בהלכות שביעית ישנם שני עניינים עיקריים:

1.   איסור עבודה בקרקע.

2.   איסור דרבנן של  אכילת ספיחין - כלומר, תבואה או ירקות שגדלו בשדות של יהודים בשביעית (גם אם גדלו מעצמם ולא נעשה איסור בגידולם).  

באזורים שישבו בהם יהודים בתקופת בית שני - אסורים שני הדברים (עצם העבודה וגם הספיחים הגדלים בהם). לעומת זאת, באזורים שכנבשו בתקופת בית ראשון - העבודה בקרקע אסורה אך ספיחים שגדלו באזורים אלו מותרים באכילה.

לגבי אזור הערבה הדרומית נחלקו הפוסקים האם הוא נכלל בכיבוש שהיה בתקופת בית ראשון או לא. לפוסקים הסוברים שאזור זה לא נכבש - הדינים בו הם כמו בחו"ל לכל דבר ומותר לעבוד בקרקע ללא כל מגבלה.אך גם, בתוך דעה זו, חלוקות הדעות היכן בדיוק עובר גבול הכיבוש מתקופת בית ראשון.  

בשנת שמיטה, חלק גדול מהיבול שיימכר על ידי הבד"צים השונים יהיה מאזור זה. הבעיה היא, שכל אחד מהם קובע את הגבול על פי שיטתו [במפה המצורפת אפשר לראות היכן עובר הגבול לפי השיטות ההלכתיות השונות (וגם שימו לב של גבול ע"פ שיטת הבד"צ העדה החרדית השתנתה משמיטה לשמיטה)הגבול הדרומי לשיטות השונות ובשמיטות השונות 

מנגד, ישנם פוסקים הסוברים שאזור הערבה הדרומית, עד אילת,  כן נכלל בגבולות הכיבוש של בית ראשון, וממילא איסור עבודת הקרקע חל גם שם.

בשל הבעיות המחלוקות הללו, התוצרת מהערבה הדרומית אינה מהווה פתרון הולם לכל השיטות.