חלב גויים - יסודות הדיון וצדדי ההיתרים

הרב יצחק דביר

במשנה במסכת עבודה זרה (לה.) מנויים איסורים השייכים למאכלי גויים, אחד מהם הוא "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו...". הגמרא מסבירה שאין חשש שהגוי יחליף את החלב בחלב טמא, משום שצבעו שונה משל הטהור, אלא טעם האיסור מחשש של עירוב חלב טמא ^[1]. וכן פסק השו"ע (יו"ד קטו א).

אף שהאיסור אינו נתון במחלוקת, כבר הראשונים העידו שיש מקומות שנהגו להקל בו^[2]. מנהגים אלו התבססו על שני סוגי היתרים: א. היתרים המובאים בגמרא בהם יש לפסוק לקולא. ב. טענות על שינוי המציאות מתקופת התלמוד לתקופתינו. על מנת לנתח ולפסוק את הדין בימינו, יש לברר את הרלוונטיות של ההיתרים שהוזכרו בהתאם למצב המשק המודרני

א. מירתת

במשנה (שם ל"ט:) מובא "ואלו מותרים באכילה - חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו", כאשר ישראל משגיח על החליבה אין חשש לעירוב חלב טמא והחלב מותר. בגמרא מבואר שהדבר מותר גם כאשר היהודי אינו רואה את החליבה ממש אלא "כי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה, כיון דכי קאי חזי ליה - אירתותי מירתת ולא מיערב ביה", לפי דברים אלו אין חובה שתהיה השגחה תמידית על החליבה, אלא די בהשגחה שתגרום לגוי לפחד לערב חלב טמא מחשש שייתפס.

על פי עיקרון זה^[3] פסק הרמ"א כדברי רבינו תם שהתיר לשפחה לחלוב בבית של ישראל או בדיר שלו אף שבעל הבית אינו נמצא במקום, משום שעצם היותה בבית הישראל גורם לה לחשש ויראה לערב חלב טמא^[4]. אם כן רואים שבכל אופן שבו הגוי ירא לערב חלב טמא החלב מותר. בימינו למשל, עיקר ההשגחה על החליבה ברפתות מתבצעת באמצעות מצלמות, שיוצרות גם הן חשש אצל החולב, ואף טובות יותר ממשגיח הנכנס ויוצא^[5].

על פי יסוד זה כתב החזון איש^[6] (יו"ד מא, ד) ש"יש מקום להתיר" חלב גוי מסחרי בימינו, משום שברוב המדינות המתוקנות החלב עובר בדיקות איכות ממשלתיות, שעירוב של חלב אחר עלול לפגום בהם, ומחלבה שתתפס בעירוב של חלב אחר תיקנס, ואף רישיון המסחר עלול להינטל ממנה^[7], ולכן הגוי ירא לערב חלב אחר והחלב מותר. בנוסף, חברות המשווקות חלב באופן מסודר עורכות בדיקת איכות לכל חלב המגיע מהרפתות אל המפעל, ועל פי איכותו כך גובה התשלום.

אחרונים רבים לא הסכימו להיתר זה משני טעמים: א. העונשים הניתנים למי שנתפס מערב חלב אחר אינם מבוררים לכולם, ויתכן שהגוי לא יחשוש מהם^[8]. ב. משום ש'לא פלוג רבנן' ו'אף שבטל הטעם לא בטלה הגזירה'^[9]. טעם זה קשה משום שהיתר 'מירתת' הוזכר כבר בדברי חכמים. יתכן שכוונתם שאין להתיר אלא כעין דברי חכמים, כאשר הגוי חושש להתפס בשעת מעשה, ולא כאשר הוא חושש להתפס לאחר מכן.

ב. חלב טמא אינו מצוי

הגמרא (שם) מבררת את גדרי ההיתר ומביאה ברייתא "יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים, ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש", מהברייתא משמע שהחלב מותר כאשר הישראל יושב בקירוב אל החליבה, אף שאינו רואה אותה, ועל כך שואלת הגמרא "היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא".

הראשונים נחלקו מה "פשיטא" לגמרא כאשר אין בהמה טמאה בעדרו:

א.     הרשב"ש^[10] (תקנד) כתב שאם ידוע שאין לגוי דבר טמא בעדרו אין חשש לעירוב חלב טמא, ופשוט שהחלב מותר אף אם אין יהודי היושב ליד החליבה.

ב.       דעת המרדכי (תתכ"ו) שפשוט לגמרא שכאשר אין בהמה טמאה ברפת, אין חשש לערוב של חלב טמא, אך הדבר מותר רק כאשר היהודי יעמוד בצד עדרו, וכן דעת ראשונים רבים^[11].

להלכה הסכימו הפוסקים^[12] כדעת המרדכי שהחלב מותר רק כאשר ישראל יושב בצד החליבה, אלא שנחלקו בטעמו^[13]:

בשו"ת הרדב"ז^[14] (שם) הבין שטעמו משום "לא פלוג רבנן", וחכמים התירו את החלב רק כאשר הישראל יושב בצד עדרו, אף כאשר אין חשש לעירוב חלב טמא. אחרונים רבים נקטו כהבנה זו שחכמים אסרו בכל מקרה חלב גוי שנחלב בלא השגחה^[15].

אמנם הפר"ח (קטו, ו) הבין שעל אף שאין בהמה טמאה ברפת, עדיין ישנו חשש שיביא הגוי חלב טמא מבחוץ, ולכן התירו את החלב דווקא כאשר ישב יהודי 'בצד עדרו' והשגיח שהוא לא הביא חומרים מבחוץ. אך אם בכל העיר אין בנמצא חלב טמא, אין חשש שמא יביא חלב טמא מבחוץ, וממילא החלב יהיה מותר גם כאשר לא השגיח יהודי על החליבה^[16], וכן פסקו הרבה ראשונים^[17] ואחרונים^[18].

אלא שהעובדה שחלב טמא אינו מצוי בינינו הובאה כבר בראשונים, ובהגהות מהרא"י (על השערי דורא שם) הסביר שזהו הטעם העומד בבסיס היתרו של ר"ת שהתיר חלב שחלבו השפחות בלא השגחה, משום "דהאידנא לא שכיח כלל דבר טמא שחולבים ממנו", אך אף על פי כן לא התיר את החלב בכל מקרה, אלא רק בשפחות שחולבות בבית הישראל, וגם הבהמות של ישראל^[19], "אמנם חלב שחלבו גוי מבהמה שלו לא שרינן כלל"^[20].

אם כן אנו מוצאים שכבר בזמן הראשונים לא היה חלב מצוי, ואעפ"כ לא התירו את החלב לחלוטין^[21], מאידך גיסא אנו רואים שסברא זו טובה על מנת להצטרף לסברות אחרות להקל.

ג. חליבה בבית היהודי

כמובא לעיל, נפסק שיש להתיר חלב שנחלב על ידי שפחה בבית הישראל כאשר מדובר בבהמות בבעלות יהודית. יש שהעלו להתיר על פי זה חלב שנחלב על ידי פועלים גויים החולבים בקיבוצים וכדו'^[22], אך העירו שכאשר בעל הבית אינו שומר מצוות, היותו של הגוי בביתו אינה גורמת לו יראה לערב חלב טמא, משום שיודע שלא אכפת לו מעניני הכשרות^[23]. אמנם יש שחלקו על כך^[24] שהחליבה ברפת אינה נחשבת כחליבה בביתו של ישראל, כיון שאינו גר שם.

ד. כאשר יש לגוי אינטרס שלא לערב

האמוראים בגמרא (שם לה.) מביאים טעמים שונים לסיבת איסור גבינת גויים. דעת רבינו חננאל (לה:)^[25] שהטעמים שהובאו נאמרו קודם שנגזר איסור על חלב גויים, אך אחר שנגזר האיסור אין צורך למצוא טעם מיוחד לאסור גבינת גויים, כיון שנעשתה מחלב גויים שאסור בפני עצמו.

התוספות^[26] (לה: ד"ה לגבינה) לעומת זאת הסבירו שמכיון שהגוי חולב את החלב על מנת לעשות את הגבינה בעצמו, אין חשש שמא יערב בו חלב טמא, כיון שחלב טמא אינו מתגבן היטב והוא יפריע לו בעבודתו^[27], ולכן היו צריכים למצוא טעמים אחרים לאיסור גבינת גויים. לדבריו נראה שבימינו, שכל משלוח של חלב עובר בדיקת איכות מדגמית, ניתן לאמוד את דעתו של בעל המשק שיקפיד שלא יתערב בחלב מאומה, כדי שלא ייפסל המשלוח או ישלמו עבורו סכום מופחת (הדבר נכון כאשר בעל המשק חולב את הפרות בעצמו, אך לא כאשר חולב אותם פועל גוי שלא אכפת לו מכך).

למעשה הרמ"א (שם, ב) פסק את דברי התוספות בדיעבד בלבד, והסביר הש"ך (ס"ק כב) שאין לסמוך על כך אלא בהפסד מרובה^[28], אך הט"ז (ס"ק יא) דחה היתר זה לחלוטין, משום ש"לא פלוג רבנן".

כעין זה כתב התשב"ץ (שם) שאם חלב הגוי לשימוש עצמי, יש שהתירו החלב משום שודאי לא יזייף ויערב חלב טמא לעצמו. אמנם הרמב"ם (שם) כתב בסתמא "חלב הנמצא בידי גוי אסור", ומשמע שאפילו כאשר חלבו לעצמו, וכן פסקו הטור (קטו), הראשונים והאחרונים^[29].

ה. שינוי נסיבות

בגמרא (לד:) מובא שגם בתבשילים שחששו לעירוב יין של גויים, כאשר שהיין יקר יותר מהמורייס אין לחשוש לכך. הרמב"ם כתב (פי"ז כ"ו) "וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגויים דבר אסור, שאין אדם מערב היקר בזול שהרי מפסיד". על פי זה כתב התשב"ץ (שם) שגם בעניננו יש להתיר חלב גוי כאשר החלב הטמא יקר יותר מהחלב הטהור^[30]. אמנם הרשב"א (תה"ב הארוך ג', ו') כתב שלא נאמר ההיתר אלא ביין, ולא בחלב שנאסר במניין, וכן פסקו רבים^[31].

מחלוקת זו תלויה בהבנת מקור האיסור של חלב גויים, ולמעשה ישנן שלש שיטות בכך:

א.      הרמב"ם (מאכלות אסורות יג, יג) כתב: "יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור", מדבריו משמע^[32] שלא היה במהלך הדורות שלב שבו ישב בית דין וגזר על חלב עכו"ם, אלא בכל חלב גוי יש חשש שמא נתערב בו חלב טמא ו"ספק דאורייתא לחומרא", וכן כתבו עוד כמה ראשונים^[33]. לשיטה זו כאשר מכל סיבה שהיא אין ספק שלא ערב הגוי חלב טמא - בטל האיסור^[34].

אמנם בשו"ת חתם סופר (יו"ד קז) חידש שאף לפי דעה זו, מכיון שקיבלו עליהם ישראל איסור זה של חלב גוי הרי הוא אסור עליהם בתורת נדר, וממילא אין להתירו אף בשינוי הנסיבות.

ב.       מדעת ראשונים רבים^[35] משמע שאיסור חלב גוי נגזר כגזירת חכמים לכל דבר^[36], וכן משמע מדעת רוב האחרונים^[37] והפוסקים. יש הסוברים שגזירה זו נגזרה במניין, ולכן אין להתיר אף אם בטל הטעם^[38], ובערוך השלחן הוסיף שישנם טעמים נסתרים שעל פיהם פסקו חכמים את דבריהם, ולכן אין להקל גם כאשר בטלה טעם הגזירה לפי ראות עינינו^[39].

ג.        יש הסוברים שעל אף שהיתה גזירה מדרבנן, לא גזרו אלא כאשר יש חשש לאיסור עירוב חלב טמא – אך אם בטל החשש בטלה הגזירה^[40].

ו. וודאות

בשו"ת אגרות משה (יו"ד א, מז) כתב שמכל ההיתרים שהוזכרו אפשר ללמוד שכאשר יש לנו ידיעה ברורה שלא התערב כאן חלב גוי – החלב מותר, האגרות משה הביא ראיות נוספות מחלקי התורה שידיעה ברורה נחשבת כראיה ממש, וכאילו 'ישראל רואהו'. וממילא כיון שהיום ברור לנו למעלה מכל ספק שלא התערב חלב של בהמה טמאה בחלב המסחרי שלנו (משום שאינו מצוי, ומשום שישנם נהלי בריאות קפדניים ועוד), ממילא נחשב כאילו ישראל רואה את החליבה והחלב מותר.

רוב חליבת הפרות בימינו מתבצעת באמצעות מכונות חשמליות כשיד אדם אחראית רק להלבשת המשאבה על העטין. כבר כיום יש שאומרים שאין אפשרות להתאים את המשאבות לדדי החלב של בהמות מסוגים אחרים, ולכן אין לחשוש לעירוב חלב טמא. בשנים האחרונות מתפתחת צורת השאיבה הרובוטית, שעושה את כל פעולת השאיבה באופן אוטומטי, המערכת מזהה את הבהמות ומתאימה להן את צורת המשאבות. למערכת זו בלתי אפשרי לחלוטין להחדיר חלב של בהמה טמאה בזמן השאיבה^[41].

בתשובה זו של האג"מ משמע שהתיר זאת באופן מוחלט: "וזה הוא גם לכו"ע, דאין טעם חלוק בזה, ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי, וכמו שמקילים בזה הרוב בני אדם שומרי תורה, וגם הרבה רבנים... אבל מ"מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר... וכך אני נוהג להחמיר לעצמי", ובתשובה מאוחרת יותר (ח"ב לה) חיזק את דינו להחמיר לכתחילה שלא לשתות מחלב זה כשאפשר', מאידך בתשובה המאוחרת ביותר (ח"ד, ה) הוא כותב: "איברא דאיכא טעמים להקל במדינה אשר מדיני המדינה אסור למכור חלב שיש בו עירוב חלב טמא, הוא רק בשעת הדחק, ובפרט אלו שכבר נהגו הרבה שנים שלא לסמוך על הטעמים להקל, אלא על השגחת ישראל כדין, שעליהם יש איסור מדין נדר דהנהגה הרבה שנים".

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד לד) דחה את דברי האג"מ, וכתב שאין להתיר את החלב אלא באופנים המדוייקים שהוזכרו בחז"ל, אך ידיעה בלא ראיה אינה מספיקה לכך.

סיכום

כדעת הגר"מ פיינשטיין נוהגים למעשה כל גופי הכשרות המרכזיים בצפון אמריקה, הנותנים הכשר לתוצרת חלב גם כשזו מיוצרת מחלב שנחלב ע"י נכרים ללא נוכחות ישראל, בלא ציון הסתייגות כלשהי על ההכשר. כמובן, שגם שם יש המחמירים ומקפידים על חלב ישראל בלבד, וכן הורה גם הגרמ"פ עצמו למהדרין, ולצורך מחמירים אלו יש גם תוצרת הכשרה למהדרין המסומנת בסימון "חלב ישראל"^[42].

אמנם הסכמת רוב גדולי האחרונים לאסור את הדבר^[43], וכך נוהגים בארץ ישראל (וכאמור על פי החתם סופר אף אם הלכה כמקילים, המנהג נותן לזה גדר של נדר), ועל פי זה נקבע בנהלי הרבנות הראשית: "הרבנות הראשית לישראל אינה מאשרת חלב נכרי בצורה של נוזל, ועל כן אין לייבא משקה או מוצר מזון המכיל חלב נכרי אלא אם כן מדובר באבקת חלב".