צער בעלי חיים לאפרוחים

הרב יהודה עמיחי

לאחרונה פורסם בתקשורת אודות תופעה של ביצים שהאפרוחים בקעו מהם, אבל מסיבות שונות הושלכו לפחי האשפה[1], חלק מהאפרוחים המושלכים עדיין חיים. נשאלת השאלה מה דעת ההלכה בנושא זה, האם מותר להרגם וכן האם מותר להשליכם לפח כשחלק מהביצים יבקעו ויהיו אפרוחים וימותו מחנך ומחוסר מזון.

 א. הגדרת צער בעלי חיים

התורה לא מצווה אותנו במפורש לגבי צער בעלי חיים, אין על כך לאו או עשה, אולם התורה מצווה אותנו[2] שכאשר אנו רואים בהמה הנושאת משא ואיננה יכולה ללכת, עלינו לפרוק את משאה, והסיבה היא צער בעלי חיים[3]. כמו כן התורה מצווה אותנו[4] "לא תחסום שור בדישו" שיסודו ג"כ בצער בעלי חיים. כמו כן התורה מצווה אותנו ללכת ללכת בדרכיו של הקב"ה[5], "מה הוא רחום – אף אתה תהא רחום", ועל הקב"ה נאמר[6] "ורחמיו על כל מעשיו" כולל גם בעלי חיים. 

להלכה אנו פוסקים שצער בעלי חיים אסור, ולפי רוב הראשונים האיסור הוא מדאורייתא[7].

 ב. מיתה וצער בעלי חיים

צער בעלי חיים מוגדר גרימת צער בזמן שהבהמה בחיים, כמניעת אוכל (הרעבה) וכפי שהגמרא (שבת קכח ע"א) אומרת שמניעת אוכל הוי צער בעלי חייים מדאורייתא, כמו כן אי חליבת פרות וכדו'. אולם עצם הריגת בעלי חיים איננה מוגדרת כצער בעלי חיים (לפי רוב האחרונים), מכיוון שאם ההריגה היא על פי דין ממילא אין כאן צער בעלי חיים שלאחר שהיא מתה איננה סובלת, אלא שיש לברור לו מיתה יפה שלא יהיו בה ייסורים. אם יש ייסורים בשעת ההריגה ממילא יש כאן איסור של צער בעלי חיים.

 בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, יו"ד סי' י, סי' יג) כתב שאין במיתה צער בעלי חיים, והביא ראיה מלשון הגמ' (חולין ז ע"ב) המספרת על ביאת ר' פנחס בן יאיר לרבי:

כי אתא (רבי פנחס בן יאיר לבית רבי), איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא (הגיע לפתח שהיו בו פרדות של רבי), אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: מזבנינא להו, אמר ליה: (ויקרא י"ט) ולפני עור לא תתן מכשול. מפקרנא להו, מפשת היזקא. עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא (דברים כ') בל תשחית. הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו.

מדברי רבי פנחס בן יאיר שאסור לעקר אותם משום צער בעלי חיים, ואילו לגבי הצעת רבי שיהרגם אמר רבי פנחס בן יאיר שיש בכך משום בל תשחית, משמע שהריגה עצמה אין בה צער בעלי חיים, אלא איסור בל תשחית, ואין איסור בל תשחית אלא בסתם, אבל לצורך מותר. על פי זה כתב הנוב"י שמותר להרוג בעל חיים (כשיש צורך בדבר). וכן כתב הט"ז (יו"ד ססי' קטז) בשם מהרש"ל שבהריגת בע"ח יש איסור בל תשחית אבל לא איסור צער בעלי חיים. וכן כתב הכרתי ופלתי (סי' נז ס"ק ט) שהריגה אין בה צער בעל חיים, רק אם משהה אותה וגורם לצער נוסף בכך יש איסור. ועיין חלקת יעקב (ח"א סי' ל, בהערה). אמנם בשטמ"ק (ב"ב כ ע"א ד"ה כולם אין ממעטין, בשם הר"י מיגא"ש) הביא שגם בהריגה סתמית יש משום צער בע"ח. אבל מדברי האחרונים נראה שלא חשו וסברו שסתם הריגה אין בה צער בע"ח אבל איסור "בל תשחית" יש כשעושה  ללא מטרה חיובית, רק בפציעה והשארתו בחיים יש משום צער בעלי חיים.

 ג. מסקנות

מסקנת הדברים שעצם ההריגה של האפרוחים (הזכרים) אין בה משום צער בעלי חיים, וכמו כן אין כאן בל תשחית מכיוון שעושה זאת לתועלת. אבל אם לא הורגים אותם מיידית והמיתה איטית יש איסור של צער בעלי חיים, ולרוב הדעות האיסור הוא מדאורייתא.

שיטת הריגת האפרוחים הייתה בעבר על ידי הכנסתם לשקית ומילוי השקית בגז שהורגם, תהליך זה הוא המתה שיש בה צער גדול. בארץ פתחו מכונה שהורגת את האפרוחים תוך 1 שניה, ונראה שיש לחייב[8] להשתמש במכונה כזאת כיוון שמהירותה גדולה וייסורי האפרוחים קטנים מאד[9].

עדיין יש לברר איזה הוצאות נדרשים להשקיע כדי שלא יהיה צער בעלי חיים. נראה שכיוון ויש איסור צער בע"ח, אבל האיסור לא נמנה במצוות ל"ת, על כן איננו צריך להוציא כל ממונו עבור רכישת מכונה זו, אבל יש להגדירה כ"עשה", וכפי שכתבו רע"א (ב"מ לב ע"ב) וכן בפמ"ג (משבצות זהב או"ח סי' תסח אות ב) וחזון נחום (סי' לה אות ה). ובמצוות עשה כתב הרשב"א (ב"ק ט ע"ב) שיש להוציא חומש מנכסיו, וכך הביא הרמ"א (סי' תרנו סעי' א). על כן נראה שחובה על בעל המדגרה לקנות מכונה זו בחומש מנכסיו כדי להנצל מאסור צער בעלי חיים.