שטיפת ירק עלים בשבת

מו"ר הרב אליקים לבנון

שאלה: ירקות עלים, או גידולים אחרים, טעונים השריה במי סבון וכ"ד, למשך מספר דקות, ואחר כך שטיפה בזרם מים. האם פעולה זו מותרת בשבת.

תשובה: השריה ושטיפה זו, מותרת בשבת.

ההסבר והמקורות:

א. המקור

למדנו במשנה (שבת קמ, א): אין שולין את הכרשינין ולא שפין אותן אבל נותן לתוך הכברה או לתוך הכלכלה.

רש"י: אין שולין את הכרשינין: מציף עליהם מים בכלי, לברור פסולתן, כדתנן במסכת ביצה (יד,ב): אף מדיח ושולה. ולא שפין אותן – ביד, להסיר פסולת, דהוה ליה בורר.

ובמסכת ביצה למדנו במשנה (יד, ב):

הבורר קטניות ביום טוב... רבן גמליאל אומר: אף מדיח ושולה.

רש"י: מדיח: במים. ושולה: שולה הפסולת שצף למעלה.

שו"ע סימן שיט' ח': אין שורין את הכרשינין, דהיינו שמציף מים עליהם בכלי, כדי להסיר הפסולת. ולא שפין אותם ביד כדי להסיר הפסולת, דהו"ל כבורר.

ב. מהי הפעולה האסורה, ומה טעם האיסור?

במשנה למדנו, שיש שתי פעולות אסורות:

האחת, לשלות (או לגירסת השו"ע – לשרות) ירקות במים בשבת.

השניה: לשפשף את הירקות בידו.

שתי הפעולות, כפי פשוטן, לכאורה אין כל נימוק לאוסרן.

וכי אסור לשטוף כלים מלוכלכים בשבת (לצורך שבת) מפני שהלכלוך דבוק בהם, והוא מפריד את הלכלוך מהכלי? הרי זו פעולה פשוטה של ניקוי הפרי או הירק, ומה הדמיון לבורר?

מפירוש רש"י ברור, שמדובר על השריה במים, בתוך כלי "מציף עליהם מים בכלי", ולא בשטיפה תחת ברז וכד'. השריה זו היא עצמה פעולת ברירה, מפני שהמים גורמים להפריד בין הירק לבין הפסולת: או שהפסולת עולה למעלה, צפה על פני המים, בעוד הירקות נתונים במים, או שהפסולת יורדת למטה.

לא בכדי, בפירושו על המשנה בשבת, מפנה אותנו רש"י למשנה בביצה, שם מתיר רבן גמליאל פעולה זו ביום טוב. ושם מפרש רש"י, שפעולת ההדחה גורמת לפסולת לצוף על פני המים.

אם כן, שתי פעולות נזכרות במשנה בשבת:

א. אין שולין (או שורין) את הכרשינין, כדי שהפסולת הדבוקה בהן  תצוף על פני המים, משום שזה כבורר. (לשון הטור והשו"ע בסימן שיט, ח: דהו"ל כבורר).

הסיבה היא, שהמים הנתונים בתוך כלי, הופכים להיות "כלי ברירה", שהרי על ידי פעולתם נפרדת הפסולת וצפה למעלה.

כך משמע גם מדברי המג"א שיט' ס"ק ט', לשון השלחן ערוך: אין שורין את הכרשינין, דהיינו שמציף עליהם מים בכלי, כדי להסיר הפסולת.

מוסיף על כך המג"א: ה"ה אם יש פסולת ואוכל מעורבין, אסור ליתנן במים, כדי שיפול הפסולת למטה, כגון עפר, או שיצוף למעלה, כגון תבן.

המחצית השקל מסביר, שכוונתו להוסיף עוד מקרה:

לא רק כאשר הפסולת דבוקה באוכל, והמים ממש עושים את פעולת ההפרדה וההצפה, אלא גם כאשר הפסולת והאוכל מעורבים ואינם דבוקים, גם כן אסור. בסיום לשונו הוא מדגיש, שהפסולת תרד למטה או תעלה למעלה, מפני שזה הוא האיסור בהשריה.

האיסור הוא אם כן: א. בורר בכלי, פעולה האסורה בשבת. ב. אין שפין אותם ביד.

כאן יש מקרה נוסף, הדומה לבורר. מדובר במי שהכרשינין כבר היו שרויים במים בערב שבת. ומן הסתם, נפרדה רוב הפסולת וצפה למעלה. בזה כמובן אין איסור, מאחר והשריה היתה בערב שבת.

מוסיפה המשנה – שאם יבוא אדם, וישפשף את הכרשינין השרויים במים בידו, כדי להשלים את מלאכת הניקוי, גם זה אסור, מפני שבשפשוף הוא מפריד את הלכלוך מהכרשינין, והמים מציפים את הלכלוך למעלה, ואף כאן נעשית פעולת ברירה בכלי.

סיכום:

1. אסור לשרות ירקות מלוכלכים מאדמה או לכלוך הדבוק בהם, במקום בו הלכלוך נפרד, ועומד בפני עצמו.
2. גם אם הירק היה שרוי מערב שבת, אסור לשפשפו בתוך המים, כי אף בכך נעשית פעולת ברירה על ידי המים.

ג. שולין או שורין

במשנה בשבת כתוב: אין שולין את הכרשינין.

כך גם ברש"י על המשנה. וכך גם במשנה בביצה, "מדיח ושולה".

אולם גירסת הרי"ף והרא"ש היא: אין שורין. וכן הוא בטור ובשו"ע.

הב"ח על הטור (שיט,ח) מחזק את גירסת "אין שולין", ואף כותב, שגירסת אין שולין היא טעות סופר.

גם הדרישה (שם אות ד') כותב, ש"מכל זה נראה להוכיח שגירסת "אין שולין" – עיקר.

מה ההבדל בין "אין שורין" ל"אין שולין"?

ההשריה כשלעצמה, איננה פעולה אסורה. אנו שורים כלים במים, כדי להקל על ניקויים לאחר סעודת שבת. השריה היא פעולת ניקוי פשוטה, ואין לאוסרה. עיקר האיסור הוא, ה"שליה", כלומר, להביא את הירק למצב בו הננו יכולים לשלות את הלכלוך, ולסלקו מעל המים. מפני שהפרדת הלכלוך והעברתו למקום אחר, היא הפעולה האסורה.

לכן הדגישו הב"ח והדרישה, וכתבו שגירסת "אין שולין" – היא העיקרית.

הראשונים והפוסקים הגורסים "אין שורין", מתכוונים אף הם לפעולת השריה, המביאה לידי אפשרות של "שליה" של הפסולת.

ד. שטיפת ירקות במי ברז

שטיפה זו, אין בה כל איסור, מפני שהלכלוך נפרד מהירק, כדרך ניקוי, והלכלוך איננו מצטבר במקום אחד, באופן שיש ירק בצד אחד, ופסולת בצד אחר. ניקוי מותר.

ה. השריית ירקות עלים במי סבון

ירקות עלים, יש בהם חשש תולעים מחד, וגם עפר ואדמה מעורבים בהם, מאידך.

כדי לנקותם מהעפר, די לשטוף כל עלה מתחת לברז, והירק נקי. אולם, כדי לנקותם מתולעים וכד', יש להשרותם במי סבון.

מטרת ההשריה, איננה לגרום למצב בו נוכל לשלות את התולעים והחרקים מהירק. אין לנו ענין בשליית החרקים, אלא בניתוקם מהעלים, כדי שכאשר נשטוף את העלים במי ברז, השטיפה תסלק את התולעים והחרקים.

זו פעולת ניקוי רגילה, כמו שריית כלים לצורך שטיפתם אחר-כך, ואין בכך כל איסור בורר.

אמנם, ההשריה גורמת גם לעפר שייפרד מהעלים, וחלקו גם שוקע בתחתית הכלי. אולם, פעולה זו, אין לנו ענין בה, והיא נעשית מאליה. כאמור, גם אם היינו שוטפים את העלים במי ברז, בלא השריה, היה העפר מסולק.

ניתן לומר, שהפרדת העפר ושקיעתו, היא פעולה של "מתעסק", פחות מ"דבר שאינו מתכוין", ובודאי לא מלאכה שא"צ לגופה.

שהרי אחרי ההשריה, כאמור, העלים נשטפים במים ברז זורמים, ואין ערך להשריה, לשם ניקוי מהעפר.

סיכום:

א. פעולת ההשריה האסורה, מטרתה ותוצאתה הם: ברירת פסולת מן האוכל, על ידי הפרדתה וסילוקה למקום אחר.

ב. פעולת ההשריה שאין בה כל כוונה להפריד בין פסולת לאוכל, אלא רק לנקות את האוכל, ובפועל אין גם ריכוז הפסולת במקום אחר, אין בה כל איסור.