משיכת שנת השמיטה

הרב ישראל רוזן

"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות... 
הקהל את העם" (דברים לא,י)

שירת השמיטה
הראי"ה קוק, אבי הציונית התורנית ומשורר השמיטה, מתאר במילים מרוממות את אווירת השמיטה האידיאלית, החזונית, האוטופית: "שנת שקט ושלוה... שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלקי שורר על כל אשר נשמה באפו... האדם חוזר אל טבעו הרענן... רוח קדושה ואצילות שפוך על פני כל; 'שנת שבתון יהיה לארץ - שבת לה' " (הקדמה לספרו שבת-הארץ). הלוואי על כולנו, אמן!

מבוכת השמיטה
בפועל, המציאות היומיומית רחוקה מאווירת קודש רגועה ואצילית זו. מדורנו מוקדש הפעם לנקודת המבט של הצרכן, רוכש התוצרת, המעוניין בשולחן כשר, להבדיל מנקודת מבטו של החקלאי המגדל ומספק את תנובת הארץ. בשוק הצרכני הדתי רבה המבוכה, ודומה כי עקרות הבית והאחראים על רכש המזון במוסדות מבולבלים למדי. במחוזות הרבניים בתוככי הציונות התורנית מתייצב קו-חזית בין מצדדי 'היתר המכירה' למעדיפי 'אוצר בית-דין'. מנגד, במיגזר החרדי מעלים על נס את ה'נכרים' כפתרון בלעדי. בעיניהם, גם כל האפשרויות האחרות ('מצע מנותק' ו'חממות', וכן מיקוד גיאוגרפי: 'נגב דרומי', 'נגב מערבי', 'ערבה') הן 'מזרוחניקיות'.

אנסה לעשות קצת סדר בדברים, כמי ש'בא מן האו"ם', לפחות לצורך כתיבת השורות הבאות.

ללא ספק, חלק מרכזי בפולמוס איננו קשור להלכות שמיטה אלא לטיעונים חיצוניים לחלוטין, פסבדו-הלכתיים, השקפתיים ומחנאיים. 'היתר המכירה', שיש לו בית אחיזה לא פחות מהערמות גורפות אחרות (מכירת חמץ, היתר עיסקא, עירובי חצרות, פרוזבול, חליבה בשבת, בכור בהמה ועוד. ראו מאמרי בתחומין כ"א 'הערמות הלכתיות כתקנות ציבור'; נדפס מחדש בספרי בחצוצרות-בית-ה') תויג במיגזר החרדי כ'סדין אדום' בשל היותו מזוהה עם הרב קוק, שלא יזם אותו אלא רק הריץ אותו כ'רב המושבות' בתקופת ההתיישבות הציונית החלוצית. 'היתר המכירה' הפך להיות 'מוקצה מחמת ציונות' ורבנים ראשיים נבחנו ונבחרו לאורו. אין סיכוי להסיג הַשקוֹפֶע זו לאחור. מדובר ב'אמיתה' חברתית ולאו דוקא הלכתית. כריאקציה מעבר למיתרס, יש בקרב מקדשי הציונות הרואים ב'היתר' זה קדושה ציונית, וכל המעטת מוצקותו ל'כפירה' תיחשב.

'אוצר בית דין' (ללא היתר מכירה) הוא להיט ציוני-תורני אשר מהלך שלוב-זרוע עם שיטת החזון-איש המתנגדת בתוקף להיתר המכירה. מדובר בתקנה הערמתית מורכבת (הרבה יותר מאשר 'היתר המכירה'). המורכבות איננה רק ביסודות ההלכתיים המחודשים למדי, אלא בעיקר בביצוע השיווק (איסור סחורה ועוד) ובצרכנות הדורשת הקפדה על קדושת הפירות. אכן, 'קלקלתו תקנתו'; קדושת הפירות הנחשבת בפי מתנגדי השיטה כחסרון, היא-היא מעלתה העיקרית בקרב מצדדיה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו ל'חיבת הקודש', ולהתעטפות במצווה חביבה ומאתגרת, שיש עמה רוממות-רוח והתחברות לאדמת הקודש.

הנכרי השלישי המכריע
"עד שרש"י ורבנו תם יסתדרו ביניהם אילו תפילין הן הנכונות אני ממתין מלהניח, בינתיים" - אמר הפקפקן הכרוני, הבורח מהכרעה. עד שמשיח צדקנו יכריע במלחמת העדיפות שבין 'היתר המכירה' ל'אוצר בית דין' אני נשען על ה'נכרי' הנקי מכל רבב. ואם החזון-איש החמיר לנהוג גם בפירות נכרים קדושת שביעית (חומרא בני-ברקית שלא התקבלה בירושלים) – יש מיפלט: פירות וירקות ייבוא, נכרים למהדרין. ומה שטוענים ה'ציוניסטים' שהנכרים – מבית ומחוץ – קונים אחיזה שיווקית לכל השנים, ומרחיבים את שטחיהם ואת אמצעי הייצור (ומשרד החקלאות מעשיר את מיכסת מימיהם) – אלו טיעונים שלא ממין השמיטה, אלא מבית המדרש הלאומי, הציוני, החוץ-מיגזרי.

סוף דבר, בעיני כותב המדור, מי שמצמצם מבטו להלכות שמיטה נטו – כל הפירות והירקות שיש להם הכשר, ראויים לבא בקהל. מתוך הנחה שההכשרים מפוקחים כדבעי איננו מוצאים לנכון לעורר פניקה ציבורית, להטריח להביא ממרחק לחמו או במחירי-יתר, ע"י פסילת הכשר זה או משנהו.

להלן טבלה פשטנית (ויסלחו לי עמיתיי הדקדקנים) מנקודת המבט הצרכנית; 
  

 (נכתב במוצ"ש יוכ"פ)