הטיפול בטריפות במדינת ישראל

הרב זאב ויטמן

[פורסם בתחומין כה 315]

א. העובדות והשאלות ההלכתיות

ב. מסחר בנבלות ובטריפות

   1. מסחר בנבלות וטריפות שנזדמנו לו

   2. ההבדל בין טריפות ובין טמאות

   3. סחורה בחלבים אסורים

   4. השהיית איסורים למניעת הפסד

   5. סחורה בדברים שלא יבוא לאוכלם

   6. סחורה בהערמה באמצעות גוי

   7. מראית עין

ג. לפני עיוור לא תתן מכשול

   1. האם יש איסור כשממעטים את המכשול?

   2. חד עברא דנהרא

   3. רשת מזון היא "לפני דלפני"

   4. תלינן לקולא

ד. מסייע לדבר עבירה

   1. באיסור דרבנן ובספק יעשה איסור

   2. שלא בשעת העבירה

   3. מסייע לדבר עבירה במומרים

   4. כשמסייע להקטנת העבירה

   5. חומרא דאתי לידי קולא ושכר שסופו הפסד

ה. סיכום

א. העובדות והשאלות ההלכתיות

חברת "תנובה" הקימה באזור בית שאן מפעל לייצור ולשיווק בשר טרי מצונן. הייצור מתחיל משלב רכישת העגלים וגידולם, ממשיך בשחיטתם בבית מטבחיים מודרני וחדיש, בניקור הבשר ובהכשרתו, ומסיים באריזת הבשר באריזות ואקום לצרכן הסופי, כשהוא מוכן לבישול. הטיפול בבשר לאחר ההכשרה כולל חיתוך או טחינה. אין במפעל בישול, עישון או הכשרה לאכילה באופן אחר. במסגרת ייצור הבשר הכשר נתנה "תנובה" את דעתה גם לטיפול נכון בבשר שיימצא טרף במהלך שחיטת הבשר הכשר, ובחלקי הבשר האחרים שאסורים באכילה ושלא יוכלו להימכר בשוק הכשר. מגמת טיפול זה ויתרונו הם בהבטחת השוק הכשר מפני הסתננות הבשר הטרף לשולחנם של שומרי הכשרות.

נכון להיום, בתי המטבחיים בארץ משווקים, בדרך כלל, את הבשר הטרף והחלקים הלא כשרים בשלמותם.[1]חלקים אלו נמכרים במקרים רבים מאוד ישירות לחנויות של יהודים, ובמקרים אחרים הם נמכרים ללא יהודים, המוכרים את הטריפות גם ליהודים. במקרה הטוב הבשר מגיע לחנויות הידועות כלא-כשרות. במקרה הרע יותר הוא מגיע לחנויות המתחזות לכשרות בעזרת תמונות צדיקים, פוסטרים של קמיעות וסגולות, חבישת כיפות, ואף בעזרת תעודות הכשר שאינן בתוקף, או שאינן מתייחסות למקום, והן מוצגות לראווה בחנות בטווח שמשם הקונים מצליחים לראות רק את המילים "תעודת הכשר". במקרה הגרוע ביותר הטריפות מגיעות גם לחנויות שיש להן תעודות כשרות בתוקף, לאחר שמקלפים את חותמת הטרף המוטבעת על הבשר בבית המטבחיים, והבשר עובר תהליך "גיור" ומולבש בחזות כשרה. כמובן, תופעה חמורה זו יכולה היתה להימנע לחלוטין, לו בכל מקום היתה השגחה קפדנית, חרוצה ומקצועית.

במציאות הקיימת כיום ניתן לקבוע בוודאות, שיש יהודים שומרי כשרות הנכשלים באכילת בשר אסור, כתוצאה ישירה מטיפול לא נכון ולא מספיק בטריפות הנוצרות בבתי המטבחיים. הפתרון של מכירת כל הבשר למגזר הלא-יהודי בארץ או הוצאתו לחו"ל איננו מעשי, איננו כלכלי ואיננו אפשרי. לכן, גם כאשר מוכרים לגוי, ידוע, בדרך כלל, שהוא ייאלץ להעביר לפחות חלק מהבשר למגזר היהודי.[2]

על רקע מציאות זו הציעה "תנובה" לארוז את הבשר הטרף ולסמן אותו כבשר לא כשר ולמוכרו ברשתות הידועות ומוּכָּרוֹת כלא-כשרות.[3] באופן כזה, החשש לזיוף הטרף לבשר כשר יצטמצם כמעט לאפס, הן בגלל אריזתו באריזות קמעונאיות המסומנות באופן בולט כ"לא כשר", והן עקב העובדה שבאופן כזה יתאפשר למכור את הבשר הטרף במחיר זהה למחיר הבשר הכשר (אחד מהפיתויים הגדולים של הצרכנים להעדפת הבשר הטרף על פני הבשר הכשר הינו פער המחירים המשמעותי שביניהם. פער זה מהווה פיתוי גדול גם לזייפנים המוכנים להסתכן בזיוף הטרף והצגתו ככשר עבור בצע כסף. לעומת זאת, כאשר מחירי הכשר והטרף זהים, אין כל סיבה לזייף את הבשר הטרף, מכיון שניתן להשיג את הבשר הכשר באותו מחיר).

<pמ align="justify">על הפתרון הזה קמו עוררים, שהתבססו על איסור מסחר באיסורים, על איסור מכירת איסורים ליהודים, ועל החשש לפריצת חומות הכשרות ולחיזוק ידי עוברי עבירה. מכיון שלענ"ד, אין כאן סחר אסור, ולא פירצה חמורה ולא מכשול גדול, אלא יש כאן תיקון חשוב ומשמעותי המבוסס על אדני ההלכה ומעוגן ביסודותיה המקובלים - תיקון שיש לו היתר ברור ומבואר - חשבתי לבאר את יסודות הדברים דבר דבור על אופניו.[4]

 

ראשית, יש להדגיש, שלא מדובר בשום אופן על ייצור לכתחילה של בשר לא כשר,[5] אלא אך ורק בטיפול בבשר הטרף שמצטבר במסגרת השחיטה הכשרה. עוד נקבע כי הבשר הלא-כשר יימכר כולו לגויים, והגויים שלהם יימכר הבשר יוכלו למכור את הבשר אך ורק במקומות שיאושרו ע"י מערך הכשרות של "תנובה" (ובין השאר, גם לרשתות הידועות כלא-כשרות, שבין לקוחותיהם יש גם לא-יהודים רבים שעלו מרוסיה בתוקף חוק השבות ולא עברו עדיין תהליך גיור). עוד נקבע והוסכם, שעיצוב האריזות יהיה שונה לחלוטין מעיצוב האריזות הכשרות והמותג יהיה שונה, וסמל "תנובה" לא יופיע על המוצרים הלא כשרים. כמו"כ, הוסכם כי מחיר הבשר ברשת הלא-כשרה יהיה זהה למחירו ברשתות הכשרות והמוצר יסומן באופן בולט כלא-כשר. עוד נדרש מ"תנובה" להקים אגף נפרד ומובדל לצורך אריזת הטרף באריזות קמעונאיות, ולקנות לשם כך ציוד מיוחד שישמש את הבשר הלא-כשר.[6]

מוקד המחלוקת נעוץ בדברי השו"ע (יו"ד קיז,א): "כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה - אם הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה", ודברי הרמ"א המעיר על המשך הדברים: "אם נזדמנו לצייד חיה ועוף ודגים טמאים (וכן מי שנזדמנה לו נבלה וטריפה בביתו) - מותר למכרם, ובלבד שלא יתכוין לכך." והרמ"א מוסיף, ש"צריך למכרה מיד, ולא ימתין עד שתהא שמנה אצלו."

מכיון שבנדון דידן מדובר, לכל הדעות, על "צייד שנזדמנו לו", שהרי המפעל שוחט כשר בלבד, וכוונתו היא לייצור כשר דווקא, הרי פשיטא שמותר למכור את הטריפות, ואין בכך איסור מסחר בטריפות.[7] המחלוקת מתמקדת אפוא בשאלות הבאות:

1. האם פירוק הטריפות ואריזתן לפני מכירתן איננו סותר את דברי הרמ"א, ש"צריך למכרה מיד ולא להמתין שתהיה שמנה אצלו"?

2. האם מכירה לרשת מזון, הידועה כלא-כשרה ומוכרת גם במגזר היהודי, אסורה משום "לפני עיוור לא תתן מכשול" או מסייע לדבר עבירה ומחזק ידי עוברי עבירה?

האחרונים הבינו מתוך דברי הרמ"א, שגם במקרה שנזדמנו לו טריפות אסור להשהות אותם אצלו, אסור לסחור בהם (לקנותם מהקצב על מנת להשתכר במכירתם) ואסור להשביחם. אלא שבצד האיסורים מצויים באחרונים גם ההיתרים הבאים: לגבי מסחר סמכו רבים על הט"ז שהתיר לסחור בנזדמנו לו טריפות, ולגבי השבחה והשהייה - הדבר הותר במקרים שמכירה מיידית תביא להפסד.[8]

תמצית הדיון בנושא יהודים שהשתכרו מקניית איסורים וממכירתם לגויים מצוי בדרכי-תשובה (קיז,טו) המצטט משו"ת משיבת-נפש (יו"ד סי' לט) שכתב, שאם בעל הבהמות אינו בר הכי אין שום איסור למכור באמצעות ישראל אחר.

ועוד הביא שם משו"ת זרע-אמת (ח"ג יו"ד סי' לג) שכתב, ש"במקום שכבר נתפשט המנהג להקל אין כח בידינו לאסור, כיון שיש להם יסוד גדול - הט"ז המתיר - וכדאי לסמוך עליו."[9]

עוד הובאה בדרכי-תשובה שם תשובת באר-יעקב לה"ר יעקב ברלין (יו"ד סי' קיז) על אודות המנהג שנתפשט להתיר מסחר בבשר נבלה וטריפה, שהרבה קונים בשר כזה מישראל על מנת למוכרו לגוי ועושים בו סחורה, ולכאורה הוי איסור גמור. לאחר מו"מ בסוגיית איסור סחורה הסיק רבי יעקב ברלין, ש"אין בכך כל חשש, מכיון שרובא טריפות שאנו מטריפין בבהמה היא מסירכות הריאה, אשר רובא דרובא הוא פלוגתא דרבוותא, או שאר ספק, או שהוא רק חומרא בעלמא. ובזה מותר לעשות סחורה. ולהכי לא מיחו רבותינו רבני אשכנז ורבני פולין, משום דמילתא דלא שכיחא הוא שיהיה בהמה ודאי טריפה מדינא ולא מצד חומרא ובלא פלוגתת הפוסקים." וכן כתב ר' עקיבא אייגר (שו"ת מהדו"ק סי' עד), וזה לשונו:

דרוב טריפות דסרכות מחמת חומרא [כמ"ש השאגת אריה בהל' יו"ט] והוי רק כמו ספק, ולהדיא איתא בשו"ע (יו"ד סי' פא) דמתירים החָלָב... בסרכא דהוי ס"ס. הרי דמחשבינן סתם סרכות לספק טריפות. ואף דהש"ך שם כתב דיש סרכות דאסורים מדינא, מ"מ סתם טריפות דסרכות לאו הכי הוא, וראוי לדון דנטרפה מחמת חומרא, כדי שלא נוציאה מרוב בהמות כשרות. ואף בסרכה שלא כסדרן, מ"מ יש דעות דשלא כסדרן הוי דווקא בהפסק אונה; וכן בטריפות דיתיר וורדא או חסר וורדא הוי הכל ספק דרבוואתא, ובזה י"ל דקיל יותר. דאף אם נפרש דברי הרמב"ם בפשוטו, דבכל ספק איסור דאורייתא אסור לסחור, מ"מ י"ל דווקא בספק במעשה, אבל בספיקא דרבוואתא כיון דלהנך שיטות מותר לאכלו, י"ל דסמכינן עלייהו לענין לסחור בהם. וכעין זה כ' הש"ך (סוף סי' נז) לחלק לענין מכירה לנכרי בחששא שיחזור וימכרנו לישראל.[10]

אם אמנם האיסור לסחור בנבלות ובטריפות משחיטה כשרה שווה לאיסור סחורה בדברים האסורים מדרבנן, שמפורש בשו"ע (יו"ד סי' קיז) שמותר לעשות בהם סחורה, הרי שאין כל חשש גם בהשבחת הנבלות והטריפות ע"י פירוקן ואריזתן קודם למכירתן, מכיון שדין הרמ"א, ש"צריך למכרה מיד, ולא ימתין עד שתהא שמנה אצלו", מתייחס רק לנזדמנו לו טמאות ולא לאיסורים מדרבנן שהותר לסחור בהם (יעויין בש"ך קיז,י ובט"ז שם ס"ק ד). ולכן, אם דייג צד ברשתו דגים טמאים, אסור לו להשהותם ולהשביחם אצלו קודם למכירתם, וכן אסור לו לבשלם לצורך השבחתם; מה שאין כן לגבי נבלות וטריפות משחיטה כשרה, שהדבר מותר.[11]

יש שטענו, שאף אם יש מקום להקל ולסמוך על הבאר-יעקב ורעק"א מבחינת איסור סחורה בטריפות, שרובן אינן טריפות ודאיות האסורות מדינא, הרי שאין בכך כדי להתיר סחורה בחלקים אחוריים לא מנוקרים מחלב ומגיד הנשה, האסורים מהתורה.

על כך יש להשיב שתי תשובות. האחת - איסור סחורה בדברים אסורים אינו אמור לגבי חלב, שבו מותר לעשות סחורה (שו"ע יו"ד קיז,א), כמפורש בתורה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו" (ויקרא ז,כד).[12] והשניה - מסחר באיסורים איננו אמור אלא כשמוכר את האיסור בפני עצמו; אך אם מוכרים בשר לא מנוקר, אין בכך כל שאלה של מסחר באיסורים, מכיון שהבשר הינו היתר גמור, ויכול לנקרו ולאוכלו בהיתר.[13] לכן, מבחינה זו של מסחר באיסורים, טריפות חמורות יותר מבשר אחורי לא מנוקר, גם אם מדובר בטריפות מחמת ספיקות וחומרות.

גם אם לא נקבל את דעת הבאר-יעקב ורעק"א לגבי מעמדן של הטריפות בימינו ונתייחס לטריפות אלו כאיסורים גמורים מהדין, מצינו פוסקים אחרים שהתירו להשהות אפילו איסורי תורה על מנת להשביחם, כאשר מכירתם באופן מיידי מביאה לכך שצריך למוכרן בפחות מכדי שווין (ראה בדרכי-תשובה אות נד, שהביא שהפרי-חדש סבר שהדבר מותר אפילו במכירת חזירים, ויש שאסרו בכלבים ובחזירים). לדעתם, בכל מקרה שבו מכירה חפוזה גורמת לירידת המחיר עקב היצע רב על הביקוש, או במקרה שבו מכירה ללא טיפול בבשר מביאה למכירתו במחירי הפסד - מותר להשהות את הבשר ולטפל בו באופן שהבשר יימכר בשוויו.[14]

היתר נוסף לעשות סחורה אף באיסורי תורה, מצינו במקרים שבהם לא קיים חשש שיבואו לאכול את האיסור. זאת, מכיון שרבים הלכו בעקבות הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רכג), שאיסור הסחורה באיסורים מקורו בחשש שמא יבוא לאוכלם, ולכן נקבע שהאיסור מתייחס רק לדברים המיועדים לאכילה.

יעויין, למשל, בשו"ת זרע-אמת לרב ישמעאל הכהן (הובא בדרכי-תשובה אות כא), שהעלה סברה להתיר למכור חביות סתומות של דגים טמאים, מכיון שהדגים לא באים לרשות ישראל והוא אינו יכול להיכשל באכילתם. ויעויין עוד בשו"ת שואל-ומשיב (תנינא ח"ג סי' נז) שהעלה סברה להתיר במקרה של שותפות של ישראלים רבים בעסק, שאולי יהיה מותר, מכיון שאין חשש שיבואו לאוכלו, מכיון ש"רבים מדכרי אהדדי" (שם אות כד).

וראה מקורות רבים נוספים שהובאו ע"י ה"ר עובדיה יוסף (יביע-אומר ח"ח יו"ד סי' יג), שמתיר ליהודי בעל בית מלון שמנהל את מלונו באמצעות גויים הקונים ומבשלים ומשתכרים באיסורי תורה גמורים מכיון, ש"כל שאין חשש שיבוא לאכול ממנו מותר" (וזאת, אע"פ ששם גרע טפי מנדון דידן, מכיון ששם מבשלים את האוכל ומגישים אותו לאורחים בצורה היפה והמושכת ביותר, ופשיטא, שאף אחד לא ימנע מבעל המלון לאכול במלונו ככל שיחפוץ).

יש אפוא לצרף לנדון דידן גם את העובדה שמדובר ברבים; ומדובר באריזות סגורות; ואף לפני אריזתן אי אפשר כלל לבוא לידי אכילה, מחמת שמדובר בבשר שאינו ראוי לאכילה ללא בישול, וגם מכיון שבמקום הועמדה השגחה מעלייתא.[15]

אם עושים את הסחורה באמצעות גוי, יש בכך סניף נוסף להקל. בדרכי-תשובה (אות יז) הביא משו"ת עמק-המלך שהתיר את המנהג שנתפשט במדינתו שיהודים משתתפים עם גוי בחנות למכירת בשר שבה מוכרים גם נבלות וטריפות גמורות (מבשר נחירה של הגוי) והעלה שם שאין לפקפק בזה, כי כן נשתרבב המנהג להקל בזה. ועוד הביא שם משו"ת אמרי-אש, שאף שמחמיר יותר בנושא זה, הסיק שאדם שקיבל רשיון למכירת בשר, והרשיון חייב אותו למכור גם בשר חזיר, ניתן למצוא לו דרך היתר באמצעות העברת הזכות לנכרי. גם בשו"ת נטע-שורק הקל בשותפות עם הנכרי. וגם החתם-סופר (שו"ת ח"ב יו"ד סי' קח), שסובר שאיסור סחורה באיסורים הינו איסור תורה, מצא דרך מתוחכמת[16] להתיר לישראל להרוויח ממכירת בשר חזיר באמצעות נכרי.

כך עולה גם מתוך שו"ת שואל-ומשיב (סי' סה, מובא בדרכי-תשובה אות כא), שאסר את המסחר באמצעות גוי, כאשר הגוי הוא שליחו של היהודי, מכיון שאף על פי שהלכה היא שאין שליחות לנכרי, מכל מקום אסור משום שבות. הא למדנו, שהאיסור הוא רק משום שבות, ואם כך ניתן להשתמש בכך כסניף להקל.[17]

מכל האמור נראה, שאף אם לדינא לא נקבל, בדרך כלל, את עמדת המקלים בהערמה ע"י גוי במקרים של חזיר או איסורי תורה אחרים (מלבד אולי במקרים של הפסד מרובה מאד), הרי שבנדון דידן, שמותר מעיקר הדין, יש בעשיית המסחר באמצעות נכרי סניף נוסף להקל.

גם מבחינת השימוש העקרוני בהערמה, יש הבחנה גדולה בין מקרים שבהם ההערמה נועדה לפעול בניגוד למצוות התורה וכוונתה, שאז השימוש בהערמה הינו מעשה שלילי, ובין מקרים שבהם ההערמה נועדה לשמור על כוונת התורה ומצוותיה, ולתקן מצב שבו דווקא ההקפדה על ההלכה הפסוקה ואי השימוש בהערמה עלולים לגרום לכך שהפסדנו מבחינת התורה והמצוות יהיה רב על שכרנו. במקרים כאלו, השימוש בהערמה הינו מעשה חיובי ורצוי. בהתאם לעקרון זה, בנדון דידן, שאי השימוש בהערמה עלול להרבות מכשול והונאה בכשרות, הרי שאין כל רע בשימוש בהערמה, שהרי דווקא באופן כזה אנו עושים כדי לצמצם את המכשול.

המהר"ם שיק (שו"ת יו"ד סי' קצו, הובא בדרכי-תשובה קיז,יח) הסכים עם החת"ס להתיר ע"י גוי, אך הורה שלא יכתוב את שם הפירמא של הישראל על הבשר הלא-כשר משום מראית עין. לכן, הכוונה היתה ששמה ושסמלה של תנובה לא יופיעו על גבי האריזות שבהן נמכר המוצר הלא-כשר, והמותג ועיצוב האריזות של הבשר הלא-כשר יהיו שונים ומובדלים באופן מוחלט מהמותג והאריזות של הבשר הכשר המשווק ע"י תנובה.

כל האמור נכון במוכר את הנבלות והטריפות לגוי. בנדון דידן עלינו לדון בשאלת מכירת הטרף לרשת שיווק לא כשרה המוכרת גם ליהודים והנמצאת בבעלות יהודים.[18] זו כבר איננה שאלת מסחר באיסורים, אלא שאלת "לפני עיוור לא תתן מכשול".

מבחינת איסור לפני עיוור, אין לכאורה כל גריעותא במכירה של בשר מפורק וארוז לעומת המכירה כפי שהיא נעשית כיום בחלקים שלמים. אדרבה, פשוט שיש להעדיף מכירה ליהודים היודעים שמדובר בבשר לא כשר (שהרי הוא מסומן כלא-כשר ונמכר ברשת הידועה כלא-כשרה), מאשר מכירה לגויים או ליהודים כשגלוי וידוע שהללו מכשילים יהודים תמימים החושבים כי מדובר בבשר כשר.

האיסור למכור לנכרי (וק"ו ליהודי) כשקיים חשש שהלה יכשיל יהודים מפורש בשו"ע (יו"ד פו,י) שם נפסק, שאסור למכור ביצת נבלה וטריפה לגוי, שמא יחזור וימכרנה לישראל. וזאת, אע"פ שמבחינת איסור מסחר היה מותר למוכרה, שהרי הוי כנזדמנו; ועוד, שביצת נבלה אסורה רק מדרבנן (שם ש"ך ס"ק ח), ובדרבנן שרי לסחור אפילו לכתחילה, ולא רק בנזדמנו. לכן פשוט, שמכירה לגוי שעלול למכור את הטריפות ליהודים ולהכשילם, אסורה וחמורה יותר ממכירה ליהודי מומר שלא מכשילים אותו, מכיון שהוא יודע שמדובר באיסור.

אלא שבכך אנו רק ממעטים את המכשול, ולא מונעים אותו לגמרי. ואף שהדבר עדיף על המציאות הקיימת, יש לבחון אם התיקון המוצע הינו הרע במיעוטו או שאין בו איסור כלל. בחוברת "דבר בעתו", שיצאה בירושלים בתרצ"ד, נלחם המחבר נגד מנהג הקצבים בירושלים למכור את הנבלות ואת הטריפות ליהודים מומרים, או לנכרים שידוע שהם מוכרים את הטריפות ליהודים אלו. הקצבים והשוחטים סמכו על הוראת רבנים שהתירו זאת, משום שסברו שאין כאן "לפני עיוור", בין השאר, משום שנחשב ל"לפני דלפני". המחבר מרבה לחלוק עליהם, ומסתמך על החלטה תקיפה ומשותפת של רבני ירושלים, בראשות הרב קוק, הרב זוננפלד והרב איסר זלמן מלצר לאסור מכירה כזו.[19] אלא שהגזרה הזו היתה כנראה גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה - הקצבים לא צייתו, והשוחטים המשיכו לשחוט, והרבנים המשיכו לתת 'הכשר' בניגוד להחלטה, וכנגד כך יוצא המחבר. אלא שעיון מדוקדק בנוסח המודעה מלמד, שהיה מדובר בתקנה המיועדת לגדור את הפירצה של מאכלות אסורים שנתפשטה בירושלים, ולא על הוראת איסור מדינא מטעם לפני עיוור. לעומת זאת, מחבר החוברת סבור שיש בכך איסור גמור, וכתנא דמסייע הוא מביא פסק של הרב איסר זלמן מלצר, שסבר שיש בכך איסור לפני עיוור מהתורה, שעליו עוברים לא רק הקצבים ובעלי המסעדות, אלא גם השוחטים, ואף אם המכירה נעשית באמצעות נכרים. להלן נחזור לפסק זה של הרא"ז מלצר, אך כבר כעת ניתן לומר, שגם אליבא דבריו, לכאורה, ברור ופשוט, שהמכירה כפי שנעשית כיום בבתי המטבחיים הינה חמורה הרבה יותר מבחינת איסור לפני עיוור, מכיון שכיום הבשר הטרף נמכר ומגיע ליהודים שאינם יודעים שמדובר כלל בבשר טרף, והמכשול גדול וחמור הרבה יותר, ולכאורה, עדיף למעט באיסור ככל שרק ניתן.[20]

ואכן, הרש"ז אוירבך דן במנחת-שלמה (ח"א סי' לה) בשאלה דומה - האם מותר לשים בפני יהודי איסור שידוע שיאכל אותו, אם ע"י זה מצילים אותו מאיסור חמור יותר? ומסקנתו שם היא, שאע"פ שלא מורינן לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל את חברו מאיסורא רבא, הרי כאן שאני, מכיון שהאיסור שבו אנו דנים הוא איסור לפני עיוור. ואם בעשיית האיסור הוא מציל את חברו מאיסור גדול יותר, הרי שאי אפשר לחייבו מדין לפני עיוור, מכיון שלאמיתו של דבר הוא מקטין את המכשול, ועושה מה שביכולתו לסילוקו. ודמי למי שרואה את חברו שעומד להידרס למוות ע"י מכונית או רכבת, והוא דוחף אותו בכח למדרכה, ובכך גורם לו חבלה - שאין כל הווה אמינא לחייבו מדין חובל בחברו, שהרי החבלה הצילה אותו ממוות או מחבלה חמורה שבעתיים.[21]

גם לו היה ברור, שהגויים אינם מכשילים יהודים אלא משתמשים בטריפות לעצמם, שאז בוודאי עדיף היה למכור להם, יש עדיין לדון האם יש איסור ברור ופשוט למכור ליהודים, מכיון שכיום לא מדובר בתרי עברי דנהרא (שהרי יכולים לקנות את הטריפות מאחרים), וקיי"ל שאין איסור "לפני עיוור" מהתורה במקרה שלא הוי תרי עברי דנהרא.[22]

בדרכי-תשובה (קיז,מח) מובאים דברי הבית-דוד (יו"ד סי' קנט), שכתב שאע"פ שמותר להלוות למומרים בריבית, אסור למכור להם נבלות וטריפות, אלא שהוא סייג זאת רק למקרה שברור שיאכלוהו, ולמקרה שלא ישיגום במקום אחר, שאז הוי בכלל איסור "לפני עיוור". וכנראה בזה סרה תמיהתו של הרב יוסף אברהם מולכו, בעל שולחן-גבוה, תלמיד הבית-דוד, שתמה על רבו ומורו, כיצד בסלוניקי, עירו של הבית-דוד, נהגו למכור הטריפות גם למומרים יהודים, ואין פוצה פה לומר לקצבים שהדבר אסור? ובפרט שהבית-דוד גר בסמוך לקצבים הללו, וראה בעיניו איך הם מוכרים למומרים. ולכאורה, יש לומר, שהמציאות בסלוניקי היתה כזו, שהיו יכולים להשיג את הטריפות במקום אחר, ולכן לא היה במכירתם ליהודים איסור "לפני עיוור", ולכן הבית-דוד לא מיחה בקצבים שבעירו.

אם אמנם כך, יש לתמוה על הרא"ז מלצר שסבר שבמכירה למסעדות יהודיות יש איסור דאורייתא של "לפני עיוור"; הרי בחד עברא דנהרא אין איסור לפני עיוור? התשובה לכך מבוארת בדבריו, שלדעתו במציאות של ירושלים באותם ימים היה מדובר ב"תרי עברי דנהרא" משלוש סיבות שכולן לא שייכות במציאות שבה אנו דנים.[23]

עוד שנינו במסכת ע"ז (יד,א, כא,א) ש"אלפני דלפני" לא מפקדינן, ולכן מותר למכור תשמיש עבודה זרה לנכרי שלא ייכשל באיסור, אף כאשר קיים חשש שהוא ימכור אותו לנכרי אחר, שכן ייכשל. הדברים מובאים להלכה בשו"ע יו"ד קנא, א, שאף על פי שאסור למכור לגוי דבר המיועד לעבודה זרה, אם הוא קונה הרבה ביחד שניכר שקונה לסחורה - מותר. אם כך, מכירה לרשת מזון, נחשבת אף היא ל"לפני דלפני" (אף אם ימכרו לה ישירות ולא באמצעות גוי).

לעיל הוזכרה תשובתו של הרא"ז מלצר מהחוברת "דבר בעתו", ואליבא דדבריו שם אין מקום להקל מטעם "לפני דלפני", מכיון שלדעתו, יש לפסוק כדעת הרא"ש, שאנו מוזהרים גם על "לפני דלפני", ומכיון שגם לשיטת הרמב"ם "לפני דלפני" מותר רק בספק, ואילו במציאות שבה דן הרא"ז מלצר היה מדובר בוודאי. ועוד מוסיף הרא"ז מלצר שגם לשיטת התוס' רי"ד, שמתיר ב"לפני דלפני", יש לאסור במקרה שבו הישראלים עלולים להיכשל בשוגג; ובמציאות שבה דן הרא"ז מלצר היה מדובר שהיו ישראלים שנכשלו שם באכילת נבלות וטריפות בשוגג.[24]

במכירה לרשת מזון יש סיבה נוספת להקל, מכיון שקיים ספק אם האיסור נמכר ליהודי או לגוי, שהרי רבים מהקונים במקום הינם לא יהודים ורבים מהיהודים לא קונים שם בשר דווקא. במסכת שביעית (פ"ה מ"ו ואילך) שנינו, שאסור למכור לחשודים על השביעית כלים שהם עלולים להשתמש בהם כדי לעשות מלאכה אסורה בשביעית, משום שאסור לחזק ידי עוברי עבירה מטעם איסור "לפני עיוור". אולם שנינו שם, שאין איסור למכור לחשודים כלים שיש מקום לתלות שאולי לא יעשו עמהם איסור. אם כך, הרי כאשר מוכרים איסור לרשת מזון ניתן לתלות, שהאיסור יימכר לנכרים הקונים אף הם ברשת המזון הזו.

עוד יש לחלק בין מכירה בקצביה לבין מכירה באריזות סגורות המונחות על המדף. כשקצב מושיט ליהודי איסור, יש בכך משום לפני עיוור; אבל אם חנווני מסדר את המוצרים הארוזים על המדפים וכל אחד לוקח לעצמו, והיהודי יכול, אם רצונו בכך, לקנות רק דברים כשרים בחנות, אין בכך משום לפני עיוור, ובעל החנות יכול להשתמט ולומר, שהמוצרים הלא-כשרים מיועדים לקונים הלא-יהודים, ויש לחלק בין בעל בית מרזח המגיש יין לנזיר שבא לקנות אצלו יין, ובין בעל חנות המניח יין על מדף בחנותו, והנזיר לוקח אותו בעצמו - שאין בכך איסור לפני עיוור, כי הנחת היין לא היתה לפני הנזיר ובשבילו דווקא. לפי זה, יש יתרון גדול כשהמכירה אינה נעשית בנתחים המיועדים לקצב, אלא דווקא באריזות סגורות המונחות במדף, וכל הרוצה יכול לבוא וליטול.[25]

אף שראינו שפשוט שבנדון דידן אין איסור תורה של "לפני עיוור", עדיין יש לדון האם יש כאן חשש לאיסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה, דקיימא לן להלכה, שדין זה נוהג גם כשלא מדובר בתרי עברי דנהרא.[26] בעניין זה, יעויין שנית בתשובתו של השולחן-גבוה, שהרחיב והביא ראיות שדין מסייע אינו אמור באיסורי דרבנן, ואינו אמור כשלא ברור שייעשה איסור. לכן, אם רוב רובן של הטריפות אינן טריפות האסורות בוודאי אלא מספק, אין בכך איסור מסייע. וכן דין מסייע איננו אמור כשמוכר דבר שאינו יודע בוודאות שיימכר ליהודי, ושהיהודי ישתמש באיסור לעצמו ולא למשרתו או לידידו הגוי. קל וחומר כשמדובר שהמכירה היא לרשת מזון, שבה מעמידים את המוצרים על המדף לקנייה, ויכולים להשתמט ולומר שמייעדים אותם לקונים הלא-יהודים, שרבים מהם פוקדים את חנויותיה.

עוד מצינו אחרונים, שחידשו שהאיסור דרבנן של מסייע הינו דווקא בשעת העבירה, ולא קודם לביצוע העבירה. ולכן פוסק הנצי"ב במשיב-דבר (ח"ב סי' לא), שאין איסור לקצב למכור ליהודי מומר נבלות וטריפות - לא מטעם לפני עיוור, שהרי הוי כחד עברא דנהרא; ולא מטעם מסייע, מכיון דלא הוי בשעת העבירה. ועוד, שהבאת הטריפות לבית המומר אינה גורמת למהר את ביצוע העבירה, לעומת המצב שבו הוא לא היה מסייע כלל והמומר היה שולח את השפחה להביא בשר מהשוק (וכדבריו בעניין זה כתב גם הר"י עטלינגר בשו"ת בנין-ציון סי' טו, שהתיר לתת הדפסות למדפיס נכרי שעובדים אצלו יהודים גם בשבתות).[27]

מכיון שהאיסור מדרבנן לסייע לדבר עברה גם בחד עברא דנהרא נובע מחובתנו למנוע מיהודי לחטוא, יש אומרים, שאיסור זה אינו נוהג כשהחוטא הינו גוי או מומר החוטא במזיד. בעניין זה הרחיב הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, ח"ב או"ח טו), בדונו בשאלה האם מותר להשכיר ליהודים מומרים משרדים המשמשים אותם לעבודה גם בשבת, והביא חבל אחרונים שלדעתם אין איסור מסייע כאשר מדובר ביהודים העוברים במזיד. ועוד כתב, דהוי ספק ספיקא - ספק שמא הלכה כהפוסקים שכשלא הוי תרי עברי דנהרא שרי לגמרי ואין כלל איסור דרבנן; ואת"ל שאסור מדרבנן, שמא בישראל מומר יש להקל יותר. וכן צירף שם גם את העובדה שהסיוע לא הוי בשעת העבירה.

יתירה מזו: בנדון דידן ייתכן והסיוע אינו לדבר עבירה, אלא דווקא להקטנת העבירה - שהרי אם לא ימכרו את הטריפות לרשת המזון, הלקוחות יקנו איסורים חמורים יותר, כגון בשר חזיר או בשר נחירה, שאיסורו איסור דאורייתא גמור וברור, ללא ספקות או חומרות. ועוד יש לקחת בחשבון, שלעומת המצב הנוכחי, שבו רשת המזון שבה מדובר מקבלת את בשר הנבלות וטריפות מבתי מטבחיים במחירים נמוכים, המאפשרים לה לפתות יהודים לקנותם מחמת המחיר הזול, הרי שהחלפת הבשר הזול בבשר יקר וזהה במחירו לבשר הכשר יכולה רק לשפר את המצב ולמנוע מיהודים ללכת לרשת הלא-כשרה מחמת פיתוי מחירים, וממילא בחשבון כללי אין כאן מסייע לדבר עבירה, אלא דווקא להקטנת העבירה.

ובעניין זה נזכיר שבעבר התנגדה הרבנות למכירת עופות שנטרפו במשחטות לאחת הרשתות הידועות כרשת לא-כשרה, וכתוצאה מכך שכרה רשת זו משחטה שהיתה קודם לכן משחטה כשרה, והפכה אותה למשחטה לא-כשרה המייצרת נבלות האסורות מדאורייתא ללא כל ספקות וחומרות. וכך יצא שכרנו בהפסדנו - הן מבחינת חומרת האיסור שנמכר היום ברשת זו; הן מבחינת העובדה שכיום העופות הללו אינם מסומנים כטרף; הן מבחינת האטרקטיביות הגדולה יותר של עופות אלו לצרכן כעופות נקיים ואיכותיים יותר מהעופות הכשרים; הן מבחינת העובדה שהטריפות שהיו יכולים להגיע למקום מוכר כלא-כשר מגיעים כיום להרבה מקומות שבהם מטעים יהודים; והן מבחינת העובדה שכמות הטריפות בארץ הוכפלה ושולשה, שהרי מלבד הטריפות של המשחטות, שהיקפן לא הצטמצם, נוספו כיום גם כל הנבלות המיוצרות על ידיהם, דבר הגורם לכך שיותר טריפות נכנסים כיום לשוק היהודי.[28]

הרצון לזכות את כל מדינת ישראל (כולל הלא-יהודים הרבים הנמצאים בה) לאכול כשר, והסירוב למכור לרשת, הידועה והמוּכֶּרֶת כלא-כשרה, בשר עופות נבלות וטריפות (שחלק גדול מהן נאסרו מחמת חומרות) גרם לנזק כשרותי גדול. ואף שאין בלבי ספק, שכוונת המתנגדים רצויה, שהרי כל ישראל ערבין זה לזה, ומשום כך יש להשתדל למנוע מיהודים להיכשל באיסורי מאכלות - הרי מעשיהם רצויים פחות, מכיון שפשיטא שחובת הערבות והאחריות כלפי מי שרוצים לאכול כשר ומקפידים על כך חשובה שבעתיים. עדיף לדאוג לכך שבשוק הכשר אכן הכל יהיה כשר, על פני דאגה כללית שכל השוק הישראלי יהיה כשר, במיוחד, שכתוצאה מכך קורה בדיוק להיפך[29] (וראה בשולחן-גבוה הנ"ל, שכתב שאין דין וחובת ערבות באיסורי דרבנן, וגם על כך יש לסמוך בטריפות שרובן נאסרו מספק).

1. השאלה שנדונה במאמר היתה, האם יש דרך מותרת לחיתוך בשר טריפות ובשר אחורי לא מנוקר ולאריזתו בבתי מטבחיים, כדי לאפשר את שיווקו באמצעות חנויות הידועות כלא כשרות, מבלי להפסיד הפסד מרובה על כל עגל שנטרף.

2. מלבד מניעת הפסד מרובה וחשש פגיעה בפרנסת משפחות מרובות, קיימות סיבות נוספות לחפש דרכי היתר, שהעיקריות הן: שיפור המצב הנוכחי, שבו הבשר הלא-כשר מגיע לחנויות שבהן מטעים יהודים לחשוב שמדובר בבשר כשר; ושינוי המצב שבו הטרף נמכר במחירי מציאה, באופן שגורם פיתוי לקניית לא-כשר ולזיופו ככשר.

3. הסיבות העיקריות לאסור הן: איסור סחורה באיסורים, שקיים גם אם הכל היה מיועד לנכרים; ואיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", שקיים גם אם הבשר היה מגיע לידי יהודים ללא חיתוך ואריזה.

4. מכיון שיש היתר מפורש למכור איסורים שנזדמנו במהלך עיסוק בכשר (ויש שהרחיבו את ההיתר לכל מקום שעיסוק בכשר בלבד עלול להיות לא כלכלי), הרי שאיסור הסחורה מתמקד בעיקר בפעולות השבחת האיסורים באמצעות ניקוי, חיתוך, אריזה ומיתוג.

5. בפוסקים מצינו היתר להשביח איסורים, כשללא השבחה כזו מפסידים מהקרן ונאלצים למוכרם בפחות משווים, ובמקרים שבהם אין חשש שבמהלך הטיפול בהשבחתם יבואו לאוכלם.

6. בחלבים יש להקל יותר, מכיון שלגבי חלב אין איסור סחורה. ולגבי טריפות יש שהקלו יותר, מכיון שחלק גדול מהטריפות כיום נאסרות מחמת ספקות.

7. יש שהחמירו לעשות כל זאת באמצעות גוי ובצנעה.

8. במכירת איסורים ליהודים יש איסור 'לפני עיוור'. מהתורה האיסור נוהג רק כאשר אין לעבריין אפשרות להשיג את האיסור בדרך אחרת.

9. אין הבדל מבחינת 'לפני עיוור' או 'מסייע לדבר עבירה' בין אם מוכרים ליהודים חלקים שלמים או חלקים מפורקים וארוזים. להיפך, יש חסרון גדול במכירה בחלקים גדולים, שבהם אפשרויות הזיוף וההטעייה גדולים יותר, וגם הפיתוי לזיוף גדול יותר עקב פערי המחירים. מכירה לרשת מזון, המוּכֶּרֶת כלא-כשרה והמסכימה שהמוצרים יסומנו כלא-כשרים, עדיפה על פני מכירה ישירה או עקיפה (באמצעות גוי) ליהודים שמתחזים למוכרי כשר.

10. מכירה לרשת מזון נחשבת לכל היותר "לפני דלפני", ועל "לפני דלפני לא מפקדינן". כמו"כ, אין איסור 'לפני עיוור' ו'מסייע' כשהכוונה היא להציל ממכשול חמור יותר.

11. סיבות נוספות לכך, שאין בנדוננו משום איסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה, הן: הסיוע איננו סמוך לעבירה; מדובר במזידים; ומדובר בספק (ספק יגיע לידי יהודי, וקל וחומר אם האיסורים עצמם אסורים מספק או מדרבנן).

12. חובת הערבות מחייבת למחות ולא לאפשר לעשות איסורים. אך פשיטא שחובת הערבות והאחריות הינה בראש ובראשונה כלפי המעוניינים לאכול כשר, והיא קודמת למחוייבותנו למנוע איסורים ממזידים להכעיס ולתאבון.

כחתימה לדברים יש לומר, שגם לולא היה יתרון כשרותי בתוכנית המוצעת, וגם לולא היה בה יתרון לעומת המצב הקיים כיום, והאינטרס היה אינטרס כלכלי בלבד, וגם אילו היה ברור שההלכה הרווחת היא להחמיר בשאלת מסחר באיסורים ובשאלת איסור לפני עיוור ומסייע לדבר עבירה ולעוברי עבירה - הרי שעל כך נאמר, שכל הרוצה להחמיר יחמיר על עצמו.[30] ואין מקום לקטרג כנגד מי שסומך בשעת דחק גדולה על המקלים, שעליהם סמכו וסומכים גם יראים ושלמים. וקל וחומר שאין מקום לשלול כשרות ממי שמקלים בכך - הן מחמת שיש להם על מי ועל מה שיסמוכו, והן מחמת שמדובר באיסור שאינו פוגע בכשרות המקום.

לעניין זה יפים דבריו של הרי"י ויינברג זצ"ל (שרידי-אש ח"ב סי' כד) שאמר בנוגע לשאלת חליבה בשבת ע"י יהודים באופן שכמעט כל הרבנים סברו שאין להקל, והיה רק רב אחד שהראה פנים להקל; והוא נשאל אם אפשר לסמוך על היתר זה. לאחר שקבע שאין להתיר, ייעץ לרב שפנה אליו בשאלה זו, שלא יתיר את החליבה, "אלא יספר להם דברים כהווייתם, כי יש רבנים מתירים באופנים הנ"ל, ורובם אוסרים, והוא עצמו אינו יכול להכריע הלכה כמאן, וישתמט מהם. והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגים, כי במקום שיש שאלת פרנסה אי אפשר להעמיד את הדין על תילו ולכוף את כל העם שיתנהגו ע"פ המחמירים"!

והדברים נכונים גם לנדון דידן; וקל וחומר כשהמציאות היא כזו, שאם תגבר יד המערערים, תהיה בכך פגיעה לא רק ב"תנובה" שהשקיעה במפעל ממון רב מאד, אלא גם בכלל שומרי הכשרות בארץ.

 

[1]. הפרה או העגל מחולקים לאחר השחיטה ל- 4 חלקים: שני חלקים קדמיים, שכל אחד מהם כולל רגל וכחצי דופן הפרה הקדמי, ושני חלקים אחוריים, שכל אחד מהם כולל רגל אחורית וכחצי דופן אחורי של הבהמה. הרבעים האחוריים נמכרים, בדרך כלל, עם הטריפות, מכיון שכדי להכשירם יש צורך בניקור יקר.

[2]. נכון להיום, אין אפשרות לייצא בשר לרוב מדינות העולם, בגלל שהעדר הישראלי אינו נקי לחלוטין ממחלת הפה והטלפיים. כמות הבשר הלא-כשר בבתי המטבחיים בארץ מגיעה כבר כיום ל- 12,000 טון. מעבר לזה יש עוד עשרות אלפי טון בשר שנשחט מלכתחילה ללא כל פיקוח כבשר לא כשר ברשות הפלשתינית ובמקומות נוספים לא מוסדרים במדינת ישראל. מדובר בכמות העולה בהרבה על יכולת הצריכה של המגזר הערבי (שעיקר צריכתו הינה בשר כבשים, ומלבד הבשר הטרי הוא צורך גם בשר קפוא). החלקים האחוריים שנמכרים יחד עם הטרף כוללים חלקים יוקרתיים ויקרים (פילה וסינטה) שאין להם כמעט כל דרישה בשוק הערבי. ולכן גם כאשר בתי מטבחיים מוכרים חלקים אחוריים לא מנוקרים או טריפות לגוי, הם מפרקים את החלקים הללו מה"רבע" ומוכרים אותם ליהודים (החלקים הללו, שאין להם ביקוש בשוק הערבי, מגיעים לשוק היהודי במדינת ישראל גם מהשחיטות הלא-כשרות ברשות הפלשתינית).

[3]. הכוונה רק לכאלו המצהירות על עצמן כלא-כשרות, ולא למאות אטליזים לא כשרים, המתחזים ככשרים.

[4]. תודה לרבים מידידי הרבנים שהעירו הערות חשובות ומחכימות, והפנו למקורות חשובים, ששולבו במאמר. הדברים נכתבו קודם שהונחה הסוגיה על שולחנם של הרב י"ש אלישיב ושל הרב שמואל ווזנר, שתמכו בעמדת המערערים, ולכן למעשה ביטלתי דעתי, וההצעה שלהלן ירדה מעל הפרק ולא יושמה הלכה למעשה.

[5]. יש בתי מטבחיים ששוחטים לכתחילה גם לא-כשר, כאשר הם מתבקשים לספק בשר למקומות ללא הכשר. בבית המטבחיים של תנובה אין כל הווה אמינא לשחוט לכתחילה לא-כשר.

[6]. מכיון שמדובר במערך אריזה בלבד, הרי שלהלכה ניתן היה לאשר שימוש באותה מערכת, וכפי שנהוג במפעלים בעולם בהם אורזים בשר כשר על קו שמשמש גם לטרף, ומסתפקים בניקוי יסודי של הקו.

[7]. הדבר נכון גם לו היו כל החלקים האחוריים נמכרים עם הטריפות, בתנאי, כמובן, שכל מגמת השחיטה היא על מנת למכור בשוק הכשר, והחלקים האחוריים נמכרים בשוק הטרף, רק מכיון שאין להם קונים בשוק הכשר. לכאורה, גם אם טעם ההיתר לצייד הינו בגלל שמדובר באופן אקראי ולא קבוע, הכוונה היא, שעיקר פרנסתו באה מההיתר, והאיסור הוא רק תוצר לוואי של העיסוק בכשר. ולכן פשוט שגם צייד שמעלה ברשתו דגים טמאים יום יום מותר לו למכרם, למרות שמכירתם הופכת להיות אצלו דבר קבוע ויום-יומי. גדולה מזו מצינו, שיש שהרחיבו את היתר "צייד שנזדמנו לו טמאות" גם למקרים שבהם נוצר צורך אצל יהודים, שנאלצו לצורך פרנסתם מהיתר לעסוק לכתחילה גם באיסורים, ובכללם, אף בגידול ובמכירת חזירים. יעויין למשל, בערוך-השולחן (קיז, כז), שמלמד זכות על היהודים שנאלצו לצורך פרנסתם בבהמות מותרות לעסוק גם בגידול בהמות טמאות, ובכללם אף חזירים, ולהאכילם לפועליהם. וכן הוא מלמד זכות על אלו שמוכרים בחנויותיהם גם דברים אסורים מהתורה (קרבי דגים טמאים), מכיון שאם לא יחזיקו בחנותם גם את הדברים שאינם כשרים הם יפסידו קונים גויים, שלא יבואו לקנות אצלם, וממילא הם לא יוכלו להתפרנס מחנותם:

דזה דומה גם כן לצד דגים טמאים וטהורים ביחד, שעיקר העסק הוא בשביל שארי מאכלים ומשקים המותרים, ואת זה מוכרחים להחזיק ג"כ, דאם לא כן יגיע להם הפסד בפרנסתם מהדורשים מאכל זה. ואם לא יהיה להם מאכל זה, יפסידו הפדיון משארי דברים. וכל בית עסק, כחנות ומרתף, מעלים מס הרבה, ועולה הוצאות הרבה, שפיר הוי כנזדמנו בצייד.

[8]. ראה גם מה שכתב הרב עובדיה יוסף בכף-החיים יו"ד סי' קיז על ההיתר שנתפשט בימינו להשהות את הנבלות והטריפות במקררים ולמוכרן קמעה קמעה.

[9]. ובשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' עד) כתב שהט"ז התיר על סמך שראה שנהגו כן בפני גדולי המורים ולא מיחו.

[10]. ואף שרעק"א מסיק שמדובר בהיתר דחוק, הוא מדגיש שאין מוחים במקילים. וראה דברי הרב עובדיה יוסף (יביע-אומר ח"ח יג,ג) שהביא פוסקים נוספים הסוברים אף הם שיש להקל יותר בסחורה בטריפות מאשר באיסורים אחרים. מצב זה, שהטריפות רובן אסורות מספק, נכון גם היום, לפחות לגבי בקר, שרוב רובן של הנבלות והטריפות נאסרים מחמת ספקות. גם בעופות הדבר נכון, במקרים שבהם מטריפים בגלל שינוי מראה בריאות. אך בעופות מטריפים גם בגלל צומת גידין קרוע, ושם, בדרך כלל, מדובר בטריפה ודאית.

[11]. ולכן, אין להשוות כלל בין העיסוק בנבלות וטריפות שנזדמנו לו, שיש בהן תרתי לטיבותא (נזדמנו, ורובן אינן אסורות בתורת ודאי), ובין העיסוק (שאין למצוא לו צד היתר) בייצור ובשיווק לכתחילה של מוצרים לא כשרים (מבשר חזירים, יענים, ארנבות, חלב גמלים, מפירות ים אסורים, מבשר לא-כשר מיובא ועוד).

[12]. למרות הדברים המפורשים בשו"ע יש אחרונים שאסרו לסחור בחלב שמיועד לאכילה, אלא רק בחלב המיועד למטרות אחרות. אך חלק נכבד מהפוסקים סבור שההיתר הינו היתר כללי (והרב עובדיה יוסף כתב ביביע-אומר ח"ד יו"ד סי' ו, שכן עיקר).

[13]. ומעולם לא עלה על דעת אדם שאסור מדין איסור מסחר באיסורים למכור בשר אחורי לא מנוקר. אמנם נכון, שלפי זה אין להתיר לטחון את הבשר המעורב בחלב ובגיד הנשה, ולמוכרו כבשר טחון, מכיון שאז לא תהיה כל אפשרות להפריד בין האיסור להיתר.

[14]. התמורה עבור מכירת בשר עגל טרף בלי פירוק ואריזה, נמוכה בכמה מאות ש"ח מעלותו של עגל חי. ואם לוקחים בחשבון גם את עלויות השחיטה, הפירוק, ההובלה והאגרות, ומכפילים באלפי טריפות שיש בשנה, מדובר בהפסד (לא במניעת רווח) של הרבה מיליוני ש"ח בשנה.

[15]. אם כי ה"ר עובדיה יוסף (שו"ת יביע-אומר ח"ד יו"ד ו,ח) מוצא היתר אפילו לצלות ולבשל טריפות על מנת למוכרן לגוי.

[16]. המקרה שעליו נשאל החתם-סופר היה של יהודי שקיבל רשיון למכירת בשר, ונדרש למכור גם בשר חזיר. היהודי עשה הסכם עם גוי, שכל הרווחים ממכירת החזיר יהיו לגוי, וזה הביא לכך שהגוי אמר לקונים הגויים שנכנסו לחנות שיש לו למכור להם רק חזיר, דבר שגרם ליהודי הפסד גדול. החתם-סופר נשאל האם ניתן למצוא עצה, שהרווחים ממכירת החזיר אף הם יהיו ליהודי. הצעתו היא, שהישראל לא יקנה את החזירים בקנין המועיל מהתורה, ואז יהיה מותר לו ליטול את הריווח. הדבר ייעשה ע"י כך, שהישראל ילווה מעותיו לגוי, והגוי יקנה בכסף זה את החזירים לעצמו וינחרם. אח"כ יקנה הישראל ממנו את בשר החזיר בעד חובו שהוא חייב לו, אך ללא קניין משיכה וללא שהוא מתעסק בהם. הבסיס להיתר הוא שישראל אינו קונה מגוי בכסף בלי משיכה, ולא במלווה; ואף אם היה קונה, היה מותר לו להציל מיד הגוי את חובו. החת"ס מתיר זאת בהפסד מרובה, למרות שלדעתו שומר נפשו ירחק מזה וימצא פרנסתו בדברים המותרים.

[17]. וראה עוד בדרכי-תשובה שם אות לח, שגם הרב שלמה קלוגר מוצא היתר ע"י הערמה באמצעות מכירה לנכרי.

[18]. למעשה, הרשת העיקרית שעליה דובר, היתה אמורה להיות משותפת ליהודי ולגוי.

[19]. "באספה שהיתה לנו... הוסכם... לגדור את הפרצה של מאכלות האסורות שנתפשטה בעוה"ר ע"י בתי אוכל המאכילים נו"ט לישראל, בזה שעשינו תקנה חזקה, שכל הבשר הטריפה ימכר רק ע"י השגחה... שלא תבוא תקלה בזה למכור ליהודים מהם. ואם ימכרו הקצבים את הבשר לא"י, יעשו עמם חוזה בקנס ידוע, שהם אינם רשאים למכור ליהודים, ולא לנכרי שהוא קונה במדה גדולה, שהוא קונה על מנת למכור ליהודים. וכל קצב שיעבור על זה יחיד או שותפים... נגזור על השו"ב שיחדלו מלשחוט בעדו עד שיתוקן הדבר כראוי...".

[20]. ראה להלן בהערות הערה 23.

[21]. ואין זה נוגע כלל להתנגדות להתיר איסור דרבנן כדי למנוע מחוטאים לעבור על איסור תורה, מכיון שכאן מדובר על צמצום איסור לפנ"ע ולא על עשיית איסור אחד כדי להציל מאיסור אחר גדול יותר, ובזה לכאורה הכל מודים שמצוה "לבטולי הא מקמי הא" (סוטה מה,ב; וראה הרחבה בנושא זה ביביע-אומר ח"ד יו"ד סי' ו).

[22]. וז"ל המאירי על הגמרא ע"ז ו,ב: "כל מה שנאסר לנו משום לפני עיוור, אם הוא רשאי ליקח מאותו הדבר מזולתנו, מותר לנו למכור לו, שהרי אין המכשול בא בשלנו. מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אע"פ שלוקחו לאכילה, הואיל והוא מוצא לקנות מזולתנו." והרמ"א (יו"ד קנא,ה) פסק, שנהגו להקל כסברה שמותר למכור איסור, כאשר יש לקונה איסור כיוצא בו, או שיוכל לקנותו במקום אחר.

[23]. במציאות שהיתה בירושלים בזמנו, לולא היו מוכרים למסעדות נבלות וטריפות, הם לא היו קונים בשר נחירה של הגויים, משום שלא היה הפרש משמעותי במחיר (בין בשר נחירה לבשר כשר). ועוד, שלא היה אז בכלל במציאות בשר טריפות אחר של נכרים. ושלישית, הקונים של אז דגלו באידיאל העבודה העברית, ולכן לא קנו טריפות ונבלות מהגויים. ועוד כתב שם, שהמצב של פער מחירים גדול בין כשר לטרף הוא עצמו איסור גמור של "לפני עיוור", ולכן ברור שלדעתו השוואת המחירים בין כשר לטרף הינה תיקון גדול מבחינת איסור לפני עיוור.

[24]. וכ"כ הט"ז שם, שאין להתיר במקום בו יהודים ייכשלו בכך. ולכן גם אליבא דעתו של הרא"ז מלצר, המצב הקיים של מכירת טריפות למקומות שבהם מטעים יהודים חמור יותר מבחינת איסור לפני עיוור ממכירה לרשת מזון הידועה היטב כרשת מזון לא-כשרה, ויש תיקון גדול בכך שמסמנים את הבשר בסימון "לא כשר".

[25] . [בהערותיי בתחומין ז עמ' 113 ובתחומין יא עמ' 301 העליתי את האפשרות שהמושיט יין לנזיר, אך מזהיר אותו לבל ישתה ממנו, איננו עובר בלפני עיוור, אף אם הנסיון לימד שהנזיר אינו שומע בקולו. אם כך, רישום נאות על האריזות המכילות נבלות וטריפות עשוי לפתור את בעיית "לפני עיוור". - הערת עורך (א.ד.)]

[26]. עיין בתחומין ז עמ' 87-83, במאמרו של הרב שמחה שטטנר על מכירת צמחי גינה בשביעית, שמביא את מחלוקת הראשונים אם במקרה של חד עברא דנהרא יש בכל אופן איסור דרבנן או שאין כל איסור. ועוד הביא שם את דעת הדגול-מרבבה (יו"ד סי' קנא), שישראל הרוצה לעבור עבירה במזיד, אפילו אינו מומר גמור, אין ישראל אחר מצווה להפרישו, לדעת הש"ך. לעומת זאת, הביא שם שבמקרה שהיכולת להשיג את האיסור היא רק מאחר שימכור באיסור, הדבר אינו נחשב לחד עברא דנהרא. עיי"ש שמסיק, שאין להתיר מכירת צמחי גינה בשביעית אפילו לא ע"י נכרי. על דעת הרמב"ם בענין תרי עברי דנהרא - ראה משנת-יוסף שביעית ה,ו בתוספת אחרונים, ובמאמרו של הרב נ"א רבינוביץ, תחומין יא עמ' 51-45.

[27]. וראה מאמרו של הרב ישראל רוזן בתחומין ז (עמ' 143-139), שמוכיח שאין איסור לפני עיוור ולא מסייע במקרים שבהם אין זיקה ישירה להכשלה, שאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה, והיה צריך לאסור לייצר או למכור מכשירי חשמל או גז או רכבים שהקונים יחללו באמצעותם שבת וכו'. ובענין זה הביא גם מה שכתב הר"מ פיינשטין באגרות-משה יו"ד ח"א סי' עב, שאין איסור לפנ"ע ומסייע במכירת קדרות לעוברי עבירה. וכן הביא שם את שו"ת בנין-ציון שהובא בגוף הדברים ותשובות שונות נוספות המוכיחות כולן, שאין איסור לפנ"ע ומסייע כשאין זיקה ישירה להכשלה. ולכאורה, כל הנ"ל מותר גם מהכלל המובא במשנה "כל שמלאכתו מיוחדת לעברה אסור. לאיסור ולהיתר - מותר" (שביעית ה,ו וראה במשנת-יוסף תוספת אחרונים, שמדייק שהיתר זה נאמר דווקא לאומן שפרנסתו בכך).

[28]. ועוד הפסדנו, שבמקום שחברות שומרות כשרות ישתכרו ממכירת הטריפות ויוכלו להוזיל את מחירי הכשרות, גרמנו להגדלת הרווחים של רשת המזון הלא-כשרה, בכך שהם מייצרים כעת את העופות בעצמם, ונמצאנו, למעשה, מסייעים להצלחתם יותר מאשר לו היינו מוכרים להם את הטריפות.

[29]. ולענין זה קולעים עד מאוד דבריו של ה"ר עובדיה יוסף ביביע-אומר ח"ד יו"ד סי' ז: "ובפרט בזמנים אלו, דורות החופש והדרור שאיש הישר בעיניו יעשה, צריכים להתאזר ולהתנהג בחכמה ובתבונה ולא בסופה ובשערה, לבל לדחות אבן אחר הנופל." ומביא שם את דברי הרדב"ז, שראוי למנהיגי הדור להיות מתונים בכיוצ"ב.

[30]. וכדברי הרמ"א ביו"ד קנא,א: "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו". ובמשיב-דבר ח"א סי' לב הסיק שמה שהותר באיסור לפני-עיוור משום דרכי שלום, הותר גם משום פרנסה.