בעוון שמיטה גלו ישראל

הרב עזריאל אריאל

 "ארץ נמכרה ביד רעים". פעמיים נמכרה אדמת הקודש של ארץ ישראל לידי נכרים באותם ימים של שלהי אלול תשנ"ג. הסכם ה"שלום" בין מדינת ישראל לבין רב המחבלים מחד גיסא, ומכירת שדות ישראל לישמעאלי במסגרת היתר המכירה, מאידך גיסא. נותרנו פעמים כ"שבויי חינם, מכורי בלא כסף". ממשלת ישראל מוכרת את לב הארץ תמורת פיסת נייר, ובאותם הימים עסוקה הרבנות הראשית במכירה משלה. אף היא, מכירה בלא תמורה. כל האדמות החקלאיות במדינה נמכרו בעצם אותם ימים - לישמעאלי. והלב זועק: האם לא "זה לעומת זה עשה אלוקים"?

    לא רק בשל עצם ההסכם תיזכר שנת השבע תשנ"ד לדראון בדברי ימי עם עולם. דומה כי לא היתה כמותה בכל שנות המשבר שעברו על החקלאות הישראלית. שערי רצועת עזה נפתחים לכל דכפין. אין החקלאי היהודי יכול להתחרות במחיריו הנמוכים של שכנו הישמעאלי. יבול הפירות יורד לטמיון ביום סופה וסער. הסכמי יבוא נחתמים עם מדינות אירופה. שטחי חקלאות יקרים מופשרים לבניה עירונית. כמעט כל זאת, בידיה ובעידודה של ממשלת ישראל. כפועל יוצא מכך - ענף אחר ענף, גידול אחר גידול, דונאם אחר דונאם - יוצאים מידים יהודיות ועוברים לידיים אחרות. "זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים..." (איכה ה, א-ב). לא הועילו המחשב והמזכיר, הרב ועורך הדין, שביצעו את מכירת הקרקעות בצורה המסודרת והיעילה ביותר מאי פעם. כאשר יגורנו - בא לנו, והחקלאות היהודית הולכת ונעלמת מעל פני האדמה. האין זה אות משמים להזהירנו ולומר לנו כי לא זו הדרך? להודיענו כי "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים"?

    בראש מהדהד סיפור מאת תלמידי החזון איש. בימי הפולמוס על חלוקת ארץ ישראל היה הסיפור, בעיצומה של שנת השמיטה תרצ"ח. פנתה אז משלחת של ציונים דתיים אל החזון איש. בקשה ממנו לחתום על כרוז האוסר לוותר על חלקים מארץ ישראל. השיב להם החזון איש: ומה עשיתם אתם בערב שנת השמיטה? האם לא מסרתם את קרקעות ישראל לידי ישמעאלי? האם אין זה אותו הדבר בדיוק?

    אמנם מכירים אנו את דיוני ההלכה. בקיאים אנו בכל הסוגיות, בכל התשובות ובכל האסמכתאות. אך הלב ממאן לקבל: האם אך מקרה קרה? האם אין הדבר קורא לנו לחשבון נפש, לידע ולדרוש "בשל מי הסער הזה"?

    עוד דברים עולים מימים עברו, ימי פולמוס השמיטה של שנת תר"ע. העיד אז רבה של צפת, הרידב"ז, כי איכרי זכרון יעקב, אשר חרשו וזרעו בשנת השבע - לא ראו ברכה בעמלם, ונשתדפו שדותיהם. ולא נתקררה רוחו עד שתלה הקולר בחטא עזיבת השמיטה. האין דברים אלו קוראים גם אלינו בימים אלו?

    אך למה נרחיק לכת עד אחרוני אחרונים, כאשר הדבר מפורש בתורת משה עצמה? הלא כך כתב לנו משה רבינו מפי הגבורה: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כו לד­-לה). "והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה בהשמה מהם והם ירצו את עוונם..." (שם מג). ואף חז"ל החזיקו אחריו בפרקי אבות (פ"ה מ"ט) ואמרו: "גלות באה לעולם... ועל השמטת הארץ". אכן "בעוון שמיטה גלו ישראל". האין האותיות זועקות אלינו מן הספר, כאשר עומדים אנו בפני סכנה של גלות חדשה?

    כל אלו, ההרהורים שעלו בעצם אותם הימים של שמיטת תשנ"ד.

    אך אם לדרוש את האמת חפצים אנו - אל לנו להיסחף אחר רגשי הלב הסוער ומחפש במה להטיל אשמה. דרכה של תורה היא שתורה לנו כיצד לבחון את הדברים. כבר הרב קוק זצ"ל עמד על המבט הראוי עפ"י דרכה של תורה. בשנת השבע תר"ע נדרש הרב לגלות את פשר מחלות שפגעו ביישוב היהודי, והיו שתלו אותן בשמיטה. על כך כתב הרב (אגרת תקכ"ב) שאם מחפשים במה לתלות את המחלות - הרי שהעוון המקטרג בראש אינו אלא שנאת החנם, אשר קנתה לה שביתה בכל שדרות הציבור. והוסיף והעלה כלל גדול בידו:

    אין זה דרך התורה כלל לבנות דין עפ"י יראה חיצונית של עונשים, ה' ישמרנו. אנחנו צריכים לברר ממקור התורה, אם יש מקום לסמוך על היתר זה בשעת הדחק או לא. ואם יעלה בידינו שיש מקום לסמוך - אז אסור לנו לתלות את העונשים בזה, כי אין הקב"ה עושה את תורתו פלסתר ח"ו. ואנו צריכים לפשפש במעשינו בעניינים אחרים, במעשים ובמדות שרבה בהם המכשלה בעוה"ר, כאשר האריכו בזה גדולי צדיקי הדורות.

    באותה שנה נקרא הרב זצ"ל להסביר גם את הפגיעה שארעה בשדות זכרון יעקב. באגרתו הנודעת, אגרת תקנ"ה, מאריך הוא לבאר את דרכי ההנהגה הא-לוקית. לא יתכן לחשוד את הקב"ה בעיוות משפט ובהטלת עונש על מי שנוהג עפ"י הוראת חכם! ו"היתר המכירה" - הלא נוסד על דעתם של גדולי פוסקים מדורות עברו ועד דורינו. ודאי וודאי שלא נוכל לתלות את הקולר דוקא באותו מיגזר בהתיישבות שידיו רב לו גם במסירות ובמאמץ לשמירת השמיטה עד כמה שידו מגעת.

    עוד כותב שם הרב זצ"ל שכלל זה ש"בעוון שמיטה גלו ישראל" - אינו אמור אלא כששמיטה נוהגת מן התורה. ולא מצאנו שיוטל עונש כל כך חמור על איסור דרבנן. 

    נסתרות הן דרכי הבורא מאיתנו. לא נוכל להסתפק בהסברים שטחיים ופשטניים לתופעות כה מרחיקות לכת. ובכל זאת יורשה לי לשער שגם בזה אין מקריות. לא מקרית היא סמיכות הפרשיות בשנת תשנ"ד: הסכם הנסיגה ושנת השמיטה.

    אחד המרכזיים שברעיונותיה של שנת השמיטה הוא בניינו של היחס הנכון של העם אל הארץ. אם בכל ששת השנים יכול אדם לחשוב כי אדמתה של ארץ הקודש איננה אלא "חומר גלם" או "אמצעי ייצור" לספק פרנסה ועושר - באה שנת השבת, עם איסורי מלאכת הקרקע המיוחדים לה, ומחיה בקרבו את התודעה כי אין עבודתו את אדמתה של ארץ ישראל ענין של פרנסה גרידא, כי אם שליחות א-לוקית. או אז חוזרים האדם והעם אל החוויה הראשונית של הכניסה לארץ מן המדבר ושל העליה לארץ ממדבר העמים. השמיטה, מבחינה זו, הרי היא כהרחקת האיש מאשתו מדי חודש בחדשו, כדי לשוב ולחיות את החויה של יום כניסתם לחופה. הפקרם של הפירות מעמיק הוא את התודעה שאין הארץ כלי שרת בידיו של הפרט, להפיק ממנה רווחים אנוכיים למען עצמו בלבד. וקדושת הפירות מפגישה אותנו עם בעל הבית האמיתי של הארץ, שאין אנו אלא כאורחים על שלחנו. "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). באותה שנה, אין החקלאי עוקר את דירתו העירה. ממשיך הוא לדרוך על האדמה, אך בחרדת קודש: "כי המקום אשר אתה עומד עליו - קודש הוא" (יהושע ה טו) - אמר מלאך ה' ליהושע באותה "יריחו תחילה" של עולי מצרים.

    נישא סביב עינינו ונראה: מהו שורש הויכוח על ארץ ישראל, אם לא רעיון זה בדיוק? אם בקעת הירדן איננה אלא "חגורת הבטחון של המדינה", ואם ישובי רמת הגולן אינם אלא "התיישבות בטחונית" - מדוע שלא נוכל להמיר אותם בסידורי בטחון אחרים? ואם הרי יהודה והשומרון אינם אלא מבצר ההגנה של שפלת החוף - מדוע שלא להמיר את מתיישביהם במשטרתם של המחבלים? ואם החקלאות בארץ ישראל איננה אלא מקור פרנסה, מדוע לא להעביר את כל אמצעי הייצור לידי השכנים ולמצוא לחקלאי ישראל פרנסה מכובדת בתעשיה או בסתם "לופט געשעפט"? ואם ארץ ישראל כולה איננה ארץ הברית עם הקב"ה אלא "מרחב מחיה" או "מקלט בטוח", מדוע שלא להמיר אותה בארצות הברית של אמריקה? צא וראה: מנין נשאבות אותן תעצומות נפש להמשיך לחיות ביישובים שאיבדו הרבה מאיכות החיים שלהם לטובת קשיי קיום גוברים והולכים, אם לא מכוחה של אותה תודעת שליחות הגנוזה ברעיון השמיטה?

    עומדת היא שנת השמיטה על שאלת: "מה נאכל בשנה השביעית". החקלאי, הנכון לסכן את עתידו ואת פרנסתו ולהשליך את יהבו על א-לוקיו המבטיח "וציויתי את ברכתי" - גיבור כוח הוא. גיבור אמונה הוא, הגובר על השיקול הרציונאלי של חוקי הכלכלה והבוטאניקה, ומצפה לברכת ה'. וזאת אף אם ברכה זו לא באה בשנה השישית שקדמה, ואינה אלא צפיה לשנה השישית שתבוא שש שנים לאחר שנת השבע הנוכחית. מולם עומדים אנשים מפוכחים כביכול, המוכנים למכור לכל הממעיט במחיר את נחלת אבותיהם, רק בגלל שאין בפיהם תשובה לשאלה: מה נעשה בשני מליון ערבים. מנין נשאב הכוח לאותן חמש משפחות הרוכשות בימים אלו את בתיהן בכפר דרום, אל מול עיניה המשתאות של משטרת המחבלים, אם לא מאותה גבורה המונחת במצוות השמיטה? מנין נשאב הבטחון בישועת ה' אצל מתיישבי גב ההר ביהודה ובשומרון אל מול פני כל הסכנות? אין ספק איפוא, כי מקור חוסר הבטחון וחוסר האמונה שאחזו בחלקים גדולים בעם ובהנהגתו, נובע הוא מכך שרעיון השמיטה נשמט מן הלב.

    אכן "בעוון שמיטה גלו ישראל". אך לא בגלל הלכות השמיטה. מבחינת ההלכה - נשמרה השמיטה, אף אם לא נשמרה בהידור הרצוי והנשאף לכתחילה. אך מן הבחינה הרוחנית והחינוכית - רחוקה היא מאד מדינתנו מלחיות לאורו של אידיאל עליון זה. דוקא אותו ציבור שהשמיטה יקרה לו: הן השמיטה בהלכותיה המתקיימות במידת האפשר עפ"י גדרה של תורה, והן השמיטה ברעיונותיה המתקיימים בכל מקום ובכל רגע בכל ההתיישבות החדשה בארץ - הוא אשר יזכה להביא את העם כולו לראות באור החדש אשר יאיר ה' על ציון.