שמיטה למהדרין?

רבני כושרות

בתורה נשאלת השאלה: "וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית – הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?", והתשובה היא: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא כה, כ-כא).

השמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, ולכן לצערנו איננו זוכים כיום לקבל במלואה את הברכה הכתובה בתורה – שהשנה השישית תניב יבול שיספיק לשלוש שנים. לפיכך אנו נדרשים למצוא פתרונות נוספים לשאלה שפתחנו בה – מה נאכל בשנת השמיטה?

שבע אפשרויות שונות עומדות בפנינו:

1. איסום שישית – יבול שגדל לפני שנת השמיטה, ואינו קדוש בקדושת שביעית.
2. אוצר בי"ד – יבול שגדל בקדושת שביעית בצורה מותרת בשליחות בית הדין.
3. גידולי מצע מנותק – יבולים הגדלים במנותק בחממות, ואין בהם דיני שמיטה.
4. גידולי ערבה דרומית ובשטח עולי מצרים – אזורים אלו לא היו תמיד תחת שליטה יהודית, ולכן דיני שמיטה בהם קלים יותר.
5. היתר מכירה – יבול שגדל בשנת השמיטה בקרקעות שנמכרו לנוכרי.
6. יבול חו"ל – יבול שמיובא מחו"ל, לא חלים עליו דיני שמיטה.
7. יבול נוכרי – יבול שגדל בארץ ישראל בשנת השמיטה על ידי ערבים.

לכל אחת מן הדרכים יש יתרונות וחסרונות, נסקור אותם בקצרה:

איסום שישית:

פתרון מצוין הקרוב לפתרון שנתנה התורה. הבעיה היא שאין באפשרות זו כדי לספק את כל צורכי מדינת ישראל, ובפרט שאין פירות וירקות רבים שניתן לשומרם לזמן ממושך.

אוצר בי"ד:

לכאורה, דרך זו טובה וראויה (גם צמצום בעלותו של החקלאי על הקרקע וגם רווח של קדושת שביעית בפירות), אך יש פוסקים הסוברים שחז"ל כלל לא התכוונו לסוג כזה של "עסק" (שכולל עבודת אדמה בשליחות בית הדין), אלא התירו רק חלוקה מסודרת של פירות ההפקר שנשארו בשדות. קושי נוסף באוצר בית דין הוא שיווק ירקות השביעית: ירקות אלו לשיטת הרמב"ם אסורים באכילה כדין ספיחי שביעית, ובאוצר בית הדין מסתמכים על שיטת הר"ש שמתיר ירקות שהחלו לגדול לפני השמיטה. לחץ כאן לאוצר בית דין של אוצר הארץ

מצע מנותק:

גידולים על מצע מנותק הם פתרון מצוין, אך מבחינה הלכתית חייבים לגדל אותם דווקא בתוך חממה [ויש פוסקים שסוברים שגם החממה אינה נחשבת כגג, ויש צורך בבית ממשי]. דין זה מצמצם בצורה ניכרת את סוגי הירקות שניתן לגדל בצורה שכזו, ולמעשה פתרון זה אינו נותן מענה לכל גידולי השדה (תפו"א, גזר, בצל).

ערבה ומערב הנגב:

לפי פוסקים רבים, אזורי הנגב המערבי לא היו כלולים בכיבושי עולי מצרים, ואזורי הנגב הדרומי לא היו כלולים בהתיישבות עולי בבל. מיקום הגבולות איננו מוסכם, ויש הסוברים שגם אזורים אלו מחויבים בדיני השמיטה, ובפרט לאחר שנכבשו בימינו על ידי מדינת ישראל. מסיבה זו אין לסמוך על הגידולים באזורים אלו, אלא בצירוף של היתר מכירה.

היתר מכירה:

כשמו כן הוא – "היתר", ואינו מעיקר הדין. גם הפוסקים שחידשו את ה"היתר מכירה" (שתי שמיטות לפני שהגיע לארץ הרב קוק זצ"ל, שביסס את ההיתר שהשתמשו בו עוד לפניו) ראו בו היתר זמני שהתבסס על מצב המשק בשנים עברו, כשהיה מצב של פיקוח נפש ממש כלפי אנשי היישוב החדש. אין ספק שכיום המצב שונה, ולו בשל העובדה ששיעור החקלאים בארץ קטן מאוד. ובכל זאת, גם בשנת השמיטה הזו פסקה הרבנות הראשית לישראל שאפשר להשתמש בהיתר המכירה. למעשה יש לברר: האם היתר המכירה נעשה כדין? האם מצאו את בעלי הקרקעות האמיתיים? האם הסבירו להם את מהות המכירה?

יבול חו"ל:

בפירות המגיעים מחו"ל אין כלל דיני שמיטה. החיסרון הגדול שבדרך זו הוא הפגיעה בחקלאות הארץ-ישראלית, שכאמור לעיל טרם זוכה לשפע הברכה שהבטיחה התורה, והחקלאים המקומיים אינם מצליחים לעמוד בתחרות.

יבול נוכרים:

יבול מסחורה של ערבים הגרים בארץ ישראל. על פניו זהו פתרון מצוין: על הגויים לא חלים איסורי שביעית, מותר להם לגדל תוצרת חקלאית ומותר להם למכור לנו אותה. ובכל זאת, יש כאן פגיעה קשה בחקלאים היהודיים, כאשר לצורך הדורשים יבול נוכרים מקצה מדינת ישראל קרקעות מיוחדות לחקלאות של ערבים, ומממנת להם הקמה של חממות. לכך השלכות קשות נוספות בחיזוק אחיזת הערבים בארצנו הקדושה, בין ערביי מדינת ישראל ובין ערבי יו"ש ועזה. זאת ועוד, דרך זו מנוגדת להעדפת הקנייה מיהודים דווקא, שנועדה לקיים את הציווי "וחי אחיך עמך".

למעשה: לפי דעת הרב אליקים לבנון, נשיא כושרות, כל האפשריות המוצגות כאן מותרות, אך סדר העדיפויות שהובא בראש המאמר הוא הסדר המועדף מבחינה הלכתית.

הצרכן הפשוט שמגיע למחלקות הפירות והירקות בשווקים יפגוש שלושה סוגי חנויות:

1. מחלקת פירות וירקות בעלת תעודת כשרות רגילה – הפירות והירקות במחלקה זו יכולים להיות מכל האפשרויות שהוזכרו לעיל, פרט לאוצר בי"ד. במקומות האלה בדרך כלל אין סימון נאות על מקור הפרי, ומי שחשוב לו לצרוך ממקור מסוים בדווקא, לא יוכל להקפיד על כך בחנויות אלו.
2. מחלקות עם תעודת כשרות העדה החרדית / הרב אפרתי / מחזיקי הדת – בעלז – הפירות והירקות במחלקה זו מגיעים בעיקר מיבול נוכרי ומיבול חו"ל. מי שמעוניין לחזק את החקלאות היהודית יעדיף שלא לרכוש במקומות אלו. חיסרון ניכר בחנויות אלו מצוי ביבול המגיע מהערבה (בעיקר: פלפלים, עגבניות, מלפפונים, מלון ואבטיח, בחצי השנה הראשונה של השמיטה) – כשרויות אלו אינן דורשות קיום של היתר מכירה באזורים אלו, ועל מי שחושש לדעות הסוברות שאף אזורים אלו כלולים בגבולות הארץ המקוריים, או מי שסובר שכיבוש מדינת ישראל מכיל את דיני השמיטה על השטחים הללו להימנע מצריכת פירות וירקות מהערבה הדרומית.
3. חנויות אוצר הארץ – בחנויות אלו נמכרים פירות וירקות על פי המדרג ההלכתי המוזכר לעיל, תוך העדפה ברורה של חקלאות יהודית.