מהו בשר חלק
מתוך ספר כושרות. לרכישת הספר לחצו כאן
נקב בריאה מצוי יותר משאר החוליים האוסרים את הבהמה, ולפיכך חייבו חכמים לבדוק את ריאתה של כל בהמה לפני אכילתה.[1] בעת הבדיקה לעיתים מוצאים כמין ריר ('סירכא') המדביק את הריאה אל הצלעות ולאיברים הסמוכים לה. בדרך כלל ריר זה נוצר כתגובה של הגוף לנקב בריאה, ועלול להעיד על טריפה, אך לעיתים הריר מופיע בשל סיבות אחרות שאינן אוסרות את הבהמה.
לדעת הרמ"א אפשר להבחין בין סירכות שמעידות על נקב ובין ריר שנגרם מסיבות אחרות: סירכא שנגרמה מחמת נקב אינה מתנתקת בקלות, וסירכה שמתנתקת בקלות נגרמה מחמת דבר אחר ואינה מעידה שהבהמה טריפה. במקרה שנמצאה סירכה שמתנתקת בקלות יש לנפח את הריאה כדי לוודא שאין בה נקב, ואם היא שלימה – הבשר כשר. הרמ"א מגדיר זאת כ"קולא גדולה", אך מעיד שכך נהגו במדינות אשכנז "ואין למחות בידם מאחר שיש להם על מה שיסמוכו".[2]
השולחן ערוך אינו מקבל את האפשרות להבחין בין הסירכות, לדעתו 'אין סירכא בלי נקב', ובכל מקרה הבהמה אסורה.[3] לדין זה מתייחס השו"ע בחומרה רבה ומזהיר שהמקל בו "כאילו מאכיל טריפות לישראל".[4] קהילות ספרדיות רבות קיבלו את פסיקת השולחן ערוך ונהגו לאכול רק בשר שלא נמצאה בו סירכא, בשר זה קרוי 'בשר חלק', אך בחלק מקהילות צפון אפריקה, תימן, פרס ועוד, נהגו להקל כרמ"א.[5]
יש להעיר שהשולחן ערוך אומנם אסר את כל הסירכות, אך לדעתו ישנם מקומות שבהם טבעי למצוא הידבקויות בריאה, ואין איסור אם נמצאה בהם סירכא. מנגד הרמ"א כתב שנהגו לבדוק את כלל הסירכות שבריאה.[6] כך שלמעשה ישנם מצבים שהרמ"א מחמיר יותר מהשולחן ערוך, ויש מצבים שהשולחן ערוך מחמיר יותר מהרמ"א.
עם שיבת ציון התעורר פולמוס גדול בין מורי ההוראה ביחס למנהג שרצוי לקבוע בשחיטה שבארץ ישראל. למעשה החליטה הרבנות הראשית לישראל שבשר בהמה שבה לא נמצאה שום הידבקות חיצונית שיש ספק לגביה, בין לשיטת השו"ע ובין לשיטת הרמ"א - יסומן כ'חלק', ובשר שנמצאה בו הידבקות שנבדקה והוכשרה יסומן כ'כשר'.
כאמור, מבחינה הלכתית הגדרת הבשר כ'חלק' תלויה רק בכשרות הריאה, אך למעשה בפי רבים הביטוי 'חלק' מתקשר לזהירות שבה נהגו גדולי הפוסקים - שלא לאכול מבהמה שנשאלה עליה שאלה הלכתית ו'הורה בה חכם'.[7] גם בעולם הכשרות, נכון לכתיבת שורות אלה, מתייחסים כך לבשר חלק, ובשר שהתעוררה שאלה כלשהי על כשרותו, גם אם אינה קשורה לבדיקת הריאה, אינו משווק כ'חלק' אלא בכשרות רגילה.[8]
ספק חלק
על אף החומרה הרבה שמייחס ה'שולחן ערוך' לדין זה, הוא מוגדר כספק בלבד, שמא יש חור בריאה, לפיכך יש שהתירו לסועד שמוגש לפניו בשר שאינו ידוע אם הוא 'חלק' – לאוכלו, שהרי ישנו ספק ספיקא: שמא הבשר שמוגש הינו 'חלק', ואף אם אינו חלק, ישנו ספק שמא הסרכה שהייתה בריאה אינה מעידה על נקב והבהמה כשרה.[9] מאידך גיסא יש שכתבו שמנהג הספרדים שלא לסמוך על כך, ולא לאכול אלא בשר שמסומן בוודאות כ'חלק'.[10]
בתערובת
יש מהפוסקים הספרדים שהורו להימנע מאכילת הבשר עצמו בלבד, אך התירו לאכול מתבשיל שיש בו בשר שאינו חלק, ובלבד שלא יאכל את חתיכות הבשר.[11] מנגד, לדעת פוסקים רבים מאחר שהשולחן ערוך חושש שמא בשר זה מוגדר כטרפה, יש להתייחס אליו כך, ואין לאכול את כל התבשיל שבו הוא בושל.[12]
לכך יש להסב את תשומת הלב בעת רכישת בשר באטליז שבו מוכרים גם בשר שאינו חלק. הכלים שבאטליז מלוכלכים משמנוניות של בשר שאינו חלק, וכאשר חותכים בהם את הבשר החלק, היא נדבקת בו. לכתחילה יש לבקש מהפועל באטליז לשטוף ולשפשף את הסכין לפני שחותך את הבשר בשבילו, ובדיעבד מותר לקנות בשר שכבר חתך בעל האטליז קודם לכן, ולשפשפו היטב תחת זרם מים לפני השימוש.[13]
בשר שנטחן במכונה המשמשת גם לבשר שאינו חלק – אין אפשרות להדיחו ולשפשפו, אך מכיוון ששאריות הבשר בטלות בו בשישים – הוא מותר באכילה גם לספרדים. גם במקרה זה אסור לבקש מן הפועל לטחון לו בשעה שהמכונה אינה נקייה, משום שבכך הוא 'מבטל איסור לכתחילה'.[14]
בליעת כלים
איסורו של בשר שאינו חלק נתון במחלוקת, ולפיכך לדעת פוסקים רבים גם הנוהגים להימנע מאכילתו אינם צריכים להקפיד ולהימנע מכלים שבושל בהם בשר זה.[15] לשיטתם ספרדי אינו מנוע מלהשאיל כלי לחברו שישתמש בו לבשר שאינו חלק, והוא רשאי לאכול בשר חלק שבושל בשבילו בכלים שמשמשים בדרך כלל לבשר שאינו חלק. וכך נוהגים רבים למעשה.
חלק מהפוסקים הספרדים לא הסכימו עם גישה זו, הם התייחסו לטעם בשר שאינו חלק כאל איסור מוחלט, ואסרו את השימוש בכלים שבושל בהם. פוסקים אלו העירו שכאשר לא ידוע שהשימוש לבשר שאינו חלק התבצע בכלים ב-24 השעות האחרונות, המאכל אינו נאסר.[16] לשיטה זו ספרדי שמשאיל כלי למי שאינו מקפיד על בשר חלק, צריך לאחר מכן להגעילו. כאשר הוא מתארח במקום שבו בדרך כלל לא מקפידים על בשר חלק, אך בשבילו הכינו במיוחד בשר חלק, רשאי הוא לאכול ממנו כל עוד אינו יודע בוודאות שכלי זה שימש ב-24 השעות האחרונות גם לבשר שאינו חלק.
[1] שו"ע יו"ד סימן לט. אף על פי שמן התורה אין חובה לבדוק אלא מומים המצויים ברוב הבהמות, חכמים חייבו לבדוק כל מום שמצוי ('מיעוט המצוי' – עיין בעמ' ...... בגדרו).
[2] רמ"א יו"ד לט, יג.
[3] גם הנוהגים כדעת השו"ע מבחינים בין רירין היורדים בלא קושי ובלי להותיר רושם על הריאה, ובין סרכות קשות יותר.
[4] שו"ע יו"ד לט, י-יג.
[5] כף החיים יו"ד לט ס"ק רכא.
[6] שו"ע ורמ"א יו"ד לט, יח. גם הרמ"א מקל בשתי אונות שנדבקו זו לזו, עיין שם.
[7] בגמרא חולין לז ע"ב כך ביארו את דברי הנביא יחזקאל "ולא בא בפי בשר פיגול". מדברי רש"י שם נראה שהחומרה נוהגת בכל שאלה שעלתה, אך בהגהות אשר"י (שם, ז) כתב שדין זה נכון דווקא כאשר החכם לא מצא מקור מפורש לפסק להתיר. וכן פסקו הרמ"א יו"ד קטז, ז, והגר"א במעשה רב אות צא.
[8] על פי הנתונים שבידנו כ-1-2% מכלל הבשר המשווק בכשרות רגילה הינו חלק ונפסל לשיווק בשל סוגיות הלכתיות אחרות.
[9] בשו"ת דבר שמואל (אבוהב) שכה, הוסיף לכך שרוב הבהמות אין בהן סרכה (אף שבימינו כאמור שיעור הבהמות שיש בהן סרכה גבוה הרבה יותר, כתבו האחרונים שהדבר נובע מחומרות שקיבלו עליהם הספרדים בעניין זה שאינן מעיקר הדין, עיין למשל פר"ח, יו"ד לט ס"ק ג), שו"ת מלמד להועיל, יו"ד עה; שו"ת ים הגדול נב (ושם העלה עוד שייתכן שהספרדים לא קיבלו עליהם את החומרה אלא בביתם). וכן פסק להקל הגר"ע יוסף, בשו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד ג.
לאור האמור לעיל, שישנו בשר שמוגדר בכשרות רגילה לא בשל סרכת הריאה אלא מחמת עניינים אחרים, יש שהקלו מחמת הספק גם באכילת בשר שאינו מסומן כחלק בוודאות. אך יש שכתבו שאם הבשר מסומן ככשר, על ספרדים להימנע מלאוכלו, ראה: הרב חיים דוד הלוי בשו"ת מים חיים ב, מו; ילקוט יוסף, איסור והיתר א כב, ז.
[10] בשו"ת בית יהודה, מנהגי אלג'יר, טרפות, ס"ק ז, כתב שנהגו שלא לאכול בשר שמגיע בלא חותמת חלק, וכ"כ בשו"ת דבר משה, יו"ד לד. והאריך בכך בשו"ת שואל ונשאל, ח"ד יו"ד ז. וכך הורה למעשה הגר"מ אליהו, הובאו דבריו במקראי קדש (הררי) הלכות יום הכיפורים, ד, כז.
[11] ספר מאירת עינים ג, סוף ענף ד, ובספרו יוסף דעת סו"ס סד, הביא ראיה נוספת לכך מהגמרא במסכת חולין המתירה לאכול את הבשר לאחר זריקת החלב. הרב מאיר מאזוז, בהערותיו לשו"ת אחימלך הכהן, סו"ס ו, הביא שכך נהג אביו לכתחילה.
[12] תורת זבח, העלה שלמה, סוף פרק מ; מגיד משנה (כלץ) שחיטה יא, ו. וכן משמע מהפוסקים להלן שאסרו אף את הטעם הבלוע בכלים אם הם בני יומם.
להרחבה בנושא זה ראו במאמרנו 'כלים המשמשים לבשר כשר וחלק כאחד', אמונת עתיך 121.
[13] שו"ע יו"ד פד, יז. בדיעבד אם בישלוהו בלא שפשוף – נראה ששאר התבשיל אינו נאסר, שבוודאי בטל בשישים, אך יש לשפשף את הבשר לאחר הבישול.
[14] להרחבה בנושא זה ראו במאמרנו 'כלים המשמשים לבשר כשר וחלק כאחד', אמונת עתיך 121.
[15] על פי הרמ"א יו"ד סד, ט; מחזיק ברכה, יו"ד סד, כא; הרב גאנצפריד בתורת זבח שם; שו"ת ישכיל עבדי, ח"ח או"ח כ אותיות יא, נ; שו"ת אור לציון ח"ה פ"ז, ח-ט; הרב מאיר מאזוז בהקדמתו לקונטרס דבר השמיטה, ועיין עוד בגילוי דעת למהרש"ם בפתיחה להלכות טריפות אות מו.
כשיטה זו, המתירה שימוש בכלים שאיסורם נתון במחלוקת, נקטו גם האגרות משה, יו"ד ח"ד ו; ציץ אליעזר, חי"ב נג, והגר"מ אליהו בשו"ת הרב הראשי עמ' 287.
[16] שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד ג. עיקרון כעין זה בשו"ת הרדב"ז, ח"ד סי' רצו; בשו"ת דבר משה יו"ד לד; שו"ת בעי חיי, יו"ד ח; שו"ת אהל יוסף (מולכו) יא; דעת קדושים לט, ס (ושם העיר שגם במאכל חריף אין צריך להקפיד באב"י כיוון שיש כמה דעות להקל).
ההיתר בכלי שאינו בן יומו נוגע לאכילת המאכל, אך לא מתיר את השימוש בכלים, כמובא בש"ך, יו"ד סי' קיט ס"ק כו, שהוסיף שגם למארח אסור לבשל במיוחד למחמיר בכלי שאב"י (אלא אם מבשל בו ממילא גם לעצמו). וכן בשו"ת מעין אומר ח"ד ט, ז, הביא מהגר"ע יוסף שחייב להגעיל את הכלי כדי להשתמש בו.
© כל הזכויות שמורות לכושרות
