פטריות בשמיטה

הרב דב לנדא

במאמר שלפנינו אי"ה נדון בנושא הפטריות בשנה השביעית. כשאנו מדברים על פטריות בשביעית עלינו לחלק את הנושא לשניים, אחד בנושא פטריות שנלקטות ביערות או גינות, והשנייה פטריות הגדלות בצורה מתורבתת באופן תעשייתי, כפי שהן גדלות בכל העולם וגם בארץ.

מעמדם ההלכתי של הפטריות

ונפתח במעמדן ההלכתי של הפטריות לגבי שאר השנים לא בשנת השביעית.

במס' ברכות (מ:) שנינו: ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר "שהכל נהיה בדברו"; על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר "שהכל נהיה בדברו" וכו'. ושם בגמ' תנו רבנן: על דבר שאין גידולו מן הארץ, כגון בשר בהמות וחיות ועופות ודגים, אומר "שהכל נהיה בדברו" וכו', על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שהכל. ושואלים, האם נאמר שכמהין ופטריות אינם גידולי קרקע, הרי למדנו בברייתא: הנודר מפירות הארץ אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות. ואם אמר כל גדולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות, הרי לנו שפטריות הן בכלל גידולי קרקע? אמר אביי מירבא רבו מארעא מינקי לא ינקה מארעא. כלומר, הם מתחילות לגדול מהקרקע, אבל בהמשך דרכן אינן יונקות מהקרקע אלא מהאוויר.

וכך נפסק להלכה בפוסקים. ועי' בשו"ע או"ח (סי' ר"ד סעיף א') שמברכים על פטריות "שהכל נהיה בדברו".

בכל זאת מוצאים אנו, שאף שאין מברכים על הפטריות בורא פרי האדמה, יש להן איזה דין כמו בגדולי הארץ לגבי דינים מסוימים.

לדוגמא בשו"ע יו"ד (סי' פ"ד סעיף ו') כותב הרמ"א: תולעים הגדלים בכמיהין ופטריות דינן כמו בשאר פירות. ולא אומרים שאין זה חשוב מחובר לקרקע, ואין מברכים עליהם פרי האדמה.

קדושת שביעית בפטריות

במס' שביעית (פ"ז מ"א) תנן: כלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעים, ואינו מתקיים בארץ - יש לו שביעית ולדמיו שביעית. יש לו ביעור ולדמיו ביעור.

במס' ע"ז (יד.) מובאת ברייתא: זה הכלל כל שיש לו עיקר יש לו שביעית, וכל שאין לו עיקר אין לו שביעית. רש"י ז"ל פי': כל שאין לו עיקר, להתקיים בארץ בימות הגשמים, כגון קישואין ודלועין וכיוצא בהן, אין לו שביעית, ומותר לעשות מהן סחורה, ואינו מצווה להפקירן.

ישנם פירושים שונים של הריטב"א ועוד ראשונים. המאירי הביא גם הוא כמה פירושים, ובין הדברים מביא פי' רש"י במס' נדה (סב.): כל דבר שהפרי גדל מן השורש, להוציא כמהין ופטריות וכשות שאין להם שורש שגדלין הימנו. כלומר, כמהין ופטריות, מאחר ואינם גדלים משורש, אין בהם קדושת שביעית.

בהלכות נדרים (פ"ט הי"א) פסק הרמב"ם: הנודר מן פירות הארץ אסור בכל פירות הארץ, ומותר בכמהין ופטריות. ואם אמר כל גידולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות, אף על פי שאינן יונקין מן הקרקע גדלין הן בקרקע. וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רי"ז. (בשיטמ"ק וכ"ה בט"ז שם נראה, דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים, דאע"ג דגם הם גידולי קרקע מ"מ בנדרים לא כן הוא, דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות גדולי קרקע). דבר זה הביא אצל פוסקים שונים הרהורים בעניין כמהין ופטריות אם חייבים הם בקדושת שביעית. אף שלא יעלה הדעת לחייב בהמות בקדושת שביעית.

לגבי מעשרות מוצאים אנו בירושלמי מעשרות (פ"א ה"א), רבי חייא בר אדא שאל לפני רבי יוחנן: כמהין ופטריות - מהו שיהיו חייבים במעשרות? אמר ליה רבי יוחנן בשם רבי סיסיי: כתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" - דבר שהוא נזרע ומצמיח. יצאו כמהין ופטריות, שאינן נזרעות ומצמיחות.

עי' רמב"ם הלכות מתנות עניים (פ"ב ה"ב).

במס' פאה (פ"א מ"ד) כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה, וכו'. ושם בפי' המר"י במ"צ למעוטי כמהין ופטריות. וכ"מ לגבי מעשרות.

בהלכות שביעית שבהוצאת מכון הרב פרנק (שנת תשל"ט) עמ' נ"ח בגידולי ציון, הביאו בשם הגראי"ה קוק, להחמיר לנהוג בהם קדושת שביעית להפקירן ולחזור ולזכות בהן.

והביאו שם בשם הגאון רבי צבי פסח פרנק, שהעיר על דברי הגראי"ה קוק ממס' שבת בתחילת פרק כלל גדול (סח.): גדולה עונשה של שביעית יותר מן המעשר, דאילו שביעית ישנה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה, ואילו מעשר - במאכל אדם ישנו ובמאכל בהמה אינו. ואם נאמר שנוהג שביעית בפטריות, היה לו למסדר הגמ' לומר שחמור שביעית מהמעשר, ששביעית נוהג בפטריות והמעשר אינו נוהג בפטריות. ומכך שלא אמרו זאת הרי לנו ראיה, ששביעית אינה נוהגת בפטריות.

היוצא מדברנו שכמהין ופטריות אינם נחשבים לגידולי הארץ, ולכן אינם חייבים במעשרות. ולדעת הגרצ"פ פרנק לא חלים עליהם דיני שביעית.

לאחרונה ישנם אנשים המתריעים שצריך לעשר את הפטריות המשווקות בארץ, בשיטת הגידול המוזכרת להלן.

בשו"ת שבט הלוי (ח"ח יו"ד סי' רמ"ח) מתייחס לשאלה זו, ולדעתו דבר פשוט הוא שלא נשתנה ההלכה גם בזה"ז, וכמהין ופטריות פטורים. וטעם הדבר שכמהין ופטריות צריך שיהיה דומה ל"דגנך תירושך ויצהרך", שיהיו גדלים בקרקע כמותן, ואף בזה"ז לא נשתנה שהפטריות יגדלו עם שורשם. ואפילו לדעות האומרות שתלוי הדבר בזריעה, בכל זאת, כיוון שהנידון לכל הדעות רק בחיוב מדרבנן, וחז"ל בגזרתם לא הכניסו כמהין ופטריות בחיוב זה, אין לנו כח לחייבם, והדברים פשוטים.

(יש להוסיף, שכאן מדובר בגידולים בעציץ שאינו נקוב).

גידול פטריות

עתה נעבור לדון על הפטריות הגדלות בצורה מתורבתת באופן תעשייתי.

תהליך הייצור נעשה על גבי תערובת של קש, זבל עופות, גבס. (בזמן הפסח במקום קש מכניסים כותנה).

תערובת זו עוברת עיבודים שונים; התחמצנות התערובת על ידי ערבובה והשקייתה, חימום, קירור, עיקור וכו'.

לאחר גמר ההכנות החומר מוכנס לתבניות העשויות מפח. תבניות אלה בנויות כדרגשים המוכרים לנו - קומות זו מעל זו ואטומות הם בתחתיתן. כל זאת בתוך מבנה אטום לחלוטין. כאשר החומר מונח בתבניות הוא עובר כמה תהליכים נוספים ועדיין לא מוספים לו חומרים כל שהם.

לאחר מכן מפזרים עליו נבגים המלופפים על גבי גרגרי חיטה (בזמן הפסח במקום החיטה יש להם גרגרי דוחן).

כאשר הנבגים נקלטים בתערובת, והם מתרבים להיות כעין קורי עכביש, שוטחים על אותם משטחים כאבול. תוך זמן קצר מבצבצים מתוך התערובת הפטריות.

לאחר כל מחזור של גידול מרוקנים את כל התערובות והן מושלכות מהמקום.

השאלות העומדות בפנינו הן: בבעיה זו האם יש קדושת שביעית בקש ותבן? אם נצא בהנחה שיש בהם קדושת שביעית האם מותר לערבבם בזבל תרנגולים? ואם נאמר שאסור לעשות זאת מה הדין בפטריות שגדלו על גבי מצע כזה? ופרט נוסף, האם יש איסור ספיחין בקש ותבן? ובכלל האם מותר לגדל גידולים אלה בשנה השביעית?

בספר ברית עולם (סי' ג' סעיף ס"ז) הביא את דברי המאירי הנ"ל, שאין קדושת שביעית בכמהין ופטריות, וכן אין בהם איסור ספיחין. והוסיף, שיש לחקור בגידול של כמהין ופטריות שבזמננו, אם אין גדלים מן הארץ. והובאו הדברים בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' צ"ט).

כפי שאמרנו לעיל, הגידולים נעשים בתוך תבניות פח הבנויות בתוך מבנים וכאשר הגידולים נעשים בצורה זו, נוקטים רוב הפוסקים, שאין בגידולים אלה קדושת שביעית.

 בירושלמי ערלה (פ"א הלכה ב') אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אילן, שנטעו בתוך הבית, חייב בערלה (משום שלא מוצאים אנו בתורה לגבי ערלה פסוק שמשמעותו היא, שהגדל בשדה הוא שחייב, בערלה והגדל בבית - פטור.) ובכל זאת הגדל בבית - פטור מן המעשרות, דכתיב (דברים יד, כב.) "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה", ובית אינו שדה. ולגבי שביעית צריכים אנו לדון, משום שכתוב (ויקרא כה, ב.) "ושבתה הארץ שבת לה'". וכתיב "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". פי' דושבתה הארץ, משמעותה, שבכל מקום שהוא ארץ נוהג בו שביעית. ומשמעות "שדך לא תזרע" היא הפוכה, שדווקא בשדה נוהג שביעית. שאלה זו לא נפשטה בירושלמי.

 בפי' פני משה כתב: ומסתברא דמספיקא לחומרא. (ופשוט הוא דווקא בזמן ששביעית היא מדאורייתא) ובמראה פנים שם סובר, שלזרוע בשביעית בבית - וודאי אסור, דכי יעלה בדעתך שזריעה בשביעית תהיה מותרת במקום שאין הדרך לזרוע בשאר שני שבוע? אלא, וודאי האיבעיא היא על הספיחין שעלו מאליהן בתוך הבית. וע"ז דעתו שמותרין.

 הפאת השולחן (סי' כ' ס"ק נ"ב) כתב: "אילן שנטעו בבית - הרי זה ספק אם נוהג בו כל דיני שביעית". ובבית ישראל שם כתב: "והאחרונים הכריעו, דשביעית בזה"ז דרבנן, ולפי"ז האיבעיא לקולא".

עד כאן ראינו בנושא הזריעה בתוך הבית. בדיון שלנו יש פלוס נוסף: זריעת הפטריות נעשית בתוך תבניות שאינו מחוררות מלמטה או בצדדים, ולכן עלינו לבדוק בדין עציץ שאינו נקוב בתוך הבית.

 בשאלת הזריעה בעציץ שאינו נקוב - נחלקו הדעות. הגרש"ז אויערבאך בספרו מנחת שלמה (סי' מ"א ס"ק ד') הביא דעתם של הנחפה בכסף (ח"א יו"ד סי' ה') ושדה הארץ (ח"ג יו"ד סי' כ"ח), שזריעה בשביעית אסורה בעציץ שאינו נקוב, מפני שגזרו אינו נקוב - אטו נקוב, כמו שגזרו במעשרות וכלאים. אולם, לדעתו, דין אינו נקוב לא הוזכר בגמ' לעניין שביעית, ולכן אין לדמות שביעית למעשרות.

 החזון אי"ש בשביעית (סי' כ"ב) כתב: ועיקר היסוד של הפאת השולחן להקל בספיקא לדידן אינו מוכרע. דיש לומר, כיון דעיקר הספק בדאורייתא ואזלינן לחומרא - ממילא גם לדידן אזלינן לחומרא, וכו'. ע"ש. ובסי' כ"ו ס"ק ד' כתב: וכן בבית אין להקל בארץ. ואף בעציץ שאינו נקוב בבית - הדעת נוטה להחמיר אלא, מי שסומך על דברי הפאה"ש בעציץ שא"נ בבית, אין למחות, דיש להם על מי שיסמכו, כיון שאין עציץ שאינו נקוב מפורש בגמ', ומה שאינו מפורש בגמ' נהיגי הפוסקים לסנף זה לקולא.

 הגרש"ז אויערבאך, במכתבו להרב קלמן כהנא מיום כ"ה אדר תשנ"א (נדפס בספר משפטי ארץ), כתב: אילו היינו פוסקים ששביעית בזמן הזה הוא מדאורייתא, הייתי חושש קצת אם רצוי לקבוע לרבים לזרוע לכתחילה בחממות של זמננו, אשר כן הוא ממש דרך הזורעים. אך כיוון שלמעשה סומכים על הפוסקים, ששביעית בזה"ז רק מדרבנן, לכן חושבני שנכון מאד לקבוע את הדבר למעשה. וכמו"ש כת"ר יחד עם צירוף של עציץ שאינו נקוב גם לעניין ד' העבודות וקדושת הפירות.

 הגרי"ש אלישיב העמיד תנאים לשימוש בחממות. בין השאר שימכרו את העציצים לנכרי והמלאכות ייעשו ע"י נכרי.

מהגר"ש וואזנר ישנם כמה מכתבים במכתב הנושא את התאריך י' סיון תשנ"א, כתב: דעתי הענייה אם זורעים בעציץ שאינו נקוב באמת ותוך הבית, יש לסמוך להקל, ובפרט אם ננקוט כדעת הסוברים, דשביעית בזה"ז דרבנן. ובחממות אם עשוין כעין בית, דהיינו לכה"פ גובה עשרה טפחים, ויש גם מחיצות - ה"ז בית. משא"כ כיסויים נמוכים על הקרקע, קשה להקל בזה. מיהו לבי אנסני לספק אם זה רצון חז"ל לעשות מזה תעשייה שלמה של גידולי שנת השביעית, ולספק גידולים טריים של גדולי שביעית אע"פ שנתגדלו באופן המותר מעיקר הדין. וכל הקהל ייהנו מזרעים שנזרעו בשביעית, הדבר מסופק בידי.

ומכתב שני כתב, שאין דעתו נוטה להקל לכתחילה, עכ"פ רק בצירוף שטח ספק ארץ ישראל, ועם מכירת העציצים לגוי במכירה של ממש, וכן עבודת גוי.

 אין להתעלם שישנם פוסקים שיצאו נגד ההיתר של הנטיעה בבית, ואף בעציץ שאינו נקוב, אלא שפשוט הדבר שאין הדברים אמורים לגבי פטריות, שכפי שאמרנו לעיל, מבחינה הלכתית, אינן יונקות מהקרקע ואין בהן קדושת שביעית.

 השאלה שנותרה לנו היא האם מותר לעשות זאת על גבי קש, ואם עברו ועשו זאת האם הפטריות מותרות באכילה.

 תבן וקש ראויים הם למאכל בהמה, ולכן שייך בהם קדושת שביעית. ואם יש בהם קדושת שביעית - אסור לעשות מהם תערובת הפוסלת אותם מאכילת בהמה כדי לגדל עליהם פטריות.

אולם אם עברו ועשו זאת, פשוט נראה שאין לאסור את הפטריות.

 במשנה (פ"ט מ"ז) שנינו: מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית? משתרד רביעה שניה.

פי' הר"ש: תבן וקש חזי למאכל בהמה, ויש בו קדושת שביעית, ואסור לשורפו וליהנות בו הנאה של איבוד, משום דדרשינן "לאכלה" ולא להפסד וכו'. וכן פי' ר' עובדיה מברטנורה.

וכן פסק הרמב"ם (פ"ה הי"ט): אין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה.

מדברים אלה רואים אנו ברורות שבקש יש קדושת שביעית.

 ולגבי השאלה השניה שנינו (פ"ח מי"א): מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית - מותר לרחוץ בה. ואם מתחשב הוא הרי זה לא ירחוץ.

פי' דברי המשנה הוא שאף שאסור להסיק מרחץ בקש ותבן, בגין קדושת שביעית שבהם, בכל זאת אם עבר אדם והסיק בהם מותר לרחוץ במימי המרחץ, מאחר והתבן והקש כבר כלו. ואם אדם חשוב הוא, שיש חשש שיבואו להוסיף להיסק גם דברים הראויים למאכל, הרי זה לא ירחוץ.

הרמב"ם (פ"ה ה"כ) פסק: מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית - מותר לרחוץ בה בשכר. ואם אדם חשוב הוא אסור, שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו, כדי שיהא ריחו נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית.

נו"כ נתקשו בהלכה זו. ובכל זאת סוברים הכל שיש קדושת שביעית בקש ותבן, ואם עברו על דברי חז"ל והסיקו בהם - מותר להשתמש בתוצאה שקבלנו, משום שהתבן והקש כלה.

 הוא הדין בנידוננו. אף שיש בתבן וקש קדושת שביעית ואסור להפסידן, אם עבר אדם והפסידן כדי לגדל עליהם פטריות - מותר לאכול מאותן פטריות.

ספיחין בקש

בירושלמי שביעית (פ"ט ה"ה) נסתפקו אם יש איסור ספיחין על תבן וקש.

כתב מהר"א פולדא: תבן של שביעית, מהו שיהא אסור משום ספיחין? ונפקא מינה כי נתבטלו ממאכל בהמה אכתי אית בהו איסור ספיחין, וגם גזרינן התירא אטו איסורא כמו בשאר ספיחין.

להלכה אין לאסור את הקש, כפי שפסק הרמב"ם (פ"ד ד' הלכה ד'): ספיחים העולים בשדה בור וכו', וכן התבן של שביעית - מותר בכל מקום, ולא גזרו עליו.

ואף שיש חולקים על דעתו של הרמב"ם, קיי"ל כדעת הרמב"ם. עי' חזון איש (סי' כ"ו סדר שביעית אות ו'), דרך אמונה על הרמב"ם. (חזו"א סי' י' ס"ק י"ב).

לסיכום: מותר לאכול פטריות בשביעית אף אם הן גדלו על גבי קש ותבן, שיש בהןקדושת שביעית.

יש עוד להוסיף לדון להקל, שהפטריות הן גידולים חדשים, ויונקות הן את החלבונים שבקש בלבד. ונוסף לכך יש כאן את השאלה של זה וזה גורם כל הגורמים יחד המרכיבים את אותה תערובת.

פטריות לפסח

שאלה נוספת אנו מוצאים בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קי"ד), אם מותר לאכול פטריות בפסח, מאחר ובזמננו הן גדלות על גבי גרגרי חיטה.

בתשובתו כתב, שאין לאסור זאת, מאחר והחיטה לפני פסח אינה אסורה בהנאה. ומה שהוזכר בפוסקים לאסור גידולי חמץ, מדובר בחמץ תוך הפסח או חמץ שעבר עליו הפסח. ומלבד זה כל הבקי קצת בעיקר הגידול יודע, שהקורים שנעשה ע"ג החטים, ונעשה כמין כיסוי לבן, ומתוך זה מפריחים הפטריות, והוא דבר מעופש שאינו בוודאי ראוי אפילו לאכילת כלב, ועכ"פ הוא גורם היתר ולא גורם איסור. ומסיים: סוף דבר לא ראיתי עפ"י הלכה צד נכון לאסור מדינא, אם לא לכתחילה מפני זהירות והרחקה בעלמא מן הכיעור, אבל וודאי אין להרעיש ע"כ.