטלן, ולא אמרינן לא פלוג רבנן". כלומר, אין מחמירים ביו"ט שחל בשבת כי השבת תדירה יותר. ולמעשה, אם שם בצלחת פת, ואח"כ קליפות ביצים או אגוזים, מותר לטלטל את הצלחת.

הוצאת עצמות מהדג בשבת - יש שנוהגים לאכול דגים בכל סעודות שבת. י"א שאסור להוציא את העצמות מהדג בשבת משום בורר כי מוציא פסולת מתוך אוכל. אנו סוברים כדעת השו"ע שאין בזה איסור בורר כיון שזה דרך אכילתו, ודוקא כשרוצה לאכול מיד, אבל לאחר זמן, וכגון שמכין לילד הקטן חתיכות דג בצלחת, ואת העצמות שם בצד - אסור. ולדעת רמ"א, גם כשאוכל מיד זה מוציא פסולת מתוך אוכל ואסור. וכדי להמנע מחשש ברירה באכילת דגים עם עצמות יש מאחינו האשכנזים שנוהגים לאכול בשבת דג טחון ("גפילטעפיש").

 שקילה ומדידה

יש נשים שאינן בקיאות בכמות התבלין הרצויה לכל תבשיל, ולשם כך הן נעזרות ברשימה שיש להם.

ויש לדעת שאסור לשקול ביו"ט, וכן אסור לקחת ביד אחת משקולת וביד השניה בשר או תבלין וכדו' כדי לשער. אך מותר לקחת את החתיכה לבדה בידו כדי לשער משקלה באומד הדעת.

ואם הוא אומן שיודע לכוין, כגון קצב שיודע לחתוך את הבשר לפי משקל – אסור לעשות כן כדי למכור, אבל אם עושה בביתו כדי לידע כמה יבשל – מותר (שו"ע תק סעי' ב', ובא"ח במדבר יב).

יש מי שאמר, מה ההבדל בין חנווני פקח לחנווני טפש ? בזמנם היו מוכרים קמח או סוכר או אורז לפי משקל ולא באריזות כמו בימינו. וכשבא אדם לחנווני ומבקש ק"ג קמח, אם החנווני חכם – הוא שם בשקית כמות קטנה מעט ממשקל ק"ג, ואז הוא מוסיף קמעא קמעא קמח, וכשרואה הקונה שהחנווני מוסיף, הוא שמח. אבל אם החנווני טפש – הוא שם בשקית כמות קמח הגדולה מק"ג ואז הוא מוריד מעט קמח, ושוב פעם מוריד, ואז כשהקונה רואה זאת הוא כועס כי חושב שמחסיר לו.

 איסור הבערה וכיבוי ביו"ט

יש החושבים מכיון שהתירו להעביר אש דולקת מערב יום טוב ולהדליק בה אש אחרת, כך גם מותר להדליק אש לכתחילה מגפרור וכדומה, אבל אין הדין כן אלא אסור להדליק אש מדין נולד (מקור האיסור מדברי הגמרא בביצה דף לג ע"א: "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים" וכו', ועיין לרמב"ם פ"ד מהל' יו"ט ה"א שמבאר כיצד היו מוציאין אש, וז"ל: "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות, כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים שמנידין אותו עד שידלק, או כלי זך קשה (זכוכית מגדלת) או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק וכל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב, שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב").

 

איסור הדלקת גפרורים ביו"ט - בענין הדלקת גפרורים ביו"ט נחלקו הפוסקים כבר בדור הקודם, יש שרצו להתיר בטענה שאין בזה תולדה חדשה כיון שהכל מוכן לשם כך, אבל רוב הפוסקים ובראשם בעל הבן איש חי אסרו זאת, וכן נוהגים, וכדלקמן.

 דעת הבן איש חי לאסור - הרב בעל הבא"ח ע"ה כתב בספרו 'רב פעלים' תשובה בעניין הגפרורים (או"ח ח"ב סימן נ"ח), ואמנם דרכו לכתוב כל דבר בצורה עדינה, אך שם זה המקום היחיד שבו הוא כתב בצורה נחרצת וחריפה נגד פוסקי דורו שרצו להתיר את הגפרורים. המצדדים להתיר טענו שהחומר מוכן ומזומן להבערה, והאש טמונה בגפרור, ואין בזה מוליד (עיין 'תעלומות לב'), אך הרב משיב להם מלחמה השערה וטען שכל עוד לא משפשפים את הגפרור אין שום אש ולא ניצוץ, ורק השפשוף מוליד את הניצוץ שמוליד אש גמור. וכן שאל אותם, אם כדבריכם שהאש טמונה, מדוע כשאני נוגע בראש הגפרור אינני נשרף? משמע שהאש אינה טמונה בו אלא אתה מוליד. והוא נשען בדבריו על דברי הרמב"ם שהובאו לעיל. חלק מהפוסקים שחלקו עליו כתבו לבסוף שהם מסכימים עם הרב בעל הבא"ח לאסור את הבערת הגפרור ביום טוב.

 שעון לכיבוי והדלקת הגז

מותר לכוין "שעון גז" על מנת שיכבה את הגז ביום טוב, ובלבד שעושה כן מערב יום טוב, היינו קודם שמדליק את הגז.

 גרם כיבוי ביום טוב

אם הדליק נר וחושש שיגרם נזק בביתו, לא יניחנו בכוס מים באופן שכשתגיע השלהבת למים יכבה הנר, שזה גרם כיבוי שאסור אפילו ביום טוב. אבל אם הניח את הנר בתוך מים ואח"כ הדליקו, אין בזה גרם כיבוי כיון שהכין את אורכו של הנר מראש, וזה דומה לנר שחתך אותו מערב יו"ט, שאין בזה שום איסור.

 שעון שבת

אנחנו רגילים לומר על שעון שבת "לא תגע בו יד", ואין לקצר או להאריך את זמן פעולתו של שעון שבת, כי יש בו דין תוקע, ודין בונה, ולעיתים גם דין סותר, וכולם איסור דאורייתא. ואם בשבת הדבר אסור, גם ביו"ט הדבר אסור. והטוב ביותר להכין את כל האוכל הדרוש ליו"ט כבר מערב החג, וישמרוהו במקרר או בהקפאה ובחג רק יחמם אותו, ולא יבואו לידי ספקות כלל.

 

אטריות ביתיות

ידוע, שמי שאוכל לחם חם מאוד כשיוצא מהתנור, אין זה בריא לאכילה. בהלכה מוזכר דין על ברכתם של הלאקשי"ן (אטריות. בסי' קס"ח סי"ג ברמ"א). בזמנם היו מכינים בכל בית אטריות בעצמם, על ידי שהיו לשים בצק וחותכים אותו לחתיכות קטנות ומייבשים אותם, ולא כמו בימינו שקונים מן המוכן. ואותם אטריות ביתיות של פעם, היו צריכות להיות יבשות ביותר, וככל שהם יותר יבש הם משובחות ונשמרות זמן רב, ואם הם רכות, זה לא היה טוב. ועל כן, לא היה חשש שיכינו אותם ביום טוב עצמו, אלא היו מכינים אותם לכל היותר בערב יום טוב כדי שיתייבשו היטב.

 תיקון כלים

שיפוד – אסור לתקן כלים ביום טוב, ולכן אסור לישר שיפוד שנעקם. ובדרך אגב, בזמנם היו שיפודים מברזל, ולדעת רמ"א בכל פעם שרוצה לצלות בשיפוד, יש לחמם את הברזל. כיום יש שיפודים מעץ ולאחר השימוש בהם זורקם, ואין בהם כל בעיה (עיין לשו"ע יו"ד סי' ע"ו סעי' ד').

ישור ידית של משקפיים – ידית של משקפיים שהתעקמה אסור ליישרה ביו"ט, אע"פ שרוצה לעיין וללמוד תורה, כי היישור הוא תיקון מנא, וכ"ש בשבת.

 אימו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל - אני רגיל להזכיר את אמו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', שהיתה למדנית גדולה ובקיאה בהלכות בעל פה, והיתה בת אחותו של מרן בעל 'הבן איש חי'. פעם אחת ביום שבת הייתי בביתה, וראיתי שקַר לה, והיא הראתה לי שהחלון שבור בקצהו למטה, ורוח קרירה נכנסה דרכו. לקחתי כרית כדי לשים על החלון שלא תכנס רוח. כשהיא ראתה את מעשי אמרה לי "תרי תיקון מנא, תרי תיקון מנא". אמרתי לה, מדוע ? והיא אמרה לי, כשאתה לוקח את הכרית והופך אותה לפקק – זה תיקון מנא אחד, וכשאתה סותם את החלון השבור, זה תיקון מנא שני.

מרוב הלמדנות שלה, היא היתה מחמירה בהרבה חומרות.

 כפתור שנפרם - אם הכפתור שבחולצתו עומד ליפול, ועל ידי משיכת החוט הוא יצמד לבגד – אסור לעשות כן בשבת או ביו"ט משום תופר.

אבל כיום, כל תפירת הכפתורים נעשית על ידי מכונות, ואם ימשוך את החוט הכפתור יפול ולא יועיל כלום.

 כפתור שנפל - יש נשים ואולי גם גברים שלובשים חליפה יפה ובה כפתורים מיוחדים, ואם נפל לו כפתור ביום שבת - דינו מוקצה שהרי אי אפשר לתופרו בשבת, ואם הכפתור שנפל יקר ערך, הכיצד נאמר לאשה שתשאיר אותו ברחוב ולא תגע בו ?! אלא אנו אומרים, שאם ראוי לעשות בו שימוש, וכגון: לכסות בו בקבוק קטן של בושם, אזי יהיה מותר לטלטלו בשבת לצורך זה, וכשתגיע לביתה תכסה בו את בקבוק הבושם שלה.

 תפירת עופות - עופות שממלאים אותם בבשר ואורז, מותר לתופרם ביו"ט, כיון שהוא צורך אוכל נפש, ובלבד שיחתוך את החוט במידתו ויתנהו במחט מערב יו"ט, ולא יחתוך את החוט במספריים וכדו' בסיום התפירה, אבל רשאי הוא לשורפו בעזרת נר דולק, כי אין לך שינוי גדול מזה. וכשאוכל את העוף מותר לו לפתוח את התפירה.

אבל אם לא הכין חוט מערב יו"ט – אסור לו לתפור את העוף ביו"ט.

 קשירה והתרת שקית - שקית לחם פרוס וכדו' שיש בה סגירה על ידי חוט ברזל – אסור לפותחו בשבת משום מתיר, אלא יחתוך את השקית בסכין. ואם רוצה לסגור שוב את השקית בעזרת חוט הברזל, יקשרנו בסיבוב אחד, ולא שניים משום קושר.

 ומותר לפתוח שקיות של פיצוחים וכדו' הסגורות בדבק.

 אם אדם לומד הלכות שבת ויו"ט, המלאך שנקרא שבת והמלאך שנקרא יו"ט שומר עליו לבל יכשל במה שלמד. אבל אם אדם אינו לומד, הוא יכול ח"ו להכשל בהרבה דברים.

 מי נקרא "בעל מעשים" ?

הזכרנו לעיל את אימו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף'. פעם אחת ראיתי שמתחת למיטתה ישנו משקל, ושאלתי אותה לשם מה היא צריכה משקל? והיא אמרה לי: לפעמים אני לא יכולה לאכול הרבה ואני רוצה לדעת אם יש במאכל כזית או כביצה כדי לדעת אם יש חיוב בברכה אחרונה או לא, וביום חול אני משתמשת במשקל.

 וטוב שירגיל אדם את עצמו לשקול כל דבר, כגון: בננה וכדו' עד שיכיר במשקל של כל דבר ודבר על פי טביעת עין, וכל זה כדי שידע האם יברך ברכה אחרונה או לא. למשל, אם יקח שבעה שקדים ויראה שמשקלם 30 גרם עליו לברך לאחר אכילתם 'בורא נפשות' והוא שאכלם תוך ארבע דקות.

והנוהג כן, הוא הנקרא "בעל מעשים טובים". ולאחר מאה ועשרים שנה כשיעלה לשמים יקראו לו 'הנה פלוני בן פלוני בעל מעשים טובים'.

 בבית כנסת "מוסיוף" שבשכונת הבוכרים בירושלים, היו שיעורים במשך כל היום. הרה"ג ר' חיים נאה זצ"ל היה מוסר שם שיעורים, ואחד ממשתתפי השיעור היה נוהג להניח שבעים גרם בוטנים בכיסו וכשהרב היה דורש הוא היה אוכל. פעם אחת האריך ר' חיים נאה בשיעורו, ואותו אדם אמר לו: הגיע זמן צאת הכוכבים כי נגמרו לי הבוטנים. אמר לו הרב: פעם הבאה תקנה מאה גרם בוטנים כדי שנוכל להאריך מעט את השיעור.

 בעל הבא"ח אומר, לפעמים הרב דורש בשבת ומגיע זמן צאת השבת ואנשים ממהרים, ופעם אחת היה אדם אחד מסתכל בחלון אם יצאו כוכבים או לא והוא היה כאילו רומז לרב שיפסיק את שיעורו. לאחר זמן הוא קנה שעון עם שרשרת ואז היה מסתכל בשעונו ומראה לרב שהגיע הזמן – ועל כך אומר בעל הבא"ח: וכי זה נקרא מלווה מלכה ?!

 לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת

בזמנם יו"ט היה נקבע על ידי קידוש החדש שנעשה על ידי הרבנים. אבל שבת קדש נקבעה מששת ימי בראשית. וכתוב (שמות לא, טז) "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". שואל בעל אוה"ח הקדוש מהו שכתוב "לעשות את השבת", הכיצד יכול אדם לעשות את השבת ? וענה: על ידי שמוסיפין מחול על הקדש בכניסת השבת וביציאתה, הרי שאנו "מוסיפים" על זמן השבת שהקב"ה ציוה לשמור ובזה אנו "עושים" את השבת.

 

ברכת הלבנה

מנהגנו שלא לברך ברכת הלבנה אלא עד שיעברו שבעה ימי מלאים מעת לעת מזמן המולד. מנהג האשכנזים לברך ברכת הלבנה אחרי שלושה ימים בלבד מעת זמן המולד. ויש חסידים גם באשכנזים שמחמירים כמו הספרדים.

השנה מוצאי שבועות יחול בליל שבת, ובליל שבת אין מברכין את הלבנה, ועל כן במוצאי שבת השנה נברך ברכת הלבנה אליבא דכו"ע.

בנוסח ברכת הלבנה אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקיים" ג' פעמים, ויום שבועות הוא יום פטירת דוד המלך ע"ה, ויאמר זאת בשמחה ובטוב לבב.

 ויהי רצון שיבנה בית המקדש ונביא ביכורים בחג השבועות, יראו ענינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.