אוצר בית דין
המקור לשימוש באוצר בית דין נמצא בתוספתא למסכת שביעית (פרק ח, הלכות א-ב):
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות. כל מי שמביא פירות בתוך ידו - נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מהן מזון שלוש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר.
הגיע זמן תאנים - שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ועודרים אותן ועושים אותן דבילה ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים - שלוחי ב"ד שוכרין פועלין, ובוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר. הגיע זמן זיתים - שלוחי בית דין שוכרין פועלין, ומוסקין אותן ועוטנין אותו בבית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר, ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו.
לכאורה, דרך זו נראית פתרון הולם עבור פירות העץ או בשביל ירקות שנזרעו ונשתרשו בשנה השישית ונקטפו בשביעית.
אלא שיש פוסקים שסוברים שחז"ל כלל לא התכוונו לסוג כזה של "עסק" כפי שהדבר מתבצע ביימינו - לבצור ולייצר יין או שמן בדרך הרגילה כפי שהדבר נעשה בכל השנים. לדעתם, התוספתא מתייחסת רק לחלוקת פירות הפקר שנשארו בשדות לאחר שהיהודים שבאותו אזור יצאו וקטפו מהם.
יש פוסקים הטוענים, שהואיל והרמב"ם לא הביא את התוספתא הזו בהלכותיו במשנה תורה, היא אינה הלכה למעשה.
יש להוסיף, שגם לגבי ירקות שנזרעו בשישית ונקטפו בשביעית, לשיטת הרמב"ם, ירקות אלו אסורים באכילה מדין ספיחין. אמנם כיום אנו סומכים על שיטה אחרת (שיטת הר"ש), שהתיר קטיף ושיווק על ידי בית דין בירקות שנזרעו והשרישו בשישית.
ועל אף כל ההסתייגויות הללו, עם ישראל נוהג לאכול פירות וירקות של אוצר בית דין.
יש לזכור שגם כאשר רוכשים פירות וירקות של אוצר בית דין, אין אנו קונים אותם ומשלמים עליהם אלא התשלום הוא עבור הטיפול בהם והובלתם אל הצרכן. כך למעשה שסומכים על הדעות המקבלות את התוספתא הלכה למעשה.
בתוצרת זו יש קדושת שביעית, ויש לנהוג בה בהתאם.
לוח קדושת שביעית שנת תשפ"א - מכון התורה והארץ / המכון למצוות התלויות בארץ
© כל הזכויות שמורות לכושרות
